חפש בבלוג זה

התחנה הבאה בית יהושוע


26.5.19

ישבתי לבדי במושב בצד ההפוך מהשמש, אבל היה ערב והיא עמדה לשקוע, אז האלומות כללו גם אותי. בצד המערבי ישבו שלושה גברים וליהגו על כסף במבטאים שונים, וברקע אינפף חייל סיפור חיים חלול מתוכן. צפיתי במבט עייף בשדות שחלפו מולי. פתאום עברה רכבת בחלון, נוסעת לכיוון הנגדי מהרכבת שישבתי בה, והאויר נמחץ ביניהן בקול פגיעה שחצה את הקטע בנסיעה ללפני ואחרי. לפני - הזמזום הבודד שברקע השיחה הערה שלידי, קאט אלים לאחרי - מפולת של מנועים עשן ומתכת, ונשימה שעצורה ברווחים הכלואים ביניהם.
מיד נזכרתי בו, שקפץ אל מול הקטר לפני כמה חודשים.
צפיתי אז בוידאו השקט ממצלמות האבטחה שוב ושוב, רואה בפיקסלים שירה שלמה, ומתאחדת עם השניות בַּמונֶה בהילוך האיטי, כל שניה לוקחת לפחות שלוש שניות במימד זמן אחר.
כל כך הרבה דחוס בין השניה הראשונה כשרואים את פנס הרכבת מרחוק, השניה השניה כשרואים אותו רץ בנחישות, השלישית של הפגיעה, והרביעית שחלקי גופתו עפים על שני חבר'ה ששותים קפה על הספסל.
בשניה הראשונה, הצללית שלו עמדה כמו כולם, ממתינה עם איזה תיק תלוי על כתף אחת, באותה נקודה שבה אני עומדת כל בוקר. שום דבר מיוחד.
בשניה השניה, ראיתי את הדחף שהניע את גופו, את מיידיות ההחלטה. את הניצחון על האינסטינקט.
והשניה השלישית. התפוצצות הגוף והשחרור הסופי מהסבל. הטחה אלימה של כל הכעס, התסכול, הבושה, הגועל, היאוש, בקיר המתכת השועט. בשבריר שניה כל הכאב הפך למליוני חלקיקים של חופש, פרפרים לבנים שמודיעים לעולם - אני יכול לעוף, משמע אני קיים, כרצוני. בלי חומות הכלא החשוך הזה, בלי לשחוק שיניים ולעבור עוד יום, עוד שעה, עוד שניה. ולשם מה. לעולם לא אקבל את גמולי. הכל מת.
ואז, בלי הכנה, הגוף האפור טס קדימה, צעד וחצי גדולים, צעד וחצי מהצד של החיים לצד של המתים.
בתחילת הצעד הוא היה אבא לשלושה, איש לאישה, בן לאבא ולאמא, דוד. חבר. עובד. אולי בוס. זה שהיה קרוע על ארץ נהדרת, זה שלא סבל חריף. זה שרגל אחת שלו היתה יותר גדולה מהשניה בחצי מידה. שהיה לו אף ארוך ולב רחב, גבה אחת והרבה עצב בעיניים. בצעד השני הוא היה כדור אש מרוכז של יאוש טוטלי. ובחצי הצעד האחרון - הוא ריחף לעבר הגאולה.
הפרפרים ריחפו לרגע ואז הפכו לזהרורים ונעלמו.
המכה, ואז הפרפרים ואז הזוהר.
בשניה הרביעית, חלק מהגוף הנטוש שלו עף והתנגש בעצמה באנשים על הספסל. הוא לא היה שם, הוא לא התכוון. הוא לא חשב על זה.
אלה היו שאריות הכאב שלא הפכו לפרפרים לבנים. יש כמות מוגבלת של צער שיכול להשתחרר.
לפעמים זה יותר מדי, וחייבים להישאר עקבות בעולם. חוק שימור החומר וזה. ריקושטים של אדם סובל, אבנים בלב שנוצרו מרגע היוולדו, וגדלו והתרבו עד שקרעו את הבשר, הקרומים לא יכלו להחזיק יותר. אבנים של רגש מומת, מוקפא, מנוטרל. אבנים שבנו חומות של הגנה. חומות שהפכו לכלא.
אני משחזרת את השניות, ומאושרת בשבילו. נוח בשלום. עכשיו אתה יכול לנשום.


אין תגובות:

פרסום תגובה