חפש בבלוג זה

שיר ספריה

ביער נורווגי, בארץ הדברים האחרונים,
יש ילדים זיגזג, חצי אח, ומוות לסירוגין.

בליל כל המכשפות
הכלב היהודי והנסיכה הקסומה
לבד בברלין.

על דעת עצמו
אלוהים יודע
בעיקר על אהבה.


אמא בואי

"קוראים לי, אמא, אמא אמא בואי, אמא אמרתי לך שאני רוצה מים כבר לפני מליון שנה כשהיו פאקינג דינוזאורים, ואני פה גוסס אני מת מצמא ותיכף תנשור לי הרגל מהמקום. אני אומר לך, אני במצוקה אמיתית, אלוהים אדירים, מה, אני לבד פה, את לא שומעת אותי? נטשת אותי במדבר, בציה, בלי טיפת מים כמו כלב. כלב מלוכלך ונמוך ומסריח שכולם בועטים בו בדרך לעבודה, בדרך לתחנת האוטובוס. מוות, חידלון, צמא, הזדקקות אינסופית. שום דבר לא ירווה אותי, שום דבר לא יתן לי את מה שאני צריך כדי לחיות, הכל בור עמוק, ואקום, חור שחור. ואתם באים ולועסים אותי עם השפתיים שלכם ולועסים ובולעים לתוך החור השחור הזה וזה לא כוס, זה לא כוס החור השחור הזה, לכוס יש גבולות ולצורך אין, לצורך אין! אלוהים איך אני צמא אני כבר אמות עד שתביאי לי מים, את תבואי לפה ותמצאי אותי גוויה, אני מבטיח לך, את אפילו תשכחי שנולדתי מרוב שאני צמא אמא אמא בואי אמא אמא בואי.

תודה על כלום, בחיי, מי יתן ותמותי בשלווה, וזאת תהיה הנקמה שלי - פתאום תקפוץ עלייך שלווה ומרוב שלא תדעי מה לעשות איתה פשוט תמותי."

בדיקה #001

מה שלומי?
חסרת מנוחה. 
לא יודעת איפה להניח את הראש. 
לא יכולה להניח את הראש.
והוא נופל כל הזמן. נופל ושב, נופל ושם ומתגלגל מפה לכאן, אבל תמיד מתייצב להתפקדות. לא להתפרקות.
יש בי מכתש והוא טוב והוא רע והוא מלא חול צבעוני ושלדים של מתים.

לֵמה אני מתגעגעת בי?
חתול מתכרבל, מקום להישען, טיפה של ביטחון להצטופף בתוכה ולפרוץ החוצה בחיוך רחב ומתריס. מתגעגעת לביטחון ילדותי שדחף אותי להעלות הצגות ומופעים ולדבר לדבר לדבר, ביטחון שיקשיבו לי. מתגעגעת לסרב להסתרק, למרוד כשבאים להלביש אותי בשמלה מגרדת.

מה בי מבקש לצאת?
נצנצים. המון נצנצים. וסילונים של חלב מרווה ומחיה, חלב אם שנוצר ותוסס בתוכי, ורוצה לרדת על אנשים כמו גשמי ברכה, ללטף את הלב ולחמם אותו, לנקודת רתיחה, עד שכולם  יקומו לרקוד לבד ולהתחבק יחד, סביב האש הפנימית שלהם. ירקדו הורה וישמחו את השמחה, והיא תזרום ותיקווה לשלולית מראה של השמיים הפתוחים.

תקשיבו רגע כולם
תתקרבו אלי תתקרבו,תורידו את המעילים. את הכפפות, המשקפיים. תורידו את החולצה. תורידו את הצלעות, תורידו את כל מה שיכול לחצוץ בין הלבבות שלנו.
ועכשיו תקשיבו.
תקשיבו לי פה, עכשיו, ברגע הזה, במקום הזה. תקשיבו לסיפור שהלב שלי דופק לכם, את הפעימות של הנשימה, את היווצרות הרוק והבליעה. שננו. קחו אותו אליכם, בחנו. חיקרו היכן נקודות החיבור בינינו וריקדו אותם. ונרקוד.