עוצמת

שוב עוצמת עיניים ונפש, מחנה את הרכב ברחוב ועולה אליו כדי שיהרוג אותי.

כי אין לי כוח לעשות את זה בעצמי.

הוא פותח את הדלת המטונפת. הוא שמח לראות אותי, מסובב את הגוף הזה ונכנס מאחור בברכת שלום לבבית. צובט איברים, מזדיין בהם ומספר לי כמה בזויה אני, יורק, גומר, שופך, נובח, מיילל, נאנח.

אני ממתינה.

הוא משכיב את זה על המיטה, ראש משתלשל מטה. הראש רואה במראה חיה מזוקנת עם עיניים חולות, מתנועעת בריקוד מחליא מעל גופה קרה בריח זרע. נו כבר.

אני ממתינה.

הוא מושיב את זה על ברכיו ומכריז שהוא אבא של זה, שזה היה ילדה רעה, שיתחנן על חייו. מותח חגורה. הפה שלי פולט מילים שאני לא שומעת, כנראה תחינה מזויפת שהפוכה לרצוני.

הוא מתחיל, והוא אבא כועס, והוא אבא שורט והוא אבא חודר והוא אבא חותך והוא אבא משחית.

סוף סוף אני מריחה את ריח הברזל המתוק המוכר הרצוי המבשר המגשים הטהור של המוות.

הוא נבהל וזורק את זה ואת הבגדים שלו למעלית וטורק את הדלת.

זה צולע לאוטו ונוסע.

בבית זה אומר -

די.

שה.

ועוד כל מיני מילים של הברה אחת, כי רק הן מצליחות לחדור את כל החומות.

זה מחבק אותי מאחור כמו כשמצילים טובע, ומחזיק את הידיים שלי צמודות חזק, שלא אשרוט את עצמי. משעין את הראש שלי על החזה שלו ומנענע, מתרגם לי את הקצב שבו צריכה לנשום כדי להשקיט את הלב. אני פוקחת עיניים לאט ורואה שהסערה שככה. הדלת סגורה. חלון ההזדמנות הזה למות, עובר.

עד הפעם הבאה.

לילדה שבמראה יש

פנים שקופות שבבואתך בוהה בך מהן.

עיניים זגוגיות עקרות מדמעות ומדעות.

פה מחייך יפה, תפור בתך מכלב מוקפד.

ורידי לכלוך עדויים לצוואר.

זרועות בדוגמת שיש, משוחות באבק ובפסים מלוחים של זיעה.

צבירי הזנחה אפורים מצטופפים בצחוק צרוד מתחת לציפורניים.

כוס חלק ובתולי שידע ימים טובים מאלו.

קליפת גוף לבנה בוהקת.

בוהקת, בלי עקבות, בלי טעם, בלי ריח, בלי ערך, בלי חשיבות.

גוף שנמתח כמו מסטיק ולא נקרע, נמתח וחוזר לעצמו בלי פגיעה, זכר או צלקת, כדי להיות מוכן לשימוש בשנית.

חופש חנוכה

כשהמורה שאלה מה היה בחנוכה לא ידעתי מה לומר אולי אספר על הכלבה שלקחנו מהרחוב ואבא סוגר אותה במרפסת כל היום והיא בוכה אולי אספר על איך דפקתי את הראש במעקה כל הלילה כדי שהחבורה תהיה מספיק גדולה ואוכל לומר שאחותי הרביצה לי בלילה ואני לא יכולה לישון איתה במיטה המתקפלת בחדר יותר אולי אספר על המטפלת ששרפה את הפלייסמנט עם המחבת החמה של השניצלתירס כי צעקתי שהשכנה סגרה לי את הדלת על היד אולי אספר על כל חפיסות השוקולד הריקות המוחבאות בין כריות הספה ונעלמות פעם בשבוע באורח פלא אולי אספר על איך הרמתי את אחותי כשנפלה מהמיטה אולי אספר על אבא שצועק להיות בשקט כל שעה כשיש חדשות ברדיו אולי אספר איך שכנעתי את אמא לא להתגרש אבל גרמתי לה לחשוב שזה רעיון שלה אולי אספר על סבתא שמתה

אבל בסוף סיפרתי שנגמרו הנרות ביום האחרון אז לא הדלקנו את כולם, ולא היה לנו את האור הגדול האחרון.

שדה צהוב מלוח

כשנולדה, הרופאים לא אמרו לאִמהּ שהיא מתה.

הם לא ראו בצילומים את את מֵחַ הכְּלָיָה שנשתל בעצמותיה, 

הם לא שמעו בסטטוסקופ את שריטות הציפורניים בכלוב הצלעות, 

הם לא מיששו בבטנהּ הרכה את השדים הצוחקים.

הותירו אותה חיה.

איבריה צמחו, והיא הכליבה אותם לגופה בחוטי רוק שקופים.

את שדיה שילשלה מעצמות בריח,

את שפתיה הדביקה בגילדי שרף,

ואת השאר הפקירה לעיטים, הרוכבים על הרוח.

לא צריך כל כך הרבה.

בימים הם באו וניקרו אותה, מזגו את נוזליהם בה ועפו,

ובלילות הקרירים הכל צמח חזרה למקומו.

הדם הוביל את הקרישים החוצה, טייח הקירות,

כדור או שניים שלחו לשיכחה.

עבד חלק, בלי בעיות.

כשהלכו כולם ולא חזרו עוד, היא שכבה לישון

בשדה צהוב מלוח, תחת שמיים ושמש דולקת.

היא רצתה כמו חשופית, להתמוסס, לרתוח, לא לדעת,

התחננה לנקיקים שיעזרו לה לחדול. אבל הם באדישותם,

עזבוה לנפשה.

כשהשקט מסביב נהיה בלתי נסבל כבר, היא התחילה להרגיש.

הצמא הכה בה, ואז היובש, ואז הריק, ואז הכעס.

העצב שטף את הכל בדמעות ישנות.

היא מיששה את הצלקת במקום שפעם שכן בּו ליבה,

ומשהו שם זז.