חפש בבלוג זה

שיר לשירה


יש לי ילדה. בת. ניצן.
ואני מפחדת. עליה. עלינו.
אומרים שהיא דומה לי, אבל ממש לא נראה לי. אני לא רואה את הדמיון, אני לא רואה שהיא שלי, לא רואה את הקשר. יש לה הבעות משלה ורצון משלה, והכל משלה. היא שלה.
היא ההיפך ממני כשהייתי ילדה. היא עקשנית, היא דורשת, היא כועסת, היא יודעת מה היא רוצה. היא יודעת שהיא נהדרת ושמגיע לה הכל, היא לא מרָצה ולא מחפשת אישור. ואני לא מבינה, כל כך לא מבינה את זה. כי אני הייתי הכותל של המשפחה, אוכלת פתקים. כל הבטן שלי היתה מלאה פתקים. הורידים פימפמו מילות הלוואי. והייתי שותקת המון. ומקשיבה. ועונה את מה שהיו צריכים לשמוע. וכולם ידעו שאני מים שקטים חודרים עמוק. הם ידעו, כי האפשרות האחרת היתה בלתי נסבלת - לו הייתי סתם מטומטמת העולם היה קורס עליהם פעמיים - גם אני וגם אחותי יצאנו דפוקות? כמה אכזרי אלוהים יכול להיות.
ואני מפחדת. עליה. עלינו.
איך אני מתמודדת עם האחריות העצומה הזאת, לגדל ולטפח אותה, שתהיה שמחה, אמיצה, חזקה, שלמה, טובה, נכונה לעצמה? איך אני מראה לה את הדרך, כשאני בעצמי לא רואה אותה? איך אני נותנת לה עולם חדש וטוב, כשאצלי בפנים הכל הריסות? לפני שנה בערך כתבתי לה -
"הבת שלי לידי, קורנת וזורחת שפע של ילדות בריאה, ולי נשאר רק להביט ולהשתאות.
להשתאות שהחולי שלי לא נושר עליה כמו קליפות לימון ממגרדת, כמו אבקת סוכר רעיל, מקצות החיוך שלי, מקצות הריסים. מההילה שנובעת מהנקבוביות.
שלא תתפוס את עצב אישוניי, את הכיפוף בגב מהמשא, את המחיקה כדי לפנות מקום לאחֵר זר, שימלא בנייר עיתון כלכלה את החור שנוצר, כשדרכתי על הרצון שלי והשארתי אותו מקומט על הכביש.
תצעקי את הרצון שלך, ילדה, ותשמעי אותו חזק וברור, תמיד, לכל אורך חייך."
אני מפחדת עליה. עלינו.
כשאני מסתכלת בה, הולכת ומפקדת על כולם, אני מבינה עד כמה אני לא מכירה אותה. אני תופסת את המבט שלה לרגע, צמאה למצא שם רמז למי אני בשבילה, מה אני צריכה לעשות עכשיו, מה היא צריכה שאהיה בשבילה. לפעמים היא מנתקת מגע וממשיכה במעשיה, לפעמים היא באה להתרפק. מסבירה לי על העולם בג'יבריש שמובן רק לה. מסבירה מתוך שיכנוע עמוק שהיא יודעת יותר טוב ממני, ואין לה שום תועלת להקשיב למה שיש לי לומר בנושא. ולי לא נותר אלא להתפעל ולהקשיב. להקשיב להקשיב להקשיב - כל העולם מקשיב למילמולך. זה מה שצריך כדי להיות אמא טובה? להקשיב?
אמא שלי מעולם לא הקשיבה. גם לא עכשיו. מעצבן אותי שאני צריכה להקשיב לכולם ושאף אחד לא מקשיב לי. זה כבר הפך לכזה הרגל, שאני כבר הפסקתי להקשיב לעצמי. והולך ונגמר לי המקום בדרייב לכל הדברים של אנשים אחרים.
אני מפחדת מהמקום הזה שירתח ויתפרץ עליה, על הקטנטונת הזאת ששמה את רצונה לפני רצונות של אחרים. שיהלום בה וינסה להשתיק. אני מפחדת לברוח, לפגוע, להחריב, לטעות. אני מפחדת לא לאהוב אותה נכון, לא כמו שהיא צריכה, אני מפחדת לבגוד בה עם עצמי ולהשאיר אותה נאכלת על ידי עצמה.
אני מפחדת עליה. עלינו.
היא גם יצאה כזאת בת. היא אוהבת שמלות ולהסתרק ונעליים, היא אוהבת לשים קרמים על הפנים, ויש לה תנועות של בת. היא מעיפה נשיקות ונדיבה בחיבוקים, ומאוד חזקה בחנדלעך. אני מסתכלת על הגוף שלה. אחרי שני בנים, אני כל פעם מופתעת שאין לה בולבול. יש לה את האיבר הזה, שיש לכל הבנות, אבל בדרך כלל לבנות לא יוצא לראות אותו. בנות רואות הרבה בולבולים בחיים (אלא אם הן שוכבות עם בנות), ופות יוצא להן לראות רק את של הבנות שלהן, או באיזו תנוחה אקרובטית מול מראה. ואני מדמיינת אותה גדלה ומסתובבת עם האיבר הזה בעולם, וכל כך הרבה דברים אורבים לפגוע בה.
ואני לא יודעת את מערכת החוקים של ההגנות על בנות, לא לימדו אותי, אני לא יודעת איך ללמד אותה להימנע מלהיפגע, אני רק יודעת איך להיפגע ולהמשיך. רצה לה יחפה ועירומה, בורחת מהטיטול והפיג'מה, מחבקת את החיתולי שלה, בובות, דודים, סבים, דובים… ואם הדוב יהיה גדול ומרושע?
אני מפחדת. עליה. עלינו.
אני באה אליה ככה, להיות אימהית, גדולה מרגיעה, יודעת הכל, יודעת לראות אותה, לקרא אותה, להגן, לשמור, לאהוב, לתת מרחב בטוח. אבל אני בכלל ילדה. בכלל אני קטנטונת וכל כך מפחדת מהעולם וכל כך צריכה מישהו שישמור עלי, שיוריד ממני אפילו לרגע את כל המשא הזה של המבוגרים.
ואני לא אוכל לשקר לה לנצח. ילדים יודעים. ילדים מרגישים. במוקדם או במאוחר היא תראה את האמא המפוחדת הזאת. וכדי לחיות עם זה בשלום, היא תצטרך לדעת לחבק אותה ואת כל הפחדים שלה. בשתי ידיים.
ואת השיר הזה אני שרה לה כל לילה, מבטיחה הבטחות שאני לא יודעת אם אוכל לקיים, וכל כך כל כך צריכה מישהו שישיר אותו לי.



אין תגובות:

פרסום תגובה