24.10.19
איך היא ישנה הקטנטונת הזאת. הריסים שלה ארוכים ומתנועעים בקצב הרוח שבלב.
אני מעבירה יד על הלחי שלה, מתאמצת רק ללטף את פלומת השיער הילדית אבל להגיע פנימה ולהעיר אותה, כדי שאוכל לראות לעומק עיניה. אפשר ממש לשמוע את השיער שלה מתמתח מהשורש, את קצוות המחשבות היתומות שמחפשות את תחילתן, את מגע הלשון בשיניים. לפעמים הלשון מלטפת אותן ונוגעת, לפעמים הן נושכות חזרה והיא כולה נקודות נקודות, נבהלת אבל חוזרת לגעת. היא צפה בחלומות בין עננים של מחשבות, שוחה לפה ולשם - רואים לפי תנועות העפעפיים וזוויות הפה.
היא לא רושמת כלום, לא מתעדת, לא מתעכבת, וקשה לי לתת לה להאבד ככה, לבד, בעולם הגדול. בלי תיעוד לקיום שלה, בלי שיראו את העקבות שלה בחול.
אני מתחילה להעיר אותה, כמו שהייתי רוצה שיעירו אותי. ליטוף בשיער, מאחורי האוזן, בלחי, בצוואר, בכתף, חזרה ללחי. הפנים שלה קצת מתעוותות, היא לא רוצה ללכת משם, לא רוצה לעזוב את הים. אני מתעקשת ואומרת לה ברכות, בּובּי, קומי, הגיע בוקר. צריך להתארגן ולצאת. ואז מנסה לרכך קצת - הולך להיות לך היום יום נחמד, זוכרת? היא מתהפכת ומפנה את הראש לקיר, קצב הנשימה שלה מעיד שהיא עדיין ישנה.
אני מלטפת את השיער שלה שוב. פתאום מרגישה כיווץ מיקרוסקופי בין השכמות שלה. אני מזהה מיד את הצעקה הזאת, שהיא צועקת בחלום, אבל לא יוצא לה קול, ואין מי ששומע.
אני מרפה מיד.
שתישן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה