חפש בבלוג זה

הרגע שבו הבנתי ש


3.9.19

הרגע שבו הבנתי שהוא איננו, היה הרגע שהבנתי שאני אינני.
מוטלת על הספה במבט כבוי, מחכה למשהו שיפעיל אותי. קרועה לרווחה.
בפנים התפוצצה לי פצצת אטום, שינקה את כל האויר והשאירה וואקום, הד של כלום התחפר לו במחשבה. היה לי שורף לנשום בכל השקט הזה. עירומה מהגיון, יחפה על גחלים לוהטות, לא נותרה לי ברירה אלא לרוקן את הראש ולכאוב את הכאב.
כמו ילדה אמרתי - אולי הוא ישן, אולי הוא תיכף יתעורר. חזרתי אלינו במיטה. ריבוע של שמש מאיר את הפינה, ואני מקשיבה לנשימות שלו, רואה את תנועות העיניים מאחורי שמיכת העור החצי שקוף, ומפענחת מתי הוא עתיד לקום. אני יודעת איך לקרא אותו, כל שריר בפניו ובגופו ידועים לי, ממלמלת עם השפתיים את קשת המחשבות שעוברות לו בראש, נהיית הוא, והצעד הבא ברור לי. אני מרגישה אותו פועם בידיי, יודעת איך לגרום לו לגמור בטירוף.
אני רק רוצה להעיר אותו, שישתמש בי שוב, כי כל כדוריות המשמעות נשפכות, דולפות ממני עם כל שניה שעוברת, וזכות הקיום שלי מתפוגגת. יה זונה אפס, שוכבת ומדממת צורך על הסדין המסריח הזה.
אני רוצה חזרה את הריקנות המבורכת הזאת, כשהוא חושב ומחליט בשבילי, ואני חופשיה מהמאמץ הזה לחיות. משוחררת מהמאבק לברר מה נכון ומה לא, בורחת מלהתמודד עם השלכות הבחירות שלי, לאצריכה לעשות שום דבר פרט לדבר שאני עושה הכי טוב - לרַצות.
רק לזכור לנשום, במיוחד ברגעים שהנשימה נעתקת.
הענף התומך הזה, עליו השלכתי בחדוה את קנוקנותיי, ניתק, ונשארתי מפותלת סביב גופי. בכאב של תולעת שרוטה גיששתי מסביב משהו להאחז בו, לתפוס צורה, אבל הכל היה חול מדבר לוהט.
מה אני עושה עכשיו. איך אקום בלי מקים. הייתי הוא כל חיי, לא יודעת איך להיות אני.
אולי אחפש לי "הוא" חדש.
או שאפנה לכיוון שכל נימי נפשי צועקים לי לא להביט לשם, למקום בו הערפל סמיך כל כך שאפשר להתכרבל בו. אולי יהיו שם צבעים. אולי העיניים יתרגלו לחושך ואוכל להביט בּי שם.




אין תגובות:

פרסום תגובה