חפש בבלוג זה

איפה את


אמא
אמאא
א-מא.
אמא בואי,
אני צמא.
אמא.
אמא בואי כבר
בואי עכשיו עכשיו אמא בואי.
שעה אני קורא לך כבר, שעה,
יומיים ושבועיים ועידנים, מהדינוזאורים אני קורא לך.
קורא וקורא עד שאין לי קול יותר הקול שלי אבק בגרון יבש מדבר ציה אדמה מתבקעת החול בגרון שורף לי את החזה אמא. חור בחזה זה מה שיש לי עכשיו והכל נשאב פנימה, חור שחור שזולג דמעות יבשות שחורכות שבילים עמוקים בלחיים ודרכם רואים את השיניים. וקצות העצבים שבשיניים קוראים - מים מים, בבקשה, מים.
אני צריך שתחזיקי אותי אמא. שתחזיקי אותי חזק, בפרקי הידיים תחזיקי אותי, תגני בחירוף נפש מהסכין שרוצה לפתוח לדם את הדלת. הדם שלי מבעבע, בוער בי ורוצה לצאת ולשטוף הכל. להישפך לתוך המסביב כדי שאוכל לקפוץ לתוכו ולהיות עטוף בו, עטוף בך, מוגן. אני יודע שאסור לחתוך, אמא, תחזיקי אותי שלא אשמט.
להישמט אני יודע.
לכוון את הגוף בתנוחה הצונחת אני יודע, להרגיש את הרוח חולפת אותי בדרך למטה למטה. את קול הפגיעה אני יודע לדקלם מראש, את הכאב אני יודע להכיל. אבל השמיטה הזאת, כל פעם שמיטה מחדש. ואני כל הזמן מקווה שלא שוב, וזה עושה לי לא לנשום.
אמא בואי, אני צריך שתאספי את הנשימה שלי מהרצפה, היא התפזרה פה כמו חלב, ואני לא מגיע. תאספי אותה כמו האור של נרות השבת, ותקרבי לפנים שלך, לפה שלך, לנשיקה, לנשיקת חיים. ואז תנקי מכל השחורים ותפזרי אותה בחזרה עלי, שאוכל לפקוח עיניים ויהיה לי אור.
אמא תדליקי את האור. זה קצת יכאב בהתחלה, אני יודע, אבל אני כבר לא רואה צבעים בחושך, ואני עייף. כל כך עייף. ולא יודע לאן ללכת. כל הכוכבים נכבו, תדליקי לי כוכב למעלה. אני מפחד באיבוד.
אמא זה נפל שוב.
אמא אני חושב שזה נשבר.
אמא זה לא עובד.
אמא איפה את.
איפה את?
איפה היית?
היית?

ואולי בכלל לא היית, אולי דמיינתי.