חפש בבלוג זה

זה הבית

זה הבית.
זה הבית
שלה.
בית בצלמה ובדמותה, ואני צללית דוממת בו.
יחפה וזהירה, אני ממששת בעינים כָּלות זהרורים מתערבלים מכריות הספה הלבנה, מצטמררת ממגע השטיח הנעים מדי. תרה אחרי פינות שולחן שיעירו אותי מהחלום הזה, אבל השולחן עגול. מנסה לנחש את מקומי בין הכריות ומתיישבת, מתביישת בכיעורי הנמרח על הבדים.
היא ניגשת, אצילית ונרגשת, מניחה תחתית צחורה על השולחן, ומעליה כוס מזיעה מים. אני מזיעה דם לא לפגוש את עיניה. אני כל כך רוצה להיות שם וכל כך רוצה להיעלם בַּמָקום. אני לא ראויה.
היא מתיישבת לידי, במרחק סביר. השמלה שלה מסתדרת סביבה, ריח מלאכי נושר מגופה לחיקי, ואני מושכת עוד כרית להסתתר מאחוריה.
הכל נוזל מידע.
הזווית שבה אור השמש נח על ארון המטבח מספרת לי על הזמן האהוב עליה ביום, קערה עם ערימה של מילים חרוטות על אבנים מפרטת על משאלותיה. כלים על מתקן היבוש מגלים לי סודות על תוכן קיבתה, מסדר הנעליים ליד הדלת על חוקי היום והלילה. מגבת אחת קטנה ואחת גדולה תלויות באמבטיה, תואמות ובודדות ביחד. נייר הטואלט מתגלגל מלמטה. חבל הכביסה מקושט בחולצות מסודרות לפי צבע. תוכים צבעוניים בכלוב סגור מתלוננים על כמה נקי להם. מדף תמונות מציג קורות חיים לראווה. אני תוהה על תמונה גדולה מכוערת על הקיר היפה, והיא נפגעת, זה ציור שהקדיש לה הגרוש. קמט במפה מפריע לה, היא מנסה להסתיר אותו בפסלון חמוד של צב. ספרים מונחים במיקומים אסטרטגיים, היא רוצה שיראו אותם. היא משאירה שביל פירורים אליה גם בתוך מבצרה. האם זה יתכן, אני שואלת, שהמוצאת היא אבודה בעצמה?
זה לא יגמר טוב, לוחשת לי הסרעפת. משהו פה לא מסתדר. אבל הפיתוי חזק בהרבה, והריח משכר. אני כורעת ברך ומציעה לה אותי. זה לא הרבה, אני שומעת אותי אומרת. ילדת משאלות, יד שניה מבית טוב, בבלעדיות. אספי אותי אלייך, עשי לי בית תחת כנפך. היי לי מקלט, עשי בי כרצונך.
לזמן מה, הוכתרתי אסופית. ברווחים בין המרצפות המצוירות שתלתי מכתבי אהבה, ובמראת האמבטיה חתמתי את שמי באדים.
כך, כשסיימה להשתמש בי, 
הבית שלה 
היה גם 
קצת
שלי.




שוב בוקר

שוב השעון
ואני מקרצפת את גופי ממלתעות הסיוטים. 
ליאיר יש זום בשמונה, לך תתלבש, אצל גלעד זה מתחיל בוחצי, כן, אתה יכול עוד רבע שעה בטאבלט. כלב חולה סוגר שיניו על אוזני הימנית ואני ניגשת לסרק את הקטנה, שיערה חום אגוז זוהר מצמח לג'ונגל פלאות וענפים אימתניים אוחזים בי בכתפיי ומבקעים, קנאק. מחתימה כניסה במערכת בעבודה וטסה לעשות פיפי של בוקר, מתחמקת בקושי מתניני המרצפות שקורעים את רגליי ממני. דם בכל מקום, צריכה לנקות את זה אחר כך, כרגע יותר דחוף למצא ליאיר את הגופיה הכחולה עם הלטאה. מצאתי. לטאה תינוקת מחליקה ממנה ונכנסת לי דרך האוזן, מטילה ביצים מסריחות, ומיד השיניים שלי נושרות, אני מרגישה אותן חצץ בפה, אולי אגש לצחצח וזה יעבור. אני מנסה להגיע חזרה לאמבטיה, מחפשת לדרוך על העקבות שהשארתי קודם, שם כנראה התנינים לא ימצאו אותי, אבל היד שלי קשורה בשרשרת חלודה לקיר. אם אכרות אותה אשתחרר ועדיין תיוותר לי עוד אחת לצחצח שיניים, אני חושבת, ומציצה לאמוד את אורך השרשרת. זאת בכלל ניצן, היא מתחננת אמא בואי, ואני באה. היא צריכה שאפתח לה את העטיפה של הקבנוס. אני מעיפה מבט לחדר המשחקים - יאיר הסתדר יפה עם הזום, נותנת נביחה לגלעד שיניח מיד את הטאבלט וילך להתלבש. לוקחת מספריים מהמגירה וגוזרת את העטיפה, הנסיכה חוטפת קבנוס ובורחת, בזמן שהמלכה אוחזת במספריים, מביטה מחוייכת בעיניי וגוזרת בין האצבעות מעלה מעלה עד לכתף, והבשר רך ונימוח ונושר מהעצם, ככה זה בבישול ארוך. המלכה עם עיני הקרח מוצצת את בית השחי שלי בעונג, שוב הכל מלא דם אבל אין עכשיו זמן, יש לי ישיבה וחייבת קפה כדי להיראות בחיים בזום. אין מספיק מים במכונה, ממלאת ממפל האימים בכיור הסמוך, מרכיבה את המיכל במיומנות, שתי קפסולות, והופ הופ על הגשר מעל הלבה הרותחת, מתיישבת בכיסא הכתום, לוחצת על הקישור ורואה בריבוע הקטן מפלצת נחשים עייפה מעוטרת חצ'קונים ובחיקה ילדה יפה צוחקת. המפלצת מגירה על הילדה חומצות מאכלות ולופתת בצווארה, אני לא מצליחה להבין אם היא מנסה לטרוף אותה או להגן עליה, אבל התוצאה בכל מקרה היא שהילדה מפרפרת מכחילה וגוועת
ופתאום
הציפראמיל נכנס למערכת והדלת הפרוצה לאימה הופכת לקיר בטון מסוייד. הכל נעלם באחת. ניצן על ברכיי מצביעה למצלמה ומתפוצצת מצחוק. 
עד הבוקר הבא.



עלה


הרוח היכתה בצמרות העצים וגופה הקטן נחבט בענפים. היא היתה רגילה לזה, היא היתה עלה נידף, אבל עדיין, זה היה מתסכל לעוף כל כך רחוק בכל פעם שלמזג האויר התחשק לשחק. לכן כנראה לא היתה נשארת באותו מקום לאורך זמן. זה היה קצת בודד, אבל היא בהחלט ראתה עולם.
היא ראתה כתמים כהים אנוכיים זוללים מסביב למדורות הבלים.
יצורים עשויים שומות שמזדקרות בצדקנות מעל גבות מורמות שנמשכות לנצח.
שלוליות זיעה של יאוש שנמאס לו כבר.
התקהלויות זבובים סביב פגרים של חלומות.
שבילי ציפורניים כסוסות שהובילו בדרך כלל לעיניים מפוחדות, כלואות.
מכתשים של אפר ועפר.
אנשים נשכחים.
ידיים כלות.
אלם.
ברגעים שהרוח לא נשבה, נהגה להיתלות על ענף ולספר לעצמה בדיחות. ולפעמים שרה בקול כל כך חזק, שכמעט השתכנעה שהיא קיימת.
היא אהבה לטבול בסחרור של עלי שלכת זהובים, ולהעמיד פנים שהיא אחת מהם. אחת מבני המזל הזכים והתמימים, שלא ידעו.
הכל חלף על פניה, היא חלפה על פני כולם. שום דבר לא חיכה לה. אף אחד לא ראה. חצי מיצמוץ והיא כבר לא היתה שם.