חפש בבלוג זה

איש באיבוד


10.10.19

המורה שלי לנהיגה, לפני שסטה עלי מינית, לימד אותי כמה דברים חשובים לחיים. אחד מהם היה שאם בא רכב עם אורות גבוהים ממולי ומסנוור, הטריק הוא להתמקד בפס הרציף של השוליים מימין, וככה גם אני לא אסונוור וגם לא אסטה מהנתיב. זה כמו שסבתא שלי כשהיתה לוקחת אותי לים ומשעממת אותי בשיחות עם החברות ההונגריות שלה היתה אומרת לי - לא לעזוב את החבל. החבל הזה החלקלק, הטובע ממשקל הירוקת, זה מה שיציל אותי מלהיסחף. ואמא שלי תמיד אמרה "תנסי לזכור את הדברים הטובים", תוך כדי שהיא מחדירה לי רע-על בוריד הצוואר.
זה הכי קל ובטוח לחשוב על הדברים הטובים. זה מקלט מוגן מהרוח. לעצום את הלב לכל הרוע הלא מוגדר שם בחוץ. להסתגר בתמימות.
ואני מוצאת את עצמי עכשיו תוהה מה יקרה אם אשחרר את החבל, את הפס, אעלה את העוגן, ואפליג לעין הסערה. אם אסתכל לגמורק בלבן של העין. מה יקרה לי. איך עושה משוגע? איך עושה איש באיבוד?
היום בדרך חזרה הביתה עשיתי סיבוב פתע לבדוק אם היא עוד חיה, האהבה הראשונה שלי. הצצתי תוך כדי נסיעה, והעדות היתה מונחת שם במרפסת. ניטרתי את הדופק של מרוץ הרגשות שלי, מישמשתי את החבל, וראיתי שיהיה די מסוכן לעזוב עכשיו כי אחרי הכל יש לי ארבעים דקות נהיגה לפני. איך זה שתמיד אני מצליחה להיות בשליטה על כל השיט הזה, לפעמים אני נורא רוצה להשתגע.
כשאת חיה בין שחור ללבן, התהום שביניהם מרופדת באפורים רזים. אבל הקפיצים החלודים במיטה הזאת יוצאים מהמזרון ודוקרים בצלעות. לא נוח. לא נוח להתבצר במגדל השן של הטוב, לא נוח לשאוף את האויר השורף של הרע, למרות שהתרגלת, ולא נוח לפגוש את האפורים הכחושים האלה, שמדברים בשפה כל כך זרה לאוזניים. מסתובבים נמוכים כאלה, ממהרים, עם המצלמות שלהם, ומציעים את עצמם כחלופות למשהו אמיתי.
מי מת ועשה אותי אמא. למה הוא חשב שאני ראויה. איך אדם שמחרבן מסריח ומחטט באף ומזיע מתחת לציצים יכול להיות ראוי לקדושה כזאת. מי מת ועשה אותי אמא. מה הוא חשב לעצמו, האדיוט, אני רק עכשיו מתחילה ללמוד מילים.
כל כך הרבה עולמות ביניים, כל כך הרבה אמיתות כמו נמלים. כשאני פוסעת ביניהם, אני מצקצקת בלשון בקצב, כדי לשמור על הגרעין שלי, לשמוע הד לעצמי, לא לאבד את הדרך.
פרוצה אני מתהלכת, בצעדים מדודים, בובה ממוכנת, ונוזלת צורך מהרווחים בין הפלסטרים המדומיינים.
ולא רואים עלי את צלקות החתכים הפנימיים.


אין תגובות:

פרסום תגובה