15.12.19
איכשהו היא תמיד יודעת איך לגעת לך בלב, עמוק בנשמה איפה שאתה עירום ומתגעגע. כשצריך להיפרד ממנה, זה כמו לצאת מפוך חם בבוקר קר, והלב חמוץ כי שוב לא הספקת לדבר על כל מה שרצית, לא הספקת להביא את היד שלה לגעת לך בכאב.
כשהיא מקשיבה יש לה לפעמים פרצוף כזה, קשה לי להסביר. כאילו אם אני מספרת משהו ומרימה אליה עיניים, אני פתאום רואה אותה פוגשת אותי אצלה בלב, וזה מרגיש נכון ולא פולשני ולא זר. זה קצת מבהיל בהתחלה, כי אף אחד לא עושה לי את זה, אין אדם בעולם שטוב לו שאני אני.
קצת קשה לי להאמין שהיא קיימת באמת ולא רק בפנטזיה שלי.
אני כל הזמן מפחדת שהיא תטעה ותוכיח לי שטעיתי בלתת בה אמון. אבל היא אומרת שזה מותר לטעות, ולפעמים אפילו נחוץ כדי להיות בַּאמת.
אני מעריצה את זקיפות הקומה שלה. איך היא עומדת עם ראש מורם וחזה פתוח, ואומרת - "נראה אתכם באים, לומפחדת", ומחייכת חיוך קטן שמעורבבים בו גיחוך, עוצמה, ביישנות, שלווה ושלמות. ואז אם תוקפים אותה, שום דבר לא נדבק אליה כי היא נקיה ומצוחצחת. ואם באים לחיבוק, היא עוטפת בצורה הכי מושלמת שיש, כל איבר וכל נקודת חן מקבלים את המגע הנכון להם.
יש לה כזאת תנועה שהיא עושה עם השיער, היא לא מודעת לה, זה ברור לי, שדרכה אפשר לראות שהיא עוד ילדה קטנה בפנים.
גם כשהיא בתוך עצמה, רחוק ממני, אם אני קוראת בשמה היא תמיד תרים מבט ותראה אותי. המבט הזה יספיק לי, ואוכל להניח לה לחזור לעניניה.
היא תמיד בוכה בסרטים. וכשהיא צוחקת אני קצת מתכווצת בכיסא כי הצחוק שלה גדול משוחרר ומתגלגל, ושמח באמת.
היא יודעת להיות צינית, היא יודעת לשחק יפה עם מבוגרים אחרים, היא יודעת להתאים את עצמה לסיטואציות ולהשתלב בשיחה, אבל היא לא מוחקת את הזהות שלה ולא עוברת את הגבול אף פעם. אם מישהו מדבר לא נעים היא תעיר לו. היא תתאים את השפה שהיא מדברת בה, אבל הדיבור יהיה נאמן לגרעין שלה.
היא כוססת ציפורניים מתוך עיקרון.
היא עושה גבות רק כשבא לה, אז לפעמים היא קצת ניאנדרטלית, והיא קוראת לזה ללכת פזור.
לפעמים היא כועסת על עצמה סתם, ואני נורא רוצה להפריד ביניהן.
יש מילים מסוימות שהיא מסרבת להבין את המשמעות שלהן, לא משנה כמה פעמים אני אסביר לה. נגיד פרדיגמה, סובלימציה, היוון. או דברים ממש בסיסיים בחשבון שהיא פשוט מעדיפה להשאיר מחוץ למוח.
היא יודעת לתקן את עצמה מהר אם היא נשברת.
היא לומדת מהר. ומאמינה.
היא מאמינה בטוב, ולא מסוגלת לקבל שיש רוע בעולם. היא לא מבינה את המניעים שלו, לא מבינה איך זה עובד.
היא לא אוהבת לשים משקפיים. היא אוהבת לראות את העולם קצת מטושטש, להתעלם מפרטים שמסיחים את הדעת מהעיקר. ככה היא יודעת לזהות אנשים לפי ההליכה שלהם ולהסיק מזה על מצב הרוח שלהם באותו הרגע, ולפעמים לפעמים על מה הם חושבים.
כשהיא רואה שילוב צבעים מוצלח היא מתרגשת.
כשהיא רואה נמלים היא נזהרת לא לדרוך.
היא מסמיקה בקלות, וזה הכי חמוד וחושפני בעולם.
לפעמים לוקח לה זמן לדעת איך להגיב. זה קצת מעצבן כי זה מרגיש מחושב, אבל אם מחכים בסבלנות היא חוזרת עם מילים שמרחיבות את העיניים ולפעמים יכולות לתקן את הלב.
אני מוצאת את עצמי לפעמים מנסה לדמיין איך זה להיות מחשבה בראש שלה, רוצה לראות איזה קסמים ולחשים היא מפעילה כדי ליצור את הפסיפס הצבעוני הזה של ההגיון שלה. אני רוצה שתראה לי איך הכל מסתדר במקום, פשוט ובהיר, אבל עם טוויסט ממזרי כזה, כי אצלי הכל בבלגן כל הזמן.
זה לא יאומן איך היא מספיקה הכל. היא לא שוכחת שום דבר, אולי לפעמים משהו בסופר. היא זוכרת מה הילדים צריכים להביא מי בוועד, מתי יש חנ"ג, מתי חיסונים וחוגים ואיזה חבר פנוי להיפגש. היא מצליחה לעשות קומבינציות בלתי אפשריות עם בייביסיטרים והסעות, ועדיין שילכו לישון עם תיק מסודר למחר.
אי אפשר להסתיר ממנה אם הילד קיבל מכה, מחמאה, או שיש לו חום. יש לה ראיית רנטגן של אמא, עיניים בגב, ידיעת האיבוד והסרת הכתמים.
פשוט יש לה את זה.
יש לה המצאה ושיפצור לכל דבר. אין דבר שהיא לא יכולה לפתור עם קצת דבק חם או פוטושופ.
אוי ויש לה את העבודה הכי מגניבה בעולם. והיא ממש טובה בה. אני לא מבינה איך היא יכולה להיות כל כך מוצלחת בכל כך הרבה דברים בו זמנית. היא יודעת לצייר, לשיר, קצת לרקוד, לכתוב. היא לא יודעת ממש לנגן, אבל תמיד יש לה מוזיקה בלב. כי היא מקשיבה.
יש לה טוב לב אינסופי והיא יודעת לפנק. היא אלופה במתנות מרגשות ומושלמות, ובמחמאות אמיתיות.
היא מריחה טוב. לא יודעת אם זה קרם גוף או שמפו או מה, אבל זה לא ריח משתלט כזה, זה לא משאיר שובל מאחוריה, ולא משאיר עקבות עליך כשהיא נוגעת. זה פשוט הריח שלה.
בהתחלה כשמסתכלים, לא רואים כמה היא מדהימה אבל כן רואים שהעיניים שלה טובות וחכמות.
אם אתה צריך אותה, אתה תראה אותה. אם אתה לא מחפש דרך בעולם הרגשות, אתה יכול להמשיך ללכת ולא תבחין בה לעולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה