חפש בבלוג זה

***

האילנות כל כך כבדים, כופף הפרי את הבדים. זאת השעה המרגיעה, בה נרדמים הילדים.
אבל הילד שלי לא נרדם. הילד שלי שומע הכל. הוא שומע את נשימת הקירות ואת מחשבות החתולים, את קירקור הבטן של הכלב של השכנים. והכל נכנס וגר לו בראש במקצבים שונים ומשונים, מאחורי דלתות העיניים, גרגרים גרגרים של חול בין גלגלי השיניים. ואין לו אפשרות להרגע ולהתמסר לשום דבר, בטח לא לשינה. בטח לא להורדת כל ההגנות וכניסה לעולם של חלומות. כי מה אם הכרית פתאום תעשה גרעפס? הכל כואב. והוא מפחד. והוא אפילו לא יודע שהוא מפחד.
הטלה השחור והרך שלי הולך לבדו בלילה בבקעה, ואני פועה וקוראה לו. בוא אלי ילדי, תן לי לחבק אותך ולהגן עליך מהעולם המתנפל הזה. תן לי לשאת את העול הזה במקומך, תן לי למיין בשבילך את הקולות. תן לי למלא אותך בשיר ערש מרגיע, שמתנגן בקצב הנכון של פעימות הלב, וממלא באוויר צח את המערות החשוכות.
אני כל כך יודעת איך אתה מרגיש, עיניים נבונות שמתרוצצות מאחורי הסורגים, ולא מבדילות בין אפור לאפור, מנסות כל הזמן למצא הגיון נהיר שיסביר את כל הכאוס הזה, עוגן להיתלות בו שימשה מהסערה, בת קול שתקרא בשמך כמגדלור.
ואני, מה אני, מי אני. יכולה רק לעמוד מבחוץ ולומר לך - בוא אלי ילדי, אשק לך ואקרא לך בשמך - גוליבר, גולי שלי, גלעד. ואולי כך אושיע גם את עצמי.

בן לו היה לי ילד קטן, שחור תלתלים ונבון. לאחוז בידו ולפסוע לאט לאט בשבילי הגן, ילד קטן. והנה - הוא קופץ מעל שלוליות אוקיינוסים ומכסי ביוב דרקונים, נתלה על עמודי חשמל אנקונדות ומביס גדודי נמלים. והוא אורז מלפפון חביתה וקוטג' בפרוסת גבנ"צ ומגלגל לשוסי. והתלתלים, אח, התלתלים, הוא בכלל לא רוצה תלתלים, אבל הוא תלתלוני אין כמוני. יש לי בן, מלאך שחור תלתלים ונבון לאין קץ, ואביר ומציל ושומר. ילד קטן שהולך לאט לאט בשבילי הגן, ומתחת לרגליו פורחות פעמוניות וזוחלים שבלולים עליזים, וממגע ידו פורח אור שפותח לבבות, ועיניו מחייכות אלפי חיוכים. 
והוא קורא אותי וכותב אותי בתגובותיו אלי. הוא בחר בי, להראות לי את כל הטוב שיש בעולם, את כל הטוב שיש בו, את כל הטוב שיש בי ונעלם לי מן העין. והוא מוכיח ומזכיר ומתעקש, שהוא שלי והוא ממני ומגופי ומנשמתי, נברא בצלמי ובדמותי, אפילו אם אני מסתתרת מהכל.
יאירי אקרא לו, יאירי שלי. כי הוא מאיר ומעיר בי נשכחות על הילדה שיכולתי להיות.

אני מסתכלת עליה, הבת שלי, משתובבת עירומה ומפקדת על העולם חסרת פחד. אני תופסת את המבט שלה לרגע, צמאה למצא שם רמז למי אני בשבילה, מה אני צריכה לעשות עכשיו, מה היא צריכה שאהיה בשבילה. לפעמים היא מנתקת מגע וממשיכה במעשיה, לפעמים היא באה להתרפק. מסבירה לי על העולם בג'יבריש שמובן רק לה. מסבירה מתוך שיכנוע עמוק שהיא יודעת יותר טוב ממני, ואין לה שום תועלת להקשיב למה שיש לי לומר בנושא. ולי לא נותר אלא להתפעל ולהקשיב. 
דברי עכשיו ילדה אני שומעת, כל העולם מקשיב למלמולך. 
אני באה אליה ככה, להיות אימהית, גדולה מרגיעה, יודעת הכל, יודעת לראות אותה, לקרא אותה, להגן, לשמור, לאהוב, לתת מרחב בטוח. אבל בעצם כל מה שצריך זה להקשיב. להניח את האוזן על הלב הקטן, לשים את היד על הלחי, על השפתיים היחפות, ולהביט לה בעיניים. לנטוע בה את הידיעה שתמיד יקשיבו לקולה. לנטוע בה את הביטחון להקשיב לעצמה. לנטוע בה את הניצן לעולם חדש וטוב. עולם שבו יהיה בה את השקט לא לפחד כל כך, לא לפחד כמו אמא שלה.

ואני מפחדת עליהם, כל הזמן. מפחדת שיפגעו, מפחדת שינבלו, שיכבו, שידוכאו. מפחדת שלא אהיה אמא מספיק טובה בשבילם, כי אני לא מספיק טובה בשבילי.
וילדים יודעים. ילדים מרגישים. במוקדם או במאוחר הם יראו את האמא המפוחדת הזאת. וכדי לחיות עם זה בשלום, הם יצטרכו לדעת לחבק אותי ואת כל פחדיי, בשתי ידיים. 
ואז אדע שהצלחתי. כשהם יהיו גדולים גם בשבילי.

פרפרי השיגוע



גשם של פרפרים, פשוט גשם של אבק צבעוני, שנדבק לבגדים, ולידיים, נתלה על הלשון ונדבק, ואני מסוחררת - איך יכולתי לשכוח את המטריה במשרד, דווקא היום מכל הימים, היום כשכל התובנות נופלות מהשמיים השחורים ומשקעות אותי בבוץ.