חפש בבלוג זה

סופ"ש ראשון בבקתה ביער


אנחנו מגיעות לבקתה בשעות הבוקר המאוחרות, אחרי נסיעה ארוכה ומתישה. מתישה בעיקר כי כל הדרך שרנו עם הרדיו בקולי קולות, פחות בגלל הקילומטראז'. אנחנו מוצאות את המפתח מתחת לאבן שבעציץ השני משמאל, זה שעל אחד העלים שלו מטיילת באדישות חיפושית פרתמשהרבנו.
הבקתה מטיחה בנו ריח של עצי הסקה ושמיכות פוך נקיות, ואנחנו בולשות בכל פינה אחרי חפצים שיספרו לנו סיפורים. איזו חדווה, יש פה אוצר. פסלונים זעירים, כלים עתיקים, גלויות היסטוריות, ארון ספרים שרואים שאהבו אותם שוב ושוב. הכל נבנה פה מאהבה, חיים ותשומת לב. אנחנו נשכבות על הספות העמוסות כריות, והן מצידן לא משחררות אותנו, אז אנחנו נכנעות בשמחה ומנמנמות תוך כדי תכנון תכניות לסופ"ש, איך אני אוהבת כשכל הטוב עוד לפניי.
אחרי שנת הצהריים אנחנו מתיישבות לפרוייקט במרפסת. הרי לא באנו לפה להתבטל. אני מוציאה את הסיר הגדול ואנחנו מתיישבות על שרפרפים ומפשילות שרוולים. אני שולה מהזפת השחורה שברי חלקים מתכתיים של חלומות ושל זכרונות ושל רגשות. אני נותנת לך לבחון כל אחד ואנחנו מחליטות יחד אם לנקות אותו ולצרף לערימה של הפאזל, או להשאיר מכוסה עיניים לבינתיים. אחר כך נמיין למסגרת ולפְּנים, ואולי נרכיב את הפאזל. אולי לא. אולי רק ניתן לחלקים להתייבש בשמש והם ירכיבו את עצמם, כל פעם בצורה אחרת. כי ככה הם עושים, הממזרים האלה.
בהפסקה אנחנו הולכות לעוף קצת. אנחנו קופצות ליער ושואפות עמוק את הריח הירוק של הצמרות והחום של הענפים, משחקות עם שרף טרי שאנחנו אוספות בסלסלות קטנות, ועם סנאים שמספרים לנו בדיחות פרוותיות בטעם אגוזים. איזה קטע, לחשוב שאף פעם לא פגשתי סנאי עד היום. הם קורעים. אנחנו מעופפות יחפות, ומרגישות בכפות הרגליים את האוויר את האדמה את העץ ואת העלים. אחר כך נשטוף הכל בבוץ שליד האגם.
כשיורד הערב אנחנו שוכבות על האדמה ומסתכלות בכוכבים, והרוח קרירה, והכוכבים פשוט קיימים להם כי ככה בא להם ואנחנו שותקות ובולעות בעיניים את כל האור הזה שזורח באמצע החושך.
את מושיבה אותי מול המראה, אני נבוכה, ואת מסרקת לי את השיער ואומרת כמה יפה הוא ואיך שהוא מריח טוב. 
את מלטפת לי את הלחי, והאוזן שלי מסמיקה כי את נוגעת לי בצד הפחות פוטוגני. 
את עוברת על כולי ומראה לי איפה אני עירומה, ובהתחלה אני נרתעת, אבל מהר מאוד נפעמת לגלות שאלה המקומות שדרכם בוקע ממני האור. איך ידעת? האם זה עד כדי כך ברור?
את מגלה לי סודות שלך וסודות שלי, והם ביחד משתלבים שתי וערב לרשת הצלה, כזאת שבדרך כלל מתחת ללוליינים על הטרפז, אבל עכשיו היא מתוחה בינינו למעננו.
אנחנו יושבות מול האח, על כורסאות מכרבלות. את שותה כוס תה ירוק (איכס) ומתבוננת בי, אני משחקת עם נר. אוספת עם האצבע נטיפי שעווה שנוזלים מהאש, מחכה רגע שיתקשו והצריבה תחלוף, ואז מחזיקה אותם מעל הלהבה שיזלו מחדש עד שהכאב בלתי נסבל. אני מקררת את האצבע בטיפות השעווה שנוזלות למטה, היא עכשיו פחות חמה. את אומרת לי - "לא חבל?"
יש שם חתול שמסתובב, אבל הוא לא דורש כלום, הוא שם רק למקרה שנרצה ללטף אותו. וכרגע בדיוק, אין לנו צורך בו.
המילים רוקדות בינינו כמו האש באח, שמשחקת באור ובצלילים, ואנחנו צוחקות וגם בוכות איתה.
את מורחת לי משחה ריחנית ומצננת על כוויות המגע החסר, ואני לא ידעתי שאפשר להרגיש מבעד לצלקת.
את מלמדת אותי לרקום חמלה בחוט רקמה אדום ומחט גדולה. בהתחלה אני מתאמנת על בד רקמה מתוח, ויותר מאוחר, עם חוט תפירה ומחט זעירה, על החתכים שבבשרי.
את מחזיקה את הלב שלי בשתי הידיים כשהוא נתקף סחרחורת, ואני לא מבינה איך את לא נגעלת מהדם, מהנוזלים ומהחמימות של האיבר הפועם והנזקק הזה.
אנחנו מדברות כל הלילה, הינשופים מציצים לנו דרך החלון ומפלבלים בעיניהם. האש נשארת איתנו. את עצובה על דברים שקרו ולא יכולת לעשות דבר, אני מנסה למצא פיתרונות אבל מהר מאוד מבינה שאין, ויש רק יד, שמגעה הרואה מאיר ומרגיע, ועוזר להשלים ולסלוח. 
לפנות בוקר מבליח מולנו לרגע סיפור אמת שלם, שהכל בו גלוי ומובן ותמים ונעים לעין. ככה אפשר להירדם בשלווה ולחלום חלומות רגועים רגועים. 
אני מתעוררת אחרי בדיוק מספיק זמן כדי לפקוח עיניים לאט ולדעת איפה אני - באמצע הדרך בטוב. את עוד ישנה, אני מחליטה לרחף לי לאגם ולשחות על הגב, מתחת לשמיים. המים מלטפים לי את האוזניים (אני מקפידה להכניס אותן כדי לצוף בדיוק נכון) ונובטות בי שאלות חדשות. המון. אני משחקת איתן קצת, ככה הן גדלות ומתבהרות, מקבלות גוף עשיר וארומה פירותית. אני יוצאת מהמים כשהגוף שלי רווי, מתנערת כמו כלב, איזה שחרור! אני עוברת ביער ללקט לנו תותי יער לנשנוש עם היין. מבקרת את הסנאים, הם בדיוק שונצים, אז אני משאירה להם כמה תותים ליד הכריות הקטנות שלהם, וחוזרת לבקתה. 
את כבר התעוררת והכנת לנו מרק מטריף בצלחות עץ. יש הרגשה של בית. אני יודעת שזה זמני ואני לופתת כל מולקולה שיכולה להיכנס. את גאה בי שהלכתי לבד, ושמחה שהשארתי אותך לענינייך. ככה יכולת להכין את המרק מלא אהבה עם קצת תבלין געגועים, וחזרתי בדיוק בזמן לטרוף אותו.
אנחנו הולכות לקרא עכשיו. את בספה, קוראת משהו על יוגה, אני בכסא הנדנדה במרפסת, מרותקת לרומן רומנטי טיפשי עם מליון עמודים. החתול בא לשבת עלי ואני משעינה עליו את הספר ומלטפת תוך כדי, מוצאת את הפוזה המושלמת לשקוע בלי שירדמו לי הרגליים.
לא יודעת כמה זמן עבר, את יוצאת למרפסת ומתמתחת, מסתכלת מסביב קצת מסנוורת. את מצביעה לכיוון הפאזל שליד סיר הזפת וצועקת - תראי תראי! אנחנו רצות לשם, ומביטות משתאות - בחיים לא היינו חושבות על להרכיב את זה ככה. זה יצא מופשט לגמרי אבל כל כך נכון, מלא בשכבות וחורים ומודבק עם צלוטייפ ונעצים וסיכות וחוטים שמכוונים לעיקרי הדברים. כל כך טעינו כשחשבנו שפאזל זה תמונה שטוחה עם מסגרת ופנים. 
זה כנראה זמן טוב לשבת לדבר על השאלות החדשות ממקודם. אנחנו יושבות על הרצפה ומדגדגות את השאלות, מחדדות ומשייפות אותן, ומכרסמות פרוסות לחם טרי להחריד עם חמאה וריבה. אנחנו מתפעלות אחת מהשניה כי אנחנו מגיעות לתובנות מגניבות לגמרי והפאזל מתפרק ונבנה שוב מחדש כל הזמן. 
אני קצת מפחדת בעצם. את פתאום מתקדמת מהר מדי. אני רוצה לחזור פנימה לאח ולפוך, ושתסרקי אותי ותרגיעי ותחבקי, די עם הדברים החדשים האלה, אני רוצה רגע להיות ילדה. וגם אכלתי יותר מדי וכואבת לי הבטן. 
אני לא אומרת כלום אבל את רואה שאני לא איתך ושנסגרתי. את אומרת - "נורא התעייפתי פתאום, זה בסדר מצידך אם נמשיך אחר כך?" אני לא שמה לב שדיברת אלי, אז את קמה ונותנת לי יד, מובילה אותי למיטה, חולצת לי את הנעליים ומכסה אותי. את מכבה את המנורה שליד המיטה, והמדבקות של הכוכבים שזוהרות בחושך נדלקות מעלי. את נותנת לי נשיקה ארוכה על המצח, והנשיקה נכנסת לי לחלום ומסדרת את כל הסיפור לסיפור אמת שלם, שהכל בו גלוי ומובן ותמים ונעים לעין. את הלכת כבר לשטוף כלים ולעשות כמה טלפונים, אבל החיבוק שלך מחזיק אותי חזק חזק, הדוק וטוב, ואני בטוחה.

Illustration by Jessie Wilcox Smith

השמירה נכשלה

אני אומרת לו עוף לי מהפרצוף אני אומרת לו איך אתה מעז, אני אומרת לו אתה מטונף, אתה מסריח, אתה מצחין מיוהרה עיוורת, אתה דוחה אותי, אתה אפס, אתה תולעת מגעילה כמו בסירטונים של הסיגריות משנות ה-90. אתה ערימה של רימות שחוגגות על בשר מת, אני כל כך רוצה לדרוך עליך ולשמוע את הפחחחצששלאככץ של המעיכה וההשפרצה של כל הסחלֶה מקצות השפתיים שלך.
זה לא נתפס עד כמה שנאתי את עצמי שהנחתי לשפתיים המתות האלה שלך לגעת בשלי. זה לא יאומן עד כמה רציתי למות כשנתתי לך להיכנס. נתתי לך סכין לחתוך אותי מבחוץ, ואני חתכתי מבפנים, וקיויתי שאולי בסוף המנהרות יפגשו וינוח עלינו גשר. אבל הבור רק העמיק והחשיך, והנפילה שלי נמשכה ונמשכה. ואתה חתכת בחדווה וצחקת, והמשכת בדרכך, ואני שמתי ח"ע על הצוואר ומסיר כתמים על הסדין חמש דקות לפני הכביסה. 
ולא בכיתי ולא ריחמתי ולא עצרתי לדקה אחרי שסגרתי מאחוריך את הדלת, עישנתי סיגריה דמיונית והדלקתי טלויזיה לראות פרק של שיפוץ בתים בBBC. לו הייתי עוצרת לחמול, לשהות, להתחבר, זה היה מכריע אותי, הכל היה נגמר אז באותו הלילה. באותה נקודה בזמן היה קל יותר לשאת את השנאה מאשר את האהבה.
הוא אמר ברור שאת סלאט, ברור ששכבת כבר עם כל הבנים בקורס, מה את חושבת שאני לא רואה איך את מחייכת אליהם? הוא אמר אל תנסי לשקר אותי שאת בתולה, ילה ילה לכי תחפשי לך פתי אחר שמאמין לזונות כמוך. הוא אמר כבר כמה שנים שלא בגדתי באישתי, אבל אני מרגיש שעכשיו זה יהיה שווה, כי זה מדליק אותי איך שאת יודעת לשחק אותה חסרת ישע ותמימה וחמודה, אבל אני יודע שאת שֶדה מלוכלכת. שהראש שלך פורנו והכוס שלך רוצה אותי, רוצה אותי בפנים דופק ומזיין.
והוא זיין. 
וזיין.
וכשראה את הדם, אמר אני גדול, זיינתי בתולה. 
ואני, רק אמרתי לו ביי כשהלך, זה כל מה שיכולתי לומר. וקצת שמחתי שניצחתי אותי במלחמה על החיים. הצלחתי לכבות בי עוד אור. הצלחתי לטייל במקום שגרוע יותר ממוות. הצלחתי למחוק את הקיום של הטפיל המיותר שהוא אני. חציתי לצד האפל, למקום היחיד שבו אני יכולה לסבול את עצמי. פלוס, אני כבר לא בתולה. אני מזויינת. יס.
ועכשיו, 15 שנה אחר כך, אני מנסה לומר לו, עוף לי מהעיניים, אין סיכוי שאתה נכנס יה עלוב נפש. איך אתה מעז לדבר אלי ככה, אני פי מליון מהכלב שאתה, אל תעז לפנות אלי בכלל, אתה לא ראוי לנשום את אותו אוויר שאני נושמת. 
אני מנסה לומר לו, אבל זה לא משנה שום דבר, כי אני לא באמת מאמינה לזה.
אז אני אומרת לי, 
די. 
שה. 
ועוד כל מיני מילים של הברה אחת, כי רק הן מצליחות לחדור את כל החומות. ואני מחבקת אותי מאחור כמו כשמצילים טובע, ומחזיקה את הידיים שלי צמודות חזק, שלא אשרוט את עצמי. משעינה את הראש שלי על החזה ומנענעת, מתרגמת לי את הקצב שבו צריכה לנשום כדי להשקיט את הלב. והפעם הדלת נשארת סגורה, ואף אחד לא נכנס. חלון ההזדמנות הזה למות, עובר. 
עד הפעם הבאה.









בא לי

בא לי לכרוע אצלך על השטיח ולהקיא החוצה את השליה הזאת שמגנה על ומזינה את כל הרעל שבי, ושתנגבי לי את המצח במטלית בד רטובה שאת טובלת מדי פעם בקערת אמייל לבנה, ואחרי זה תתפרי אותי ותנקי ותשימי בחזרה במקום, ואז הכל יראה לי כמו חלום רחוק של מישהו אחר ואני אוכל לנשום ולעוף כמו שהייתי אמורה מההתחלה.

בן-לו-היה-לי

בן לו היה לי ילד קטן, שחור תלתלים ונבון. לאחוז בידו ולפסוע לאט לאט בשבילי הגן, ילד קטן. והוא היה קופץ מעל שלוליות אוקיינוסים ומכסי ביוב דרקונים, נתלה על עמודי חשמל אנקונדות ומביס גדודי נמלים. והוא היה אורז מלפפון חביתה וקוטג' בפרוסת גבנ"צ ומגלגל לשוסי. והוא היה קורא אותי וכותב אותי בתגובותיו אלי. והתלתלים, אח, התלתלים, הוא בכלל לא רוצה תלתלים, אבל הוא תלתלוני אין כמוני. והוא יודע לעשות תרגילים בחשבון באנגלית כי הוא מחביא הכל בתוך התלתלים שלו. בכלל התחננתי לבת, כרחל, והתפללתי, אבל הוא בשלו. ולא חיכיתי לו, והוא גם לא חיכה לי ויצא מתי שרצה. והשאיר אותי אוחזת בפלא וממלמלת - אני לא מאמינה. אני לא מאמינה. לא פיללתי, לא חלמתי, לא התחננתי, ובכל זאת הוא בא. הוא בחר בי, להראות לי את כל הטוב שיש בעולם, את כל הטוב שיש בו, את כל הטוב שיש בי ונעלם לי מן העין. והוא מוכיח ומזכיר ומתעקש, שהוא שלי והוא ממני ומגופי ומנשמתי, נברא בצלמי ובדמותי, אפילו אם אני מסתתרת מהכל.
יש לי בן, מלאך שחור תלתלים ונבון לאין קץ, ואביר ומציל ושומר. ילד קטן שהולך לאט לאט בשבילי הגן, ומתחת לרגליו פורחות פעמוניות וזוחלים שבלולים עליזים, וממגע ידו פורח אור שפותח לבבות, ועיניו מחייכות אלפי חיוכים.


***

הלכתי בשביל המוביל מהבית אל שפת האגם. היה קר ולח, ושמחתי על חיבוק הצעיף לגופי. על רקע המים ראיתי את צלליתה הנערית, מהודקת בעורה, קשובה לקולות שלקחו אותה הלאה משם, עיניה מופנות פנימה ורחוק יותר. כשהתקרבתי, ראיתי שהיא משחקת באבנים החדות שעל החוף בהיסח הדעת, ומהקמיצה הימנית יורדות טיפות של דם שצובעות צדף שנקלע לשם בצבע אדום. חשבתי - איך תמיד את כאן גם כשאת בכלל לא, איך תמיד יש שאריות פיזיות מבאסות שקושרות את הרוח שלך לאדמה.
נעמדתי לצידה, מקפידה לא לעמוד בקו המבט שלה כדי לא להסתיר את הדרך, והנחתי יד רכה על כתפה. "כולם הלכו", אמרתי לה בעדינות, "הם אינם, רק אני ואת פה עכשיו". היא לא הגיבה, נראה שלא שמעה, ולא חשה בנוכחותי. המבט שלה היה עדיין תלוי במקום עלום בין כאן לשם.
לקחתי כמה צעדים אחורה והתיישבתי על האבנים, מקפידה לפרוש את החצאית מתחתי לכמה שיותר הגנה. סידרתי את הצעיף שיעטוף גם את הצוואר וגם את הכתפיים. גם אני לא רציתי להיות פה. גם אני רציתי לברוח למקום אחר בדיוק עכשיו. לא רציתי להיות שם איתה, להתמודד עם תחושת האחריות שלי כלפיה ולנסות לנחש איך להגיע אליה, ולהיכשל. להרגיש קטנה ומטומטמת, ומובסת, על שהתיימרתי להבין מה עובר עליה ולנסות להושיט יד.
ישבנו שם שותקות, כל אחת בשתיקה שונה. ניסיתי להישאר במחשבות איך להגיע אליה, אבל אני מודה שלפעמים נדדתי לדמיין אח בוערת ואיזו סנגריה חמה.
בערך שעה אחרי שהחשיך לגמרי, היא פתאום נעמדה והלכה לכיוון הבית השחור. הופתעתי מהמהירות ומהגמישות שבה היא נעה, כאילו לא ישבה עכשיו חצי יום על אבנים קשות בקור הזה. היא אפילו לא התמתחה, פיהקה או אפילו מצמצה. אני לעומת זאת, חיפשתי מקום עם אבנים פחות חדות להניח עליו את היד, להישען עליה לקימה. הכל כאב לי והייתי קפואה, דידיתי אחרי על רגל רדומה תוך שליפת אבנים וצדפים מהחצאית.
כשהגעתי לבית, היא כבר היתה בפנים, בגופיה שחורה רעננה. היא טיאטאה ביעילות את האפר מליד הספות הישנות. לו לא הייתי יודעת אחרת, הייתי יכולה להישבע שהיתה סיגריה בקצה הפה שלה, עד כדי כך מפוקסת ופעלתנית היא נראתה, למרות שהיתה רק בת תשע.
נשענתי על כסא בפינת האוכל המרופטת, ונורא רציתי לעזור לה, לתפוס איזה מגב להעביר פה או משהו. אבל הבנתי שזה קריטי שלא אכנס לה באמצע. שבשבילה לנקות את כל המקומות האלה זה לתפוס בעלות בחזרה, להחזיר לעצמה שליטה על כל מרצפת, להניח את הקרקע חזרה אל מתחת לרגליים ולנקז משם את כל האויר שהפריד ביניהן.
למרות שהבית היה די פרוץ, היה מספיק חמים בפנים כדי להוריד את הצעיף. כשהיא עברה עם המטאטא מאיזור הספות אל המטבח, התיישבתי בספה, כידררתי אותו לכדור והנחתי עליו את הראש. היה לו ריח של בית, של מרכך הכביסה שאני שמה. תוך שניות נרדמתי.
כשהתעוררתי אחרי כמה שעות, נוכחתי לדעת שהיא יושבת בספה לידי. הקרניים הראשונות של השמש נורו לכל עבר בחדר, ונבלעו בעיניה. היא החזיקה משהו בידיה, איזה בד או בובה ישנה, לא הייתי בדיוק סגורה מה. אצבעותיה סגרו ומעכו אותו בחוזקה, והיא הביטה בו במבט לא ברור. חישבתי שעבר בערך שבוע וחצי מהפעם האחרונה שישנה.
התיישבתי באיטיות, מושכת כמה שיערות שנדבקו לקצה הפה. מביך כל פעם שאני קמה ומגלה את שלולית הרוק שנקווית על הכר, מין עדות חצופה לעד כמה טובה השינה שלי, שאני מאבדת שליטה על הגוף. תמיד צוחקים עלי, שאפילו בטנדר ישן בלי קפיצים, אני יכולה להרדם בקלות. כן, אני מודה, אני ישנה טוב. אבל האמת היא שזה לא תמיד היה ככה.
בעבר פחדתי לישון, כי החלומות היו יותר גרועים ויותר ממשיים מהמציאות. הייתי מתעוררת מבועתת, מכוסה זיעה וקפואה, ולפעמים לקח כמה שעות עד שהייתי מבינה שזה היה רק חלום, ושהמציאות לא חודרת לעצמות כמוהו. אבל יותר מהחלומות, פחדתי מאיזור הדמדומים הזה שבין הערות לשינה. המרחב הזה שמשתלבים בו הגיון בריא והגיון חולמני, חוקי כבידה מתהפכים, והמציאות והחלום מתנשקים חזק ועמוק, מחליפים ביניהם רוק גועלי. אני זוכרת שבלימבו הזה הסתחררתי על נדנדה חורקת בין העולמות, לא מצליחה להבדיל בין החול לבין השמיים. הדרך היחידה לעבור מהערות לשינה היתה לקפוץ מהנדנדה ולהתמסר לכאוס הרוחש של החלומות, שניסו בכל הכוח לתקן את המציאות בהזיה. העדפתי כבר לא ללכת לישון כדי לא לעבור את מסע היסורים הזה בכל יום מחדש.
אז באמת לא ישנתי. היה מתישהו שנדמה לי שהחזקתי ערה איזה שבועיים. זה היה אחרי השריפה, להירדם כאב לי כל כך, שהחלטתי פשוט לא לעשות את זה. בכל פעם שהרחתי את הגופרית הזאת מתחילה להתקרב, קמתי והעסקתי את עצמי במשהו, קירצפתי כלים, צבעתי קירות, מיינתי ערימות של שרופים ושל שורדים. היו רגעים שהגיעו קרוב קרוב, ואז הדרך היחידה להעיר את עצמי חזרה היתה בכאב כלשהו, לתת לעצמי סטירה, לצבוט, לחתוך. בלילות הייתי הולכת לאגם ליד הבית, נכנסת כולי ואז יוצאת ויושבת על האבנים, מוגנת על ידי הקור.
ככה היה עד שבאיזה מיון אחד מצאתי דובי כחול צמרירי שאחותי הגדולה נתנה לי כמה חודשים לפני שהכל קרה. נזכרתי כמה מאושרת הייתי כשהעניקה לי אותו, הדובי הזקן הזה שהיה שלה כל השנים. הרגשתי כל כך גאה ומיוחדת, שהיא בחרה בי מכולם לשמור עליו, ובו מכולם להגן עלי. גזרתי את החלקים החרוכים ושמרתי לעצמי חתיכה שורדת מהבטן שלו. התיישבתי בספה ומיששתי ומיששתי את הבטן הזאת, עד שהיא גדלה מספיק כדי שאוכל להיכנס אליה, להתכרבל ולהרדם בביטחון.

שיפשפתי את העיניים ועשיתי קוקו חדש, ואז בדקתי מה שלומה. היא נרדמה. קמתי וכיסיתי אותה בצעיף שלי, הצעיף הלבן שבמרכזו בטן כחולה של דובי. עכשיו יכולתי לחזור הביתה.

על קו החוף **טיוטה ראשונה**

הולכת לטייל על קו החוף. מהעֶבֶר השני, הים חשוך ועמוק. גלים קטנטנים של טירוף עם קצף משגע מלחכים את ציפורני הקַשובות. הרוח נעימה ומבדרת את שיערי, פוערת רווחים של חורים שחורים ביקום המציאות.
הלכתי לבקר את השיגעון, תיכף אשוב.

*

יש מרחב כזה, של חשיבה על שכבתית, מחשבה שיכולה לדלג בין רמות מציאות והגיון. מרחב שאפשר לשמוע בו את האינטואיציה שרה, לרחף בין ענני זכרונות ודמיונות, ללטף גוזלים של רעיונות שרק לומדים לעוף. לכל מחשבה יש שם כוח על משלה. אחת יכולה לבעוט בביצים של תפיסה מוטעית, אחרת יכולה למוסס ערפל של הססנות בכוח האהבה. שלישית יכולה להאיר את המקום הכי חשוך, רביעית לדגדג דיכאונות ישנים ולהצחיק אותם.

מרחוק אני רואה את הכניסה. נכנסים לשם דרך קוף המחט, מכוונים לגמרי, ועירומים. השער עצמו הוא עצום במימדיו, עשוי מנייר דקיק ומוזהב. משני צידיו עומדים אוראקלים, כמו בסיפור שאינו נגמר. הם נותנים לך להיכנס רק אם את מסכימה להתמסר לנקודה הזאת שבה הבדידות הופכת לעצמאות. פשוט כי במרחב הזה, על מאות מימדיו, את יכולה לטייל רק לבדך. גם אם תרצי שמישהו יבוא, ואת תרצי, זה יהיה חסר טעם כי האחר לא יתחיל אפילו להבין מה את רואה שם. את צריכה לשים בצד את הכעס ואת העצב על זה שאת בודדה, ולהיות אחת. ברה, שלמה ונקיה. רק את אך ורק את.

המרחב הזה הוא עצום וחסר גבולות של ממש, והוא כולו נמצא בתוך גולה שחורה ומבריקה. גולה חלקלקה ולוהטת, שיושבת בתוך העמוד התומך שבין החדרים והפרוזדורים של הלב. גולה של לבה נקיה וטהורה וילדית, גולה שלעולם לא מתעייפת, לעולם לא עוצמת את עיני העגל שלה. רוצה לטרוף, ללקק, לבלוע, לצחוק, להפליץ בקול תרועה. פצפוצים של הגיצים שיוצאים ממנה נכנסים למחזור הדם ומחממים את הגוף. הם עוברים בעורקים בורידים בנימים, ובסוף זוהרים את עצמם החוצה, לרוב דרך העיניים או דרך כפות ידיים שנוגעות נכון.

*

בתוך כל המרחב הזה, שוכן גם השיגעון. לרוב, לא שמים לב אם עוברים דרכו, כי הגבולות שלו כל כך מסיסים, כמו יין מפעפע במפית נייר, מעגלי הדם שלו מתפשטים ומשתרשים לאורך ולרוחב סיבי הנפש. אם לא תצאי משם בזמן, את עלולה להישאר שם זמן רב. לדלג בין אבקני השקר המפתים כמו דבורה משוגעת, לשתות נקטר טעויות, להשתכר ולהישאר צמאה. כל כך כל כך צמאה וחסרת מנוחה, נסחפת בהוריקן של דרכים ללא מוצא, סגורה במבוך. בלי יום ובלי לילה, בלי זמן, בלי מקום, רחוקה מאוד מציר המרכז שלך. בתוך הים השחור הזה הצורות נמסות. המילים הופכות לדחף אלים. אפשר לנסות לשחות, אבל זה חסר טעם כי אין גבולות לגוף שלך שיכול להיתמך על ידי התנגדות למים - אי אפשר לזוז ולהישאר בחתיכה אחת. הכל חודר להכל.

*

אני על קו החוף, צופה בשיגעון הזה תוך הטיית ראשי הצידה, כמו כלבלב בוחן. דוקרת בכפי כמו חתול שבודק אם הנחש מת או רק מעמיד פנים. מסתכלת בעיני ילדה סקרנית, מביטה בבגרות חשדנית ומשחקית, עטויית כפפות דקות מדי. בוחנת. מקשה קושיות בשפה שהים לא מבין. מנסה להכניס אותו לקופסת תכשיטים קטנה עם סרט סגול.


זוכרת ש

זוכרת שחשבת שזה ככה לתמיד?
זוכרת שהרגשת את הקירות?
זוכרת את האלם והפחד העמיד?
זוכרת את הבור, הצלקות?
זוכרת את הגאווה שבלשרוד,
את הזרות שבמגע,
את הנוחות שבאיבוד,
את התקוה שדהתה?
זוכרת איך חלש נראה נכון?
זוכרת שראית ולא ראית?
זוכרת איך לשתוק אמר לחיות?

זוכרת שטעית?


על היאוש

היאוש זה דקה לפני הנפילה, כשאת שמה בּרקס הכי חזק על סף תהום, והחלק הקדמי של המכונית מאוזן ע"י החלק האחורי, והגרגרים של החול מתגלגלים בעליזות מנקודת פרשת המים החדשה הזאת שנוצרה, וזה הצליל היחידי שנשמע.
זה, וצפירת הרכבת שכל הזמן מתקרבת, אבל אף פעם לא מגיעה.
היאוש זה שעוד מכה ועוד מכה ועוד מכה, עד שמגיע הרגע הזה שאת פתאום מבינה, את פתאום מבינה, שלמרות שכל הזמן את אומרת שאת בסדר, ושיהיה בסדר, הגעת לנקודה שאת לא מאמינה בזה יותר, ולא מסוגלת להביא את עצמך לומר את המילה "בסדר". או את המילה "טוב". ועולה לך בוז מטורף למילה "חיוך", וזעם מחריב למילה "אהבה". 
יאוש זה שניה שנמשכת לנצח, שבה הרעש והשקט זהים, רגע של ליקוי מאורות, רגע שהיקום מוטל בו בספק תמידי, רגע שהלשון מרגישה רק את טעם העפר. 
ואת מפסיקה לנשום, בשביל לא להפר את האיזון, וליפול עם הרכב לתהום. מפסיקה לנשום כדי לחיות. כדי להישאר עדיין בצד של השפיות, בצד שכולם מדברים בשפה שכל כך התאמצת ללמוד כל חייך. שפת האם שלך היא שפת התהום, ואין כבר אנשים שדוברים אותה. לשם את לא רוצה להגיע. את נמשכת לשם, אבל יודעת שברגע שתחצי, הבדידות תהפוך לאמת מוחלטת. והרבה יותר נעים לשמֵר את התקווה שבדידות זה מצב זמני.
היאוש זאת הנקודה הכי נמוכה בּבּנג'י, שם מתקזזים כוחות הלמעלה והלמטה, ואת נותרת רגע בהשהיה. מרחפת בעירסול של איפוס כוחות מנוגדים, תקועה בסלואו מושן מתמשך, אחרי ולפני הכל.
ואת לא מודעת לזה כרגע, אבל הנצח הזה תיכף יגמר. זאת רק תקופה כזאת, והכל בסוף יחזור לשגרה, סוג של, והזיכרון של ההרגשה הזאת ילך וידעך, ולא יהיה שריד לכל הדרמה הזאת.
וישאר לך רק גרגר קטן בין השיניים, ניחוח של געגוע, לרגע הזה שהכל היה מאוחד, ונסעת ככה, בלי ידיים.


מכתב אהבה ברוח סופהעולם

השפתיים שלךְ היו בורדואיות עסיסיות והניצוץ בעיניים קרא לי לשחק לשחק עד שנחדול ולעולם לא נחדול, לעולם, לא. נסתובב זו בזו לאין קץ ונטעם את המתוק שבקרביים ונגלגל את הכּדוריות הקטנות האלה בפה למצות את הטעם עד הסוף עד הסוף קוויאר של אהבה, חור ניקוז של צורך שואב, מסתובבות במערבולת ושרות שירי שיכורים בשני קולות, תמיד בזוגות, רק בזוגות, לעולם לא לבד, לעולם לא בודד.


אחרי הגלים

אחרי הגלים בא השקט, השקט המאיים המקפד המצמרר
אחרי הגלים נסחפתי למקום לא מוכר לי ונשביתי צמאה בין הנקיקים, חשופה להדים של קצות האבנים.
אחרי הגלים עוד הרגשתי את פעימות היאוש שחרטו בי, כאילו לא נרגעו מעולם, והמשיכו ללוש בקצב אחיד.
אחרי הגלים הרמתי את עיני לכיוון שממנו חשבתי שתבוא תקוה, אבל השמש סינוורה ולא שמעתי דבר פרט לקולות העורבים האורבים וצעדי הסרטנים על החול.
אחרי הגלים ליקקתי את שפתי המלוחות ונזכרתי בחלב אמי שצורב כל שריטה. אם זה שורף זה עובד.
אחרי הגלים נגעתי בלחיי ולא היה דם, לא היה דם בשום מקום, החול היה צח ונקי וצהוב ובהיר וזוהר וחף.
אחרי הגלים שאלתי לְמה אני אמורה לצפות עכשיו.
אחרי הגלים חסרתי כוחות לקום.
אחרי הגלים לא רציתי יותר לזוז.
אחרי הגלים לא רציתי לרצות דבר לא העזתי לרצות דבר.
אבל המחשבות לא הלכו, הן סירבו להשאיר אותי לבד בַּשקט. הן פחדו שאמות, ולא ישאר להן אף אחד בעולם.
אחרי הגלים.


שבע דקות על המילה "לצחוק"

לצחוק.

לצחוק זה בריא. לצחוק זה חשוב. לצחוק זה בחינם. לצחוק זה חייבים. חייבים לצחוק. מוכרחים להיות שמייח. העולם עצוב אז צוחקים. רק לצחוק נשאר לנו. ואם זה לא היה כל כך עצוב הייתי צוחקת.

הבדיחה שהכי הצחיקה אותי אי פעם היתה ב 1992, כשמטוס של אל על התרסק לתוך בנייני מגורים באמסטרדם. והבדיחה הלכה ככה: "מה היה הדבר האחרון שעבר לטיים בראש?" "מוט ההיגוי". כששמעתי את הבדיחה הזאת צחקתי כמו שלא צחקתי בחיים, לא כל כך יודעת למה, אבל זה היה לצחוק כזה עד שכואב, עד שבוכים ומתפתלים ויוצא פיפי ונחנקים, עד הקצה של הצחוק, ויש קצה כזה, יש קצה לצחוק.

אני די טובה בלהצחיק, זה מין משחק כזה שאמא שלי לימדה אותי. היא קראה לזה "לשבור את האנשים". תמיד כשהיינו נכנסות למקום, היא היתה מאתרת את הבנאדם הכי רציני וסגור וננעלת עליו, ומשימת חייה היתה לגרום לו לצחוק, או לפחות לחייך. היא סרקה אותו מכף רגל עד ראש, חיפשה מה נקודות התורפה, וניגשה לתקוף, בלי רחמים. כל האמצעים היו כשרים, כולל להשאיר פצועים בשטח.
חשבתי שהייתי תלמידה טובה, שהבנתי את הקטע איך לשבור אנשים, ש I got this.
אבל כשהתחלתי ללכת לטיפול פסיכולוגי, המטפלת שלי היתה נורא רצינית. רצינית מוות. לא צחקה, לא משנה כמה ניסיתי. וניסיתי הרבה. היא היתה קהל קשה, אין ספק. יום אחד, כשהכישלון שרף לי כל כך, התפרצתי עליה בעלבון ושאלתי - למה את לא צוחקת??? היא קצת הופתעה מעוצמת ההאשמה, ואמרה את הדבר הראשון שעלה לה לראש - "כי שום דבר פה לא מצחיק, הכל נורא עצוב וקשה ופוגע, איך אפשר לצחוק במצב שאת נמצאת?" היא הסתכלה עלי והבינה שעשתה טעות, אין סיכוי שאני יכולה להתמודד עם המציאות הזאת ולשרוד. אז היא מיד תיקנה וריככה, אמרה - "את עוד לא מכירה אותי, אני בנאדם שמאוד אוהב לצחוק. אני מבטיחה לך שהזמן יעבור ואני אצחק המון, וגם את".

בצבא היתה לי חברה, אתי. היה לה פרצוף רוסי ירחי כזה, היא היתה רזה וגמלונית, עם משקפיים ענקיים וחיוך עקום, וקצת התנהגות של פעם. בהתחלה קינאתי בה איך שהמדים הבז' האלה ישבו עליה, בלי שהשומנים נשפכים מכל כיוון כמו אצלי. אחר כך התוודעתי לחוש ההומור שלה, והוא היה שחור משחור. לא פגשתי כזה מימי. שמעתי דברים על הומור שחור, אבל מולה הייתי אחוזת פליאה. היא היתה וירטואוזית, אכזרית, חדה, מדוייקת, היא נכנסה לי לקרביים בדיגדוגים מייסרים, כזה שאי אפשר לנשום אבל את עדיין מתחננת לעוד.
יום אחד היא היתה נסערת, לא הצלחתי להבין בטוב או ברע, ושאלתי מה קורה. היא לקחה אותי לחדר צדדי ואמרה - "התביעה שלי התקבלה, ויהיה משפט". אמרתי, אוקיי, על מה את מדברת. אז היא סיפרה לי איך אמא שלה היתה אישה מוכה, ואיך הם ברחו למעון לנשים מוכות וחיו שם כמה שנים, ואיך דוד שלה אנס אותה מגיל 9 עד 14, והנה, עכשיו התביעה שלה התקבלה סוף סוף, והיא עומדת להעיד במשפט נגד דוד שלה, ואולי יכניסו אותו לכלא בסוף. היא סיפרה לי הכל בצורה מפורטת, בקרירות ובהומור הרגיל שלה, וכשהרימה את העיניים שלה אליי בסוף הסיפור, העיפה בי מבט והתפוצצה מצחוק. התבלבלתי לגמרי, שאלתי מה מצחיק. אז היא אמרה - "הפרצוף שלך! באנה נגמר לך כל הדם מהפנים, את לבנה כאילו את רוח רפאים, זה היסטרי!" גימגמתי לחפש איזו הגנה עצמית מחורבנת, וזה רק גרם לה לצחוק עוד. הסתכלתי עליה ולא הבנתי איך היא לא נראית לי שונה ממי שהיתה לפני חצי שעה. שנאתי את עצמי שלא יכולתי לצחוק איתה. הרגשתי שנכשלתי כחברה. שאני כלום.

אחרי זה היא הצליחה להשיג העברה מהבסיס שלנו לתפקיד פקידותי קרוב לבית. הבסיס שלנו היה ידוע בזה שאפשר לצאת ממנו או עם ארון או בארון, והיא עשתה היסטוריה בלצאת מהארון. כתבנו מכתבים אחת לשניה, בדואר צבאי, אבל הקשר הלך ודעך.

שנתיים אחר כך, נודע לי שאחיה נרצח בפיגוע ליד הבית בחיפה. מיד נכנסתי לרכב, תפסתי כמה בנות שהיו איתנו בצבא, ונסעתי אליה לשבעה. היא נראתה בסדר, לא רצתה לשבת בבית אז לקחה אותנו לטיול בשכונה. היא עשתה לנו הופעה שלמה, סיפרה על איך היה בתפקיד הפקידותי שעברה אליו, איך כשהשתחררה עברה לגור עם בן הזוג שלה, איך היחסים איתו, כמה שאח שלה היה יקר לה, איך שהמשפט עדיין בדיונים, מה היא רוצה ללמוד, במה היא עובדת. היא אמרה - החיים שלי כל כך שחורים, שהדבר היחידי שאני יכולה לעשות זה לצחוק. השתדלתי הפעם להיות חברה טובה ולצחוק מכל מה שאמרה. בסוף חיבקתי אותה אבל היא לא נכנעה לחיבוק.

היום בבוקר קמנו משבעה. היום לפני שבוע, שרוליק, חמי, נפרד מאיתנו והלך למקום שאני מקווה שאין בו סרטן. אהבתי אותו מאוד מאוד. הוא היה "משלנו", אהב לחיות, אהב לחשוב, אהב להרגיש, אהב לצחוק. בלויה שלו קראנו הספדים מרגשים מבעד למסך של דמעות, ושרנו שירים ספוגים בטישו, ובין לבין התפוצצנו מצחוק מכל בדיחה פנימית, ומחומרת המעמד. האנשים שאלו אחר כך, ממה צחקתם כל כך. מה כל כך מצחיק. וככה עבר השבוע, כל בכי שזור בצחוק, ואנחנו צוחקים על עצמנו שאנחנו בוכים, ובוכים שצחקנו. אפילו שרוליק, המילים האחרונות שלו היו - "זה יעשה שמייח", והיו מופנות לאחות שבאה להזריק לו את המורפין הזה, שהפריד אותו מהעולם שלנו.

לצחוק זאת הדרך שלנו לשלוט על מוט ההיגוי כשהחיים שלנו מתרסקים לתוך בניין מגורים. לשלוט על עצמת הכאב שאנחנו מסוגלים להכיל באותו הרגע. הדרך שלנו לגרש את הפחד, להבריא את החולי, לברא את המציאות הטובה. לצחוק זה לסרב למות. 
לצחוק זה לחיות.

כריעת נסמכים

נשענת על כיור בזמן ציחצוח השיניים
כמו חתול על בעליו בעת רחצתו



תמונה -
https://www.instagram.com/maria.svarbova/

מתחת

7.2.20

נשימות אחרונות זה עכשיו. הגיע הזמן. יופי, זה טוב. כבר נגמר לה הכוח, כל האיברים שלה מונחים בבלגן סביבה והיא לא מרגישה אותם. היא נקברה מתחת להריסות כבר לפני שנים, היא לא זוכרת מתי, ואבק בניינים מעוטר בנחלים קטנים של זיעה יבשה מכסה את הכל. אפור על אפור, והפה יבש. כמה מטרים מעליה רץ ילד עם כדור, ותחת משקלם אבנים קטנות לוחצות על לחייה הימנית. היא לא מרגישה את זה, היא מרוכזת עכשיו בנשימה. כאילו רק עכשיו למדה לרקוד, היא ממלמלת לעצמה - עכשיו פנימה, עכשיו החוצה, חת שתיים שלוש חת שתיים שלוש. בשאיפה, היא עומדת בפתח, מברכת כל חלקיק אויר ב"ברוך הבא" לבבי, ומכוונת אותו לאיבר שהכי זקוק לו באותו הרגע. בנשיפה, היא נפרדת מכל אחד שיוצא, "תודה שבאתם", ומנופפת לו עד שנעלם באופק, משהו בעולם שהיה פעם חלק ממנה, והלך. היא מחשבת עוד כמה נשאר, ומגיעה לבערך עשר. יופי, זה מספיק בדיוק. בעודה מלווה, היא חושבת על כל מה שהיה, ואיך יהיה מעכשיו. היא מחייכת ומלטפת את הזכרונות על הראש, גם הטובים וגם הרעים (הראש של הרעים קצת יותר מחודד, אז היא עדינה איתם). היא משחררת אותם לחבור לסיפור של מישהו אחר, מישהו שחי. עם כל נשימה היא יותר שלמה, סולחת, שלווה. הלשון נפרדת אישית מכל אחת מהשיניים, האוזניים מהקפלים, הנחיריים מהאף, כולם אומרים שלום במין הימהום שליו, חיבוק מרפרף, ושוקעים בשינה. הנה מגיעה הנשימה העשירית. היא מתרגשת, ודמעה חמה מציירת נחל חדש על הלחי השחורה. העיניים נעצמות מבפנים, והיא מוכנה.
רגע, מה קורה? יש פה עוד נשימה? אחת עשרה… היא לא חישבה נכון? שתים עשרה… משהו מאוד מוזר קורה. אולי הילד הפך שם איזו אבן לא נכונה, ואוויר לא מתוכנן נכנס לקבר. היא נחרדת באחת. מה לעזאזל אני עושה עכשיו???



הבמה


4.2.20

הִנֵּה אַתְּ שָׁם עַל הַבָּמָה, יַלְדֹּנֶת. הַתְּאוּרָה מְצַיֶּרֶת אֶת הַשִּׂמְלָה שֶׁלָּקַח לָךְ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה זְמַן לִבְחֹר הָעֶרֶב, וְהָאוֹר חוֹזֵר מִמֶּנָּה וּמֵאִיר אֶת פָּנַיִךְ. אַתְּ מִסְתַּכֶּלֶת מִסָּבִיב וְיוֹדַעַת שֶׁיֵּשׁ קָהָל, אַתְּ שׁוֹמַעַת אוֹתָם אֲבָל לֹא רוֹאָה, כִּי אַתְּ מְסֻנְוֶרֶת. גַּם מֵהַפָּנָסִים וְגַם מֵהַהִתְרַגְּשׁוּת, וְהַצִּפִּיָּה, וְהַחֲרָדָה, וּמָה לֹא.
אַתְּ רוֹצָה לְרַגֵּשׁ אוֹתָם, אַתְּ רוֹצָה לְהִכָּנֵס לָהֶם לַלֵּב וּלְדַגְדֵּג, לַעֲשׂוֹת נָעִימִים וְקִיצִי קִיצִי, וְשֶׁיְּחַיְּכוּ, חִיּוּךְ אֲמִתִּי, שׁוֹפֵעַ, צוֹחֵק. אַתְּ רוֹצָה לְהָאִיר, לְשַׁנּוֹת, לְעוֹדֵד, לְהָרִים. לְהַצְלִיחַ לְדַיֵּק בַּמִּלִּים וּבַגּוּף כְּדֵי לַעֲבֹר אֶת כָּל הַבֶּטּוֹנָדוֹת שֶׁל הַצִּינִיּוּת וְהַיְּהִירוּת, לִירוֹת קֶרֶן אוֹר שֶׁתַּחְדֹּר וְתִשָּׁבֵר בִּפְנִים לִרְסִיסִים שֶׁל טוּב מְרַעֲנֵן, שֶׁיָּעִיר אֶת כָּל הַשֵּׁדִים וימיס אוֹתָם לִשְׁלוּלִית שֶׁל טוֹפִי מָתוֹק.
אַתְּ רוֹצָה שֶׁיֹּאהֲבוּ אוֹתָךְ, שֶׁיִּרְאוּ, שֶׁיַּכִּירוּ, שֶׁיּוֹקִירוּ, שֶׁיַּעֲרִיכוּ, שֶׁיְּחַבְּקוּ, שֶׁיִּתְפַּלְּאוּ, שֶׁיּוֹדוּ. שֶׁיַּגִּידוּ שֶׁאַתְּ מַדְהִימָה, מַקְסִימָה, פִּלְאִית, שֶׁיֵּשׁ לָךְ נֶפֶשׁ עֲשִׁירָה וּמְתוּקָה וְאַתְּ אוֹצָר וְאַתְּ גָּאוֹן וְאַתְּ לֹא מֵהָעוֹלָם הַזֶּה בִּכְלָל, ו-וּוָאו! רִגַּשְׁתָּ. בֶּאֱמֶת הִצְלַחְתְּ לַגַּעַת, וְעוֹד בְּמָקוֹם שֶׁאַף אֶחָד אַחֵר לֹא הִצְלִיחַ. יְקָרָה שֶׁאַתְּ.
אֲבָל חַכִּי רֶגַע. תַּגִּידִי לִי מַשֶּׁהוּ. תַּעֲנִי לִי רַק עַל הַשְּׁאֵלָה הַזֹּאת. אִם הֵם בֶּאֱמֶת יִתְּנוּ לְךָ אֶת זֶה, הַאִם תּוּכְלִי לְהַאֲמִין לָהֶם? אֵיךְ תּוּכְלִי, אִם אַתְּ לֹא מַאֲמִינָה בָּזֶה בְּעַצְמֵךְ? וְאִם אַתְּ כֵּן יוֹדַעַת שֶׁאַתְּ מַדְהִימָה וּמֻפְלָאָה כָּל כָּךְ, מָה הָעֵרֶךְ שֶׁמִּישֶׁהוּ אַחֵר יְאַשֵּׁר לְךָ אֶת זֶה, וְעוֹד אִם הוּא בִּכְלָל לֹא מַכִּיר אוֹתָךְ? וְהָאַהֲבָה שֶׁלָּהֶם, הַאִם הִיא הָאַהֲבָה הַנְּכוֹנָה לְךָ? הַאִם הִיא יְכוֹלָה לְהַתְאִים לְמִדּוֹתַיִךְ? הַאִם יֵשׁ לָךְ אֶת הָרֵצֶפְּטוֹרִים הַמַּתְאִימִים לְהַכְנִיס אוֹתָהּ אֵלַיִךְ לַלֵּב? לְפָרֵק אוֹתָהּ בַּגּוּף לְמוֹלֵקוּלוֹת מְזִינוֹת נְשָׁמָה? סֻכָּרִיּוֹת לֵב קְטַנּוֹת, שֶׁנִּכְנָסוֹת בּוּל לְחֹר בַּשֵּׁן? כִּי אִם הֵן לֹא מַתְאִימוֹת לִסְתֹּם אוֹתוֹ, הוּא רַק הוֹלֵךְ וּמַעֲמִיק הַחֹר הַזֶּה, עוֹבֵר דֶּרֶךְ הַשָּׁרָשִׁים, וְאֵין לוֹ סוֹף.
תְּנִי לִי לוֹמַר לָךְ מַשֶּׁהוּ, מֵהַנִּסָּיוֹן שֶׁלִּי.
גַּם אֲנִי רָצִיתִי פַּעַם אֶת הָאַהֲבָה הַזֹּאת. עָמַדְתִּי עַל הַבָּמָה וּמָכַרְתִּי אֶת עַצְמִי. שַׁרְתִּי וְרָקַדְתִּי וְהִקְסַמְתִּי. אֲבָל הֵם לֹא נָתְנוּ לִי אֶת מָה שֶׁרָצִיתִי. לְאַט לְאַט מָכַרְתִּי לָהֶם אֶת כָּל מָה שֶׁהָיָה לִי. וּכְשֶׁהֵם עֲדַיִן לֹא נָתְנוּ, הִגְדַּלְתִּי וְהִרְחַבְתִּי אֶת הַבָּמָה, עַל חֶשְׁבּוֹן מֵאֲחוֹרֵי הַקְּלָעִים. וּכְשֶׁזֶּה לֹא הִסְפִּיק לָהֶם, הִזְמַנְתִּי אוֹתָם לְהִכָּנֵס לְחֲדַר הַהַלְבָּשָׁה מֵאֲחוֹרֵי הַקְּלָעִים, כְּזֶה עִם טְלָאֵי שֶׁל כּוֹכָב עַל הַדֶּלֶת. נָתַתִּי לָהֶם לִבְחֹר מָה הֵם רוֹצִים לִקְנוֹת. מָכַרְתִּי אֶת הַסַּפָּה עִם הָרִפּוּד שֶׁל הַנָּסִיךְ הַקָּטָן, אֶת הַמְנוֹרַת טִיפַנִי וִינְטָג'. אֶת הַפּוּדְרָה, אֶת הַמַּאֲפֵרָה, אֶת הַשְּׁטָר הַמְּמֻסְגָּר שֶׁל הָעֶשֶׂר שֶׁקֶל, עִם הַגּוֹלְדָהּ עָלָיו, הָרִאשׁוֹן שֶׁהִרְוַחְתִּי בְּעַצְמִי. וְלֹא הָיְתָה לִי תַּחְתִּית כְּפוּלָה בִּמְגֵרַת הָאִפּוּר לְהַסְתִּיר שָׁם מַשֶּׁהוּ. בּוֹאוּ בּוֹאוּ, קָרָאתִי לָהֶם, רַק הַיּוֹם, מֵעַיִם טְרִיִּים, כָּבֵד, כְּלָיוֹת, יָד רִאשׁוֹנָה, יָד שְׁנִיָּה... הֵם לָקְחוּ הַכֹּל, חַיְּכוּ בַּחֲצִי נִימוּס, וְלֹא הִשְׁאִירוּ אֲפִלּוּ טִיפּ.
כִּי תָּבִינִי, הֵם לֹא שָׁם בִּשְׁבִילך. הֵם שָׁם בִּשְׁבִיל עַצְמָם. אֵין בַּקָּהָל מִישֶׁהוּ שֶׁרוֹאֶה אוֹתָךְ.
אַתְּ עוֹמֶדֶת שָׁם עַל תֶּקֶן פִּתָּיוֹן, תְּמִימָה, לֹא מוּדַעַת לַזִּקְפָּה שֶׁלָּהֶם עָלַיִךְ. אֶת מִתְעַרְטֶלֶת עַל הַבָּמָה, חוֹשֶׂפֶת אֶת צִפּוֹר הַנֶּפֶשׁ שֶׁלָּךְ, כָּכָה עִם כָּל הַדְּרָקוֹנִים וְהָאֵשׁ שֶׁלָּךְ בַּחוּץ, בַּקֹּר. וְכֹל מָה שֶׁשֶּׁלך מֻפְקָע לְנַחֲלַת הַצִּבּוּר. מֻנָּח שָׁם, עַל מַחְצֶלֶת מְטֻנֶּפֶת, מֻצָּע לְשִׁמּוּשׁ חוֹזֵר. וְהֵם עוֹבְרִים עַל מַרְכֻּלְתֵּךְ, מִסְתַּכְּלִים עָלַיִךְ וְרוֹאִים לָךְ אֶת הַלּוֹלִיטָה. הֵם מְגַחֲכִים לַיֻּמְרָה שֶׁלָּךְ לַגַּעַת בָּהֶם, כִּי אַתְּ לֹא מְבִינָה - הֵם לֹא בָּאוּ לְקַבֵּל, הֵם בָּאוּ לָקַחַת. הֵם לֹא אוֹהֲבִים אוֹתָךְ. הֵם יוֹשְׁבִים בַּחֹשֶׁךְ וּמֵאוֹנְנִים, מִסְתַּכְּלִים אֵיזֶה חֵלֶק בַּגּוּף שֶׁלָּךְ הֵם הָיוּ רוֹצִים לְזַיֵּן, לְמַשְׁמֵשׁ, לֶאֱכֹל, לִבְלֹעַ, לְהַכְנִיס אֲלֵיהֶם לַבֶּטֶן כְּדֵי לְהַרְגִּישׁ יוֹתֵר טוֹב עִם עַצְמָם. לָקַחַת בַּעֲלוּת עַל הַחִיּוּךְ שֶׁלָּךְ, עַל חֲתִיכוֹת סֶקְסִיּוֹת מֵהַנְּשָׁמָה, לְכַרְסֵם אֶת הַיֹּפִי, לְמַלֵּא אֶת עַצְמָם בַּטּוֹב שֶׁלָּךְ וְאָז לְהִסְתַּכֵּל בַּמַּרְאָה וְלִרְאוֹת אֶת הָעוֹר שֶׁלָּהֶם זֹהַר, כִּי הַדָּם שֶׁלָּךְ טוֹב לְעוֹר הַפְּנִים.
הַבָּמָה זֶה לֹא מָקוֹם לַאֲנָשִׁים תְּמִימִים כָּמוֹךְ יַלְדֹּנֶת, זֶה מָקוֹם לְסוֹחֲרִים מְמֻלָּחִים שֶׁיּוֹדְעִים לִשְׁמֹר עַל עַצְמָם. בּוֹאִי כַּנְּסִי חֲזָרָה לַפּוּךְ אִתִּי, אֲנִי אֲחַמֵּם אוֹתָךְ. עִם הַזַּיִן שֶׁלִּי.


למנקה בקמפוס

2.2.20

יצאת כּחולת מדים שפופת מבט
אבודה ומתנצלת, הרצון שלך מושבת
ביד אחת כפפה ובשניה שיחה שלא נענתה
חזרת פנימה מכונסת, בבלבול ואכזבה

אבל תדעי לך שראיתי אותך, הבּוקר בטיילת,
צועדת בשיער זוהר וחברָה
צחקתן על הילדים, על הסקס ועל הסרט
ומאחורייך כּלבלבון נאבק להשיג אותך, אהובה.

זכוכית


19.1.20

תְּנוּ לִי לִהְיוֹת זְכוּכִית. צְלוּלָה, חָדָה, בְּרוּרָה, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִרְאוֹת דַּרְכָּהּ דָּבַר. חֲלָקָה, שֶׁשּׁוּם דָּבָר לֹא נִדְבַּק. גְּבוֹהָה, שֶׁשּׁוּם דָּבָר לֹא מַגִּיעַ לְרֹאשָׁהּ. קָרָה לְמַגָּע. לֹא מְחַמֶּמֶת, לֹא מְרַחֶמֶת, לֹא מַרְגִּישָׁה אֶת מַה שֶׁחוֹתֶכֶת. קָשָׁה וְעָבֶה וּבִלְתִּי שְׁבִירָה. עִם צִפּוּי נֶגֶד הִשְׁתַּקְּפוּיוֹת, וְצִפּוּי נֶגֶד שַׁבְרִירִיּוּת, מַמָּשׁ טֶכְנוֹלוֹגְיָה שֶׁל נאסא.
תְּנוּ לִי פָּשׁוּט לְהִסְתַּכֵּל עֲלֵיכֶם, מִגָּבוֹהַּ. בְּלִי לְהֵרָתַע, בְּלִי לַחֲשֹׁשׁ, בְּלִי לְפַחֵד וּבְלִי לְהִתְרַפֵּס. נְקִיָּה מֵעָבָר וְקַיֶּמֶת כָּמַהּ שֶׁצָּרִיךְ. בְּדִיּוּק כָּמַהּ שֶׁצָּרִיךְ.
וְאָז לִישֹׁן. וְלֹא לַחֲלֹם. רַק לְרוֹקֵן אֶת הָרֹאשׁ וְלָנוּחַ. וְלִנְשֹׁם.
וְאָז לְהַתְחִיל לְהִתְקַלֵּף. כָּל פְּעַם קְצָת, אֵיפֹה שֶׁלֹּא רוֹאִים. לְהִתְקַלֵּף קְצָת בַּצָּד, מִצִּפּוּי כָּזֶה וּמִצִּפּוּי אַחֵר.
לְאַט לְאַט לְהִתְחַסְפֵּס. וּבַמְּקוֹמוֹת הַנִּגְרָעִים, לְאַמֵּץ אֶת הַמִּלּוּי שֶׁמַּתְאִים לִי. פֹּה חֲתִיכָה, שָׂם חֲתִיכָה, וּבַסּוֹף בַּסּוֹף בַּסּוֹף, אַחֲרֵי הֲמוֹן דֶּרֶך, לַהֲפֹךְ לויטראז'. עִם שְׁקָעִים וְגֻמּוֹת, צְבָעִים וּשְׁקִיפוּיוֹת, ויטראז קָסוּם שֶׁמִּשְׁתַּנֶּה עִם הָרוּחַ, קליידוסקופ שֶׁל זִכְרוֹנוֹת מְתוּקִים וּמָרִים וּמְלוּחִים, מַרְאוֹת מֵהַלֵּב מֵהָרֹאשׁ וּמֵהָעוֹלָם, וִיטַרְאָז' שֶׁעוֹלֶה לְמַעְלָה וְיוֹרֵד לְמַטָּה וְזָז לַצְּדָדִים בַּמְּעַרְבּוֹלוֹת שֶׁל הַיָּם, וְהוּא גָּמִישׁ וְרַךְ וּמִשְׁתַּנֶּה, נוֹתֵן לְאוֹר לַחֲדֹר לַמְּצוּלוֹת וְלִזְהֹר הַחוּצָה.
וְכוּלוֹ אֲנִי.


ההיא



15.12.19

איכשהו היא תמיד יודעת איך לגעת לך בלב, עמוק בנשמה איפה שאתה עירום ומתגעגע. כשצריך להיפרד ממנה, זה כמו לצאת מפוך חם בבוקר קר, והלב חמוץ כי שוב לא הספקת לדבר על כל מה שרצית, לא הספקת להביא את היד שלה לגעת לך בכאב.
כשהיא מקשיבה יש לה לפעמים פרצוף כזה, קשה לי להסביר. כאילו אם אני מספרת משהו ומרימה אליה עיניים, אני פתאום רואה אותה פוגשת אותי אצלה בלב, וזה מרגיש נכון ולא פולשני ולא זר. זה קצת מבהיל בהתחלה, כי אף אחד לא עושה לי את זה, אין אדם בעולם שטוב לו שאני אני.
קצת קשה לי להאמין שהיא קיימת באמת ולא רק בפנטזיה שלי.
אני כל הזמן מפחדת שהיא תטעה ותוכיח לי שטעיתי בלתת בה אמון. אבל היא אומרת שזה מותר לטעות, ולפעמים אפילו נחוץ כדי להיות בַּאמת.
אני מעריצה את זקיפות הקומה שלה. איך היא עומדת עם ראש מורם וחזה פתוח, ואומרת - "נראה אתכם באים, לומפחדת", ומחייכת חיוך קטן שמעורבבים בו גיחוך, עוצמה, ביישנות, שלווה ושלמות. ואז אם תוקפים אותה, שום דבר לא נדבק אליה כי היא נקיה ומצוחצחת. ואם באים לחיבוק, היא עוטפת בצורה הכי מושלמת שיש, כל איבר וכל נקודת חן מקבלים את המגע הנכון להם.
יש לה כזאת תנועה שהיא עושה עם השיער, היא לא מודעת לה, זה ברור לי, שדרכה אפשר לראות שהיא עוד ילדה קטנה בפנים.
גם כשהיא בתוך עצמה, רחוק ממני, אם אני קוראת בשמה היא תמיד תרים מבט ותראה אותי. המבט הזה יספיק לי, ואוכל להניח לה לחזור לעניניה.
היא תמיד בוכה בסרטים. וכשהיא צוחקת אני קצת מתכווצת בכיסא כי הצחוק שלה גדול משוחרר ומתגלגל, ושמח באמת.
היא יודעת להיות צינית, היא יודעת לשחק יפה עם מבוגרים אחרים, היא יודעת להתאים את עצמה לסיטואציות ולהשתלב בשיחה, אבל היא לא מוחקת את הזהות שלה ולא עוברת את הגבול אף פעם. אם מישהו מדבר לא נעים היא תעיר לו. היא תתאים את השפה שהיא מדברת בה, אבל הדיבור יהיה נאמן לגרעין שלה.
היא כוססת ציפורניים מתוך עיקרון.
היא עושה גבות רק כשבא לה, אז לפעמים היא קצת ניאנדרטלית, והיא קוראת לזה ללכת פזור.
לפעמים היא כועסת על עצמה סתם, ואני נורא רוצה להפריד ביניהן.
יש מילים מסוימות שהיא מסרבת להבין את המשמעות שלהן, לא משנה כמה פעמים אני אסביר לה. נגיד פרדיגמה, סובלימציה, היוון. או דברים ממש בסיסיים בחשבון שהיא פשוט מעדיפה להשאיר מחוץ למוח.
היא יודעת לתקן את עצמה מהר אם היא נשברת.
היא לומדת מהר. ומאמינה.
היא מאמינה בטוב, ולא מסוגלת לקבל שיש רוע בעולם. היא לא מבינה את המניעים שלו, לא מבינה איך זה עובד.
היא לא אוהבת לשים משקפיים. היא אוהבת לראות את העולם קצת מטושטש, להתעלם מפרטים שמסיחים את הדעת מהעיקר. ככה היא יודעת לזהות אנשים לפי ההליכה שלהם ולהסיק מזה על מצב הרוח שלהם באותו הרגע, ולפעמים לפעמים על מה הם חושבים.
כשהיא רואה שילוב צבעים מוצלח היא מתרגשת.
כשהיא רואה נמלים היא נזהרת לא לדרוך.
היא מסמיקה בקלות, וזה הכי חמוד וחושפני בעולם.
לפעמים לוקח לה זמן לדעת איך להגיב. זה קצת מעצבן כי זה מרגיש מחושב, אבל אם מחכים בסבלנות היא חוזרת עם מילים שמרחיבות את העיניים ולפעמים יכולות לתקן את הלב.
אני מוצאת את עצמי לפעמים מנסה לדמיין איך זה להיות מחשבה בראש שלה, רוצה לראות איזה קסמים ולחשים היא מפעילה כדי ליצור את הפסיפס הצבעוני הזה של ההגיון שלה. אני רוצה שתראה לי איך הכל מסתדר במקום, פשוט ובהיר, אבל עם טוויסט ממזרי כזה, כי אצלי הכל בבלגן כל הזמן.
זה לא יאומן איך היא מספיקה הכל. היא לא שוכחת שום דבר, אולי לפעמים משהו בסופר. היא זוכרת מה הילדים צריכים להביא מי בוועד, מתי יש חנ"ג, מתי חיסונים וחוגים ואיזה חבר פנוי להיפגש. היא מצליחה לעשות קומבינציות בלתי אפשריות עם בייביסיטרים והסעות, ועדיין שילכו לישון עם תיק מסודר למחר.
אי אפשר להסתיר ממנה אם הילד קיבל מכה, מחמאה, או שיש לו חום. יש לה ראיית רנטגן של אמא, עיניים בגב, ידיעת האיבוד והסרת הכתמים.
פשוט יש לה את זה.
יש לה המצאה ושיפצור לכל דבר. אין דבר שהיא לא יכולה לפתור עם קצת דבק חם או פוטושופ.
אוי ויש לה את העבודה הכי מגניבה בעולם. והיא ממש טובה בה. אני לא מבינה איך היא יכולה להיות כל כך מוצלחת בכל כך הרבה דברים בו זמנית. היא יודעת לצייר, לשיר, קצת לרקוד, לכתוב. היא לא יודעת ממש לנגן, אבל תמיד יש לה מוזיקה בלב. כי היא מקשיבה.
יש לה טוב לב אינסופי והיא יודעת לפנק. היא אלופה במתנות מרגשות ומושלמות, ובמחמאות אמיתיות.
היא מריחה טוב. לא יודעת אם זה קרם גוף או שמפו או מה, אבל זה לא ריח משתלט כזה, זה לא משאיר שובל מאחוריה, ולא משאיר עקבות עליך כשהיא נוגעת. זה פשוט הריח שלה.
בהתחלה כשמסתכלים, לא רואים כמה היא מדהימה אבל כן רואים שהעיניים שלה טובות וחכמות.
אם אתה צריך אותה, אתה תראה אותה. אם אתה לא מחפש דרך בעולם הרגשות, אתה יכול להמשיך ללכת ולא תבחין בה לעולם.



הרווח בין החללים


4.1.20

אָבִי שֶׁלִּי הוּא סֵפֶר
מִילוֹתָיו רָאשֵׁי תֵּבוֹת, מַרְאֵי מָקוֹם, בַּעֲלֵי תַּפְקִידִים בְּכִירִים, רְשׁוּמוֹת וְתַאֲרִיכִים.
אִם אֶגַּע בּוֹ, אֶהְיֶה לְהֶעָרַת שׁוּלַיִם.

אִמִּי שֶׁלִּי הִיא
יַלְדַּת לָבָה בּוֹעֶרֶת, שֶׁמְּכַלָּהּ צִיוִילִיזַצְיוֹת לַהֲנָאָתָהּ
וְאָז מַדְלִיקָה סִיגַרְיָה שֶׁל אַחֲרֵי הַסֶּקְס.
אִם אֶגַּע בָּהּ, אֶהְיֶה לְאֵפֶר.

אֲחוֹתִי שֶׁלִּי
נוֹשֵׂאת אֶת צְלָב הַסֵּבֶל שֶׁל הָעוֹלָם עַל גַּבָּהּ,
הַלָּשׁוֹן שֶׁלָּהּ קְשׁוּרָה לְמִשְׁקֹלֶת הַלֵּב.
אִם אֶגַּע בָּהּ אֶהְיֶה לִתְהֹם.




למדי אותי


4.1.20

לַמְּדִי אוֹתִי אֶת הַמַּגָּע הַמְּדֻיָּק הַזֶּה שֶׁמְּרַפֶּה בִּי אֶת שָׁרִיר הָעֶצֶב
אֶת הַלִּטּוּף הַנָּכוֹן שֶׁפּוֹרֵם בְּקֶסֶם אֶת פְּקַעַת הַכְּאֵב
אֶת הַנָּחַת הַשְּׂפָתַיִם שֶׁמְּרַפֵּאת אֶת שְׂרִיטַת אַבְנֵי הַמִּדְרָכָה
אֶת הַהַחְזָקָה הָאַמִּיצָה כְּשֶׁהַכֹּל מִתְפּוֹרֵר וְהָאֲדָמָה נִשְׁמֶטֶת
אֶת הַמְּהִירוּת הַמְּדֻיֶּקֶת שֶׁל הַשַּׁחֲרוּר
כָּךְ שֶׁאוּכָל לָעוּף בְּכוֹחוֹת עָצְמִי
וְלִסְלֹחַ לךְ.


כזה


13.1.20

מַכִּירִים אֶת הַקֶּטַע הַזֶּה, שֶׁבְּרֶגַע אֶחָד אַתֶּם הֲכִי אֻמְלָלִים בָּעוֹלָם, וְאָז בְּרֶגַע שֶׁאַחֲרֵי - "הוֹפּ כָּדוּר!" עוֹבֶרֶת אֵיזוֹ צִפּוֹר הֶסַּח הַדַּעַת וְאֶתַּם פִּתְאוֹם בְּדֶשֶׁא רָעֳנַן עִם טִפּוֹת שֶׁל נָעִים כָּזֶה, וּמִסְתַּכְּלִים עַל הַשָּׁמַיִם וְלֹא מְבִינִים לְאָן הַכֹּל נֶעְלָם, וְאֵיךְ זֶה שֶׁפִּתְאוֹם הַכֹּל נָקִי?
מַכִּירִים אֶת זֶה שֶׁפִּתְאוֹם אַתֶּם מַצְלִיחִים לִרְאוֹת אֵיךְ הַשָּׁמַיִם עֲגֻלִּים?
שֶׁחוֹזְרִים הַמַּלְאָכִים הָאֵלֶּה הַקְּטַנִּים בַּקְּצָווֹת שֶׁל הָעֵינַיִם, שֶׁהוֹלְכִים וּמִתְפַּשְּׁטִים עַל כָּל שְׂדֵה הָרְאִיָּה, מִין מוֹלֵקוּלוֹת שֶׁל אֱלֹהִים, שְׁקוּפוֹת כָּאֵלֶּה עִם נְקֻדּוֹת שֶׁל דיאנאיי?
מַכִּירִים אֵיךְ פִּתְאוֹם זִכְרוֹן מוֹפִיעַ, בְּלִי מִלִּים, בְּלִי צְבַע, בְּלִי רֵיחַ, רַק הַרְגָּשָׁה טְהוֹרָה וְחוֹדֶרֶת כְּמוֹ קֶרֶן שֶׁמֶשׁ נִשְׁבֶּרֶת בִּקְרִיסְטַל לִפְרִיזְמָה שֶׁל כָּל הָעוֹלָם, וְאָז הַדְּמָעוֹת עוֹלוֹת מְלוּחוֹת וְחַמּוֹת, וְהָעֶצֶב וְהַגַּעְגּוּעִים מִתְעַרְבְּבִים עִם שִׂמְחָה וְהַקַּלָּה וְכָמַהּ טוֹב לִחְיוֹת?
מַכִּירִים אֶת זֶה שֶׁפִּתְאוֹם יֵשׁ מָקוֹם בָּרֵאוֹת לִנְשֹׁם מַמָּשׁ עָמֹק, וְהָאֲוִיר נִכְנַס לְכֹּל חוֹר בַּגּוּף וּמְמַלֵּא אוֹתוֹ, וְאֶתַּם לְרֶגַע בָּלוֹן מְרַחֵף, מְרַחֵף רַק בִּגְלַל קְצָת חַמְצָן שֶׁהִצְלִיחַ לְהִדָּחֵק בֵּין כָּל הַגְּרוּטָאוֹת בַּפְּקָק שֶׁל הַמַּחְשָׁבוֹת?
אָז כָּכָה.


שיר לשירה


יש לי ילדה. בת. ניצן.
ואני מפחדת. עליה. עלינו.
אומרים שהיא דומה לי, אבל ממש לא נראה לי. אני לא רואה את הדמיון, אני לא רואה שהיא שלי, לא רואה את הקשר. יש לה הבעות משלה ורצון משלה, והכל משלה. היא שלה.
היא ההיפך ממני כשהייתי ילדה. היא עקשנית, היא דורשת, היא כועסת, היא יודעת מה היא רוצה. היא יודעת שהיא נהדרת ושמגיע לה הכל, היא לא מרָצה ולא מחפשת אישור. ואני לא מבינה, כל כך לא מבינה את זה. כי אני הייתי הכותל של המשפחה, אוכלת פתקים. כל הבטן שלי היתה מלאה פתקים. הורידים פימפמו מילות הלוואי. והייתי שותקת המון. ומקשיבה. ועונה את מה שהיו צריכים לשמוע. וכולם ידעו שאני מים שקטים חודרים עמוק. הם ידעו, כי האפשרות האחרת היתה בלתי נסבלת - לו הייתי סתם מטומטמת העולם היה קורס עליהם פעמיים - גם אני וגם אחותי יצאנו דפוקות? כמה אכזרי אלוהים יכול להיות.
ואני מפחדת. עליה. עלינו.
איך אני מתמודדת עם האחריות העצומה הזאת, לגדל ולטפח אותה, שתהיה שמחה, אמיצה, חזקה, שלמה, טובה, נכונה לעצמה? איך אני מראה לה את הדרך, כשאני בעצמי לא רואה אותה? איך אני נותנת לה עולם חדש וטוב, כשאצלי בפנים הכל הריסות? לפני שנה בערך כתבתי לה -
"הבת שלי לידי, קורנת וזורחת שפע של ילדות בריאה, ולי נשאר רק להביט ולהשתאות.
להשתאות שהחולי שלי לא נושר עליה כמו קליפות לימון ממגרדת, כמו אבקת סוכר רעיל, מקצות החיוך שלי, מקצות הריסים. מההילה שנובעת מהנקבוביות.
שלא תתפוס את עצב אישוניי, את הכיפוף בגב מהמשא, את המחיקה כדי לפנות מקום לאחֵר זר, שימלא בנייר עיתון כלכלה את החור שנוצר, כשדרכתי על הרצון שלי והשארתי אותו מקומט על הכביש.
תצעקי את הרצון שלך, ילדה, ותשמעי אותו חזק וברור, תמיד, לכל אורך חייך."
אני מפחדת עליה. עלינו.
כשאני מסתכלת בה, הולכת ומפקדת על כולם, אני מבינה עד כמה אני לא מכירה אותה. אני תופסת את המבט שלה לרגע, צמאה למצא שם רמז למי אני בשבילה, מה אני צריכה לעשות עכשיו, מה היא צריכה שאהיה בשבילה. לפעמים היא מנתקת מגע וממשיכה במעשיה, לפעמים היא באה להתרפק. מסבירה לי על העולם בג'יבריש שמובן רק לה. מסבירה מתוך שיכנוע עמוק שהיא יודעת יותר טוב ממני, ואין לה שום תועלת להקשיב למה שיש לי לומר בנושא. ולי לא נותר אלא להתפעל ולהקשיב. להקשיב להקשיב להקשיב - כל העולם מקשיב למילמולך. זה מה שצריך כדי להיות אמא טובה? להקשיב?
אמא שלי מעולם לא הקשיבה. גם לא עכשיו. מעצבן אותי שאני צריכה להקשיב לכולם ושאף אחד לא מקשיב לי. זה כבר הפך לכזה הרגל, שאני כבר הפסקתי להקשיב לעצמי. והולך ונגמר לי המקום בדרייב לכל הדברים של אנשים אחרים.
אני מפחדת מהמקום הזה שירתח ויתפרץ עליה, על הקטנטונת הזאת ששמה את רצונה לפני רצונות של אחרים. שיהלום בה וינסה להשתיק. אני מפחדת לברוח, לפגוע, להחריב, לטעות. אני מפחדת לא לאהוב אותה נכון, לא כמו שהיא צריכה, אני מפחדת לבגוד בה עם עצמי ולהשאיר אותה נאכלת על ידי עצמה.
אני מפחדת עליה. עלינו.
היא גם יצאה כזאת בת. היא אוהבת שמלות ולהסתרק ונעליים, היא אוהבת לשים קרמים על הפנים, ויש לה תנועות של בת. היא מעיפה נשיקות ונדיבה בחיבוקים, ומאוד חזקה בחנדלעך. אני מסתכלת על הגוף שלה. אחרי שני בנים, אני כל פעם מופתעת שאין לה בולבול. יש לה את האיבר הזה, שיש לכל הבנות, אבל בדרך כלל לבנות לא יוצא לראות אותו. בנות רואות הרבה בולבולים בחיים (אלא אם הן שוכבות עם בנות), ופות יוצא להן לראות רק את של הבנות שלהן, או באיזו תנוחה אקרובטית מול מראה. ואני מדמיינת אותה גדלה ומסתובבת עם האיבר הזה בעולם, וכל כך הרבה דברים אורבים לפגוע בה.
ואני לא יודעת את מערכת החוקים של ההגנות על בנות, לא לימדו אותי, אני לא יודעת איך ללמד אותה להימנע מלהיפגע, אני רק יודעת איך להיפגע ולהמשיך. רצה לה יחפה ועירומה, בורחת מהטיטול והפיג'מה, מחבקת את החיתולי שלה, בובות, דודים, סבים, דובים… ואם הדוב יהיה גדול ומרושע?
אני מפחדת. עליה. עלינו.
אני באה אליה ככה, להיות אימהית, גדולה מרגיעה, יודעת הכל, יודעת לראות אותה, לקרא אותה, להגן, לשמור, לאהוב, לתת מרחב בטוח. אבל אני בכלל ילדה. בכלל אני קטנטונת וכל כך מפחדת מהעולם וכל כך צריכה מישהו שישמור עלי, שיוריד ממני אפילו לרגע את כל המשא הזה של המבוגרים.
ואני לא אוכל לשקר לה לנצח. ילדים יודעים. ילדים מרגישים. במוקדם או במאוחר היא תראה את האמא המפוחדת הזאת. וכדי לחיות עם זה בשלום, היא תצטרך לדעת לחבק אותה ואת כל הפחדים שלה. בשתי ידיים.
ואת השיר הזה אני שרה לה כל לילה, מבטיחה הבטחות שאני לא יודעת אם אוכל לקיים, וכל כך כל כך צריכה מישהו שישיר אותו לי.



הרגע שבו הבנתי ש


3.9.19

הרגע שבו הבנתי שהוא איננו, היה הרגע שהבנתי שאני אינני.
מוטלת על הספה במבט כבוי, מחכה למשהו שיפעיל אותי. קרועה לרווחה.
בפנים התפוצצה לי פצצת אטום, שינקה את כל האויר והשאירה וואקום, הד של כלום התחפר לו במחשבה. היה לי שורף לנשום בכל השקט הזה. עירומה מהגיון, יחפה על גחלים לוהטות, לא נותרה לי ברירה אלא לרוקן את הראש ולכאוב את הכאב.
כמו ילדה אמרתי - אולי הוא ישן, אולי הוא תיכף יתעורר. חזרתי אלינו במיטה. ריבוע של שמש מאיר את הפינה, ואני מקשיבה לנשימות שלו, רואה את תנועות העיניים מאחורי שמיכת העור החצי שקוף, ומפענחת מתי הוא עתיד לקום. אני יודעת איך לקרא אותו, כל שריר בפניו ובגופו ידועים לי, ממלמלת עם השפתיים את קשת המחשבות שעוברות לו בראש, נהיית הוא, והצעד הבא ברור לי. אני מרגישה אותו פועם בידיי, יודעת איך לגרום לו לגמור בטירוף.
אני רק רוצה להעיר אותו, שישתמש בי שוב, כי כל כדוריות המשמעות נשפכות, דולפות ממני עם כל שניה שעוברת, וזכות הקיום שלי מתפוגגת. יה זונה אפס, שוכבת ומדממת צורך על הסדין המסריח הזה.
אני רוצה חזרה את הריקנות המבורכת הזאת, כשהוא חושב ומחליט בשבילי, ואני חופשיה מהמאמץ הזה לחיות. משוחררת מהמאבק לברר מה נכון ומה לא, בורחת מלהתמודד עם השלכות הבחירות שלי, לאצריכה לעשות שום דבר פרט לדבר שאני עושה הכי טוב - לרַצות.
רק לזכור לנשום, במיוחד ברגעים שהנשימה נעתקת.
הענף התומך הזה, עליו השלכתי בחדוה את קנוקנותיי, ניתק, ונשארתי מפותלת סביב גופי. בכאב של תולעת שרוטה גיששתי מסביב משהו להאחז בו, לתפוס צורה, אבל הכל היה חול מדבר לוהט.
מה אני עושה עכשיו. איך אקום בלי מקים. הייתי הוא כל חיי, לא יודעת איך להיות אני.
אולי אחפש לי "הוא" חדש.
או שאפנה לכיוון שכל נימי נפשי צועקים לי לא להביט לשם, למקום בו הערפל סמיך כל כך שאפשר להתכרבל בו. אולי יהיו שם צבעים. אולי העיניים יתרגלו לחושך ואוכל להביט בּי שם.




בית קברות לחללים פנימיים


היה לה מין טקס שכזה – תמיד כשהלכה בשדרה בדרך הביתה, היא עצרה בדיוק באמצע (62 צעדים וחצי), התיישבה על המדרכה ודיברה עם העצים. בשעות האלה של היום לא עברו שם הרבה אנשים שחשבו שהיא משוגעת, והאיש עם הכלב הקטן אפילו אמר לה שלום במין כבוד שכזה, אז זה הרגיש בסדר. היא אהבה את העצים הגבוהים האלה, שיורדים מהשמיים, קוטפים כמה ציפורים בדרך, ומתחפרים באדמה. הם תמיד היו שם, חיים ועליזים, והיא הרגישה כמו האחות הקטנה שהם שומרים עליה בקנאות כזאתי מצחיקה. היא היתה שואלת אותם איך הם מרגישים היום, מתעניינת מה הם רואים מגבוה ומה הם חושבים על כל הדברים האלה, שברומו של העולם. הם היו מחייכים אליה בירוק אבהי והיא חייכה אליהם בתלתלים. גם את העצים הקטנים היא אהבה, אלה שמגיחים מהחרכים שבין המרצפות, ונאבקים לתפוס מקום בשמיים הרחוקים מהם כל כך. גם להם יש את הציפורים שלהם, רק שהן דומות יותר לנמלים, והן שרות, אבל לא שומעים אותן, גם כי הן קטנות וגם כי הן שרות בצבע שחור. אנשים רגילים לא יכולים לשמוע צבע שחור. גם היא לא ממש יכולה, אבל היא מתאמנת. היא הצליחה פעם אחת. לעצים הקטנים היא הייתה מספרת סודות. סודות קטנים כאלה, של יום-יום – הרי לא את כל הסודות הם מבינים, כי הם קטנים. אולי הם יבינו, כשיגדלו.
היתה אבל פעם אחת, פעם אחת שהיא סיפרה להם סוד גדול. הסוד הגדול על החללים הפנימיים.
בשביל להבין מהו הסוד הזה על החללים הפנימיים, צריך אולי להסביר משהו על בועות סבון.
כן, בועות הסבון, פק פק. שקופות כאלה, שלא רואים, אבל מתפוצצות מרוב צבעים והסברים. הן כולאות בפנים כל כך הרבה בפרצוף אדיש שכזה, חלק, כאילו בלי מאמץ מחזיקות בפנים יקום שלם, מחזיקות מחזיקות עד שהקליפה הדקה מתחילה להתערבל ולהסתכסך עם עצמה, מערבולות מתנגשות במערבולות מתנגשות במערבולות, חללים עטופים שואגים לצאת החוצה, לנשום, להישפך, ואז... "פק".
הכל פתאום נעלם במין אלם שכזה, מצמוץ לא זהיר ואתה שואל את עצמך אם באמת היה שם משהו קודם, או שרק דמיינת. כזה פיצוץ שקט והכל נמחה, נכחד, בלי מחאה.
אותו הדבר קורה גם כשאנשים מתפוצצים. כשהקליפה אובדת נשארים החללים, חללים לא מוגדרים, יקומים שלמים שכבר לא מחובקים בצורה - זכרונות, חיוכים, אהבות, קריצות - תועים כל כך עד שהלב נשבר. הדרך היחידה להחיות אותם היא לבלוע אותם ולעטוף אותם בבפנים שלך, בכדוריות האדומות, הלבנות, בבשר, בקרביים, להשאיל להם עטיפת גוף ולפסל אותם מחדש, רק כך אתה יודע שהם עוד קיימים. אתה הולך איתם ממקום למקום, זוכר להחזיק אותם איתך תמיד, לאצור אותם בלב, במחשבה, בסרעפת, בריסים. אתה מברך אותם בכל בוקר ומכסה אותם בלילה, מוציא אותם לטיולים ומגן עליהם מהשמש ומחפצים חדים, מהיובש ומהשכחה. 
החללים שהיא עטפה ממנו היו בהתחלה כאלה, חיים וגועשים וצבעוניים וריחניים, אמיתיים ובועטים ומשתכפלים - זכר ריח הוליד זכר מגע הוליד זכר מבט הוליד זכר משפט הוליד זכר חיים, עולמות שלמים של חוויות, רגשות, אהבות. החללים המאומצים שלו בנו אותה והיא חיה אותו, נשמה אותו, קיימה את בחירותיו.
אבל אז, לאט לאט, החללים נחלשו, האטו, התעמעמו והפכו לנטל. הם נהיו אוטומטיים, כמו כפתורים שלוחצים עליהם מתוך הרגל, בזמנים מוגדרים, לפעמים כאילו מתוך הרגשת חובה. הזכרונות הפכו לזרים, הסיפורים הפכו לדיקלומים, והחללים לערי רפאים, שאפילו קו הרקיע שלהם לא הזכיר את מה שהיו פעם. הצבעים דהו, הריחות העלו ניחוח עובש קל, והבכי הפך מבכי מר של כעס וגעגועים לבכי חמוץ של ריקנות, של אין. של מוות. לא נעים לומר, אבל היא מאסה בו. הוא מת בתוכה. שוב.
בערך בתקופה הזאת התחילו לה בעיות בריאות. היא ניסתה לנשום, אבל האויר ברח לה החוצה. זה היה לה מוזר, היא הלכה לראי ובחנה את עצמה – במבט הראשון הכל נראה כרגיל – עינים, שפתיים, ידיים, קצת בטן. השיער היה טיפה פרוע. היא ניסתה שוב, אבל עדיין לא הצליחה לנשום, כאילו היה חור איפשהו, כמו בבלון, דרכו כל האויר יצא. היא העיפה עוד מבט ואז היא ראתה – היא לא היתה מלאה בחללים, היא היתה מנוקבת בחללים. כל מה שנכנס אליה ברח החוצה אליהם, כל מה שיצא ממנה יצא דרכם. היא נהייתה מושבת חללים, הם כאילו הקימו בתוכה מוסדות ציבור ומערכת כבישים. גם היתה אקוסטיקה טובה. מרוב חללים פנימיים לא נשאר מקום בשבילה – במבט השני הזה היא כמעט ולא זיהתה את עצמה. היא הבינה שאם היא רוצה לחיות, היא לא יכולה יותר להיות בית קברות לחללים הפנימיים שלו.
היא הלכה לשדרה וגילתה לעצים את הסוד. היא סיפרה להם את הכל, מההתחלה ועד הסוף תיארה כל חלל באופן הכי מדויק שיכלה, השתדלה לא להשמיט אף פרט ולהיות הכי ברורה שאפשר, כי אחרי הכל, זה היה סוד גדול, והיא רצתה שהם יבינו.
כשסיימה לספר היה שקט קצת מעיק, אפילו העצים הגדולים שכחו לרחוש ברוח. המדרכה מתחתיה היתה חמה. הציפורים הנמליות, שהתאספו סביבה להקשיב, היו הראשונות לזוז.לאט לאט, ואחר כך יותר מהר, הן אספו בחריצות את כל החללים שהיו מפוזרים מסביבה;קטפו את אלה שניתלו על העצים הקטנים ואת אלה שנדבקו למסטיקים דרוכים, את אלה שנפלו בין המרצפות ואפילו כמה שהתגלגלו עד לכביש. הן צעדו בשקט, בטור ארוך, טיפסו על תל העפר ונעלמו אל מתחת לפני האדמה. היא הסתכלה בהן וידעה – החללים מצאו מנוחה נכונה.
היא נשמה עמוק, והאויר מילא את כולה.




2004

בלגן


24.12.19
היי גיברת, תתלבשי.
יושבת פה על הרצפה ככה עם המעי הגס בחוץ.
תתביישי לך, יש פה ילדים.
מה זאת אומרת איפה? הנה פה, לידך.
היא תיכף תתחיל לשחק לך בלבלב אם לא תאספי את עצמך.
יופי.
עכשיו תסתכלי לה בעינים ותבקשי ממך סליחה.


סיביר



15.12.19

מזדיין לו באיברים שלי ממולל את הקצוות כאילו הגמירה שלו תלויה בזה, תלויה בקצה קצהו של העצב שלי, והעצב שלי ארוך ומתמשך כמו נהר שנשפך אל הים שנשפך אל הים שנשפך אל הים.
הוא בכלל פרעוש בקצה הזנב, נתלה בקרקע המתנדנדת ומאושר מאושר שיש לו חלקת אדמה שיכול לקרא לה בית.
אבל זאת רק שערה בקצה הרחוק של סיביר - אפילו לנמלים אין שם קרובות משפחה.



בת


3.8.19

הבת שלי לידי, קורנת וזורחת שפע של ילדות בריאה, ולי נשאר רק להביט ולהשתאות. שהחולי שלי לא נושר עליה כמו קליפות לימון ממגרדת, כמו אבקת סוכר רעיל, מקצות החיוך שלי, מקצות הריסים, מההילה שנובעת מהנקבוביות.
שלא תתפוס את עצב אישוניי, את הכיפוף בגב. את המחיקה כדי לפנות מקום לאחר זר, שימלא בנייר עיתון כלכלה את החור שנוצר כשדרכתי על הרצון שלי והשארתי אותו מקומט על הכביש.
תצעקי את הרצון שלך, ילדה, ותשמעי אותו חזק וברור.
תמיד.
לכל אורך חייך



לֶטֶף




21.7.19


העור צמא. מנוקד כוויות של חסר.
הגוף רוצה מגע אחר. נגיעה שבהבזק יוצרת וואקום בעולם, ופתאום הריאות מתמלאות אויר והלב מתעורר לחיים ושואל - כמה זמן נעדרתי. חיבור של חבל טבור לטבור הקיום. הנשמת משמעות מפה לפה. מכת חשמל לרצון לחיות. ליטוף שפותח נקבוביות כמו ניצנים מתפתחים בהילוך מהיר, מתנערים מקורי עכביש דביקים שהחזיקו אותם שנים בדבוקה אחת, מעיפים לכל עבר שיערות סבא ואבק. מגע שאוסף ומאגד את כל הדמעות. מגע שמחפש להכיל את הדפק. לחמול.


כוס שוקו


5.6.2019

תגידי לי שאת אוהבת אותי בנימי נפשך, שכשאת חושבת עלי את לא יכולה לעצור את החיוך של הגאווה והפליאה על מי שגדלתי להיות. מי שגידלתי את עצמי להיות.
תגידי לי שאת רואה כמה קשה לי. שכואב לך לראות כמה קשה לי. שזה מזיז לך. שאכפת לך. שאת מצטערת שזה ככה, ומבטיחה שישתפר.
תגידי לי שאני מרתקת. שאני מעניינת. שאת רוצה לשמוע מה אני חושבת על דברים, מה נקודת הראיה שלי, מה עברתי בחיים כדי להגיע אליה.
תגידי לי אני פה. בשבילך ורק בשבילך. אני מקשיבה. אני לא שופטת ולא משווה ולא חודרת ולא כופה ולא מעמידה אותך במקום. אני פה לעטוף, אני פה להגן, אני פה ללטף ולנשק את הברך השרוטה. להכין לך כוס שוקו חם. לעשות לך צמה.
תגידי לי שאת שומרת עלי. שאת רואה את השדים באים ואת עושה כשפים להפשיט אותם מכוחותיהם. שאת יודעת איך לפרום את היאוש ואיך לסלק את נחילי הנמלים של הספק. שאת יודעת איך לרפא את כוויות המגע החסר. 
תגידי שאת זוכרת להשקות את האהבה. כל יום בקיץ. בחורף אפשר פעם ביומיים, כי הגשם עושה את שלו.

אבל
את אין.
את לא קיימת
בשבילי.



תיאום ציפיות

לאמא צריך להיות ריח של בית. של קינמון, של סבון, של נקי, של הבפנוכו של השיערות הרכות של הנוצה.
לאמא צריך להיות חיבוק מגן, שכל החיצים המורעלים נמסים והופכים לפרפרים כשהם מתקרבים אליו.
לאמא צריכות להיות מילות קסם שהופכות מצוקה לשלווה, כמגע מעצב של אצבע בפלסטלינה חמה.
לאמא צריך להיות צחוק אמיתי שמתפעל ממך.
לאמא צריכות להיות עיניים נבונות שאת יודעת שיבינו בדיוק למה את מתכוונת באמת.
לאמא צריך להיות מבט שמחמם עצמות כשאת עומדת קפואה ואבודה על הבמה.
לאמא צריכות להיות ידיים שיכולות להיכנס לגוף שלך ולעטוף את הלב ולהזרים את הדם.
לאמא צריכות להיות קצוות פה שמראים עניין כנה ואמיתי במה שאת אומרת, אפילו אם העיניים שלה במקום אחר.
לאמא צריך שיהיה תחביב מוזר שאפשר לצחוק עליו, אבל היא לוקחת אותו מאוד ברצינות.
לאמא צריך להיות סוודר נעים שהצמרירים שלו מגיעים לבשר על החיבוק המתקרב, וגם אם הוא לא מגיע אפשר למולל
אותם ולהרגיש אותו מתפשט מקצות האצבעות לצוואר.

אמא צריכה להתקין לך כנפיים במידות שלך, כל פעם לתקן קצת, כדי שתוכלי להנות מלעוף בעצמך.
להנות להיות עצמך,
לרצות להיות עצמך,
ולא לרצות להיות כמו אמא.

את צריכה שהריח שלה ילווה אותך מאחורי האזניים, לא מתחת לאף.
את צריכה שגם את תוכלי להגן על עצמך מחיצים, אפילו אם הם לא הופכים לפרפרים.
את צריכה שלא יהיה לך צורך במילות קסם ביום יום, כי את קסם בעצמך.
את צריכה שתביני הכל כל כך טוב, שלא תצטרכי שאחרים יבינו אותך.
את צריכה שהבמה תהיה לך בית כי את בבית בתוך עצמך.
את צריכה שהלב שלך לא יהיה מודע לכך שהוא פועם, כי זה טבעי לו.
את צריכה לדעת מתי לקחת דברים ברצינות ומתי לצחוק על העולם ועל עצמך.
את צריכה שתהיה לך חתיכה מהסוודר של אמא בכיס למקרה הצורך.



26.3.19



שימוש


1998

היא לא מצאה לו שימוש, לכן שירבב את עצמו (חזרה) החוצה ממנה ויצא לחפש אחד בעצמו. אמרתי לו שחשבתי עליו, אבל הוא לא הסתפק בזה. אני מקווה שעכשיו הוא בסדר, שהוא דואג לעצמו יפה. שהוא מצא.
היא - אני לא יודעת מה איתה, כשפגשתי אותה בפעם האחרונה היא נראתה קצת יותר מתה ממקודם, אם זה בכלל אפשרי. הייתי מנומסת והזמנתי אותה לכוס מיץ תפוזים, אבל כשהיא שתתה נראה כאילו הכוס שותה אותה, עם כל לגימה היא נהייתה יותר ויותר אפורה, עד שהעננים גנבו אותה. אולי זה טבעי שאפור שותה כתום.
אולי זאת אשמתי, אולי הייתי צריכה לתת לה וודקה.



איש באיבוד


10.10.19

המורה שלי לנהיגה, לפני שסטה עלי מינית, לימד אותי כמה דברים חשובים לחיים. אחד מהם היה שאם בא רכב עם אורות גבוהים ממולי ומסנוור, הטריק הוא להתמקד בפס הרציף של השוליים מימין, וככה גם אני לא אסונוור וגם לא אסטה מהנתיב. זה כמו שסבתא שלי כשהיתה לוקחת אותי לים ומשעממת אותי בשיחות עם החברות ההונגריות שלה היתה אומרת לי - לא לעזוב את החבל. החבל הזה החלקלק, הטובע ממשקל הירוקת, זה מה שיציל אותי מלהיסחף. ואמא שלי תמיד אמרה "תנסי לזכור את הדברים הטובים", תוך כדי שהיא מחדירה לי רע-על בוריד הצוואר.
זה הכי קל ובטוח לחשוב על הדברים הטובים. זה מקלט מוגן מהרוח. לעצום את הלב לכל הרוע הלא מוגדר שם בחוץ. להסתגר בתמימות.
ואני מוצאת את עצמי עכשיו תוהה מה יקרה אם אשחרר את החבל, את הפס, אעלה את העוגן, ואפליג לעין הסערה. אם אסתכל לגמורק בלבן של העין. מה יקרה לי. איך עושה משוגע? איך עושה איש באיבוד?
היום בדרך חזרה הביתה עשיתי סיבוב פתע לבדוק אם היא עוד חיה, האהבה הראשונה שלי. הצצתי תוך כדי נסיעה, והעדות היתה מונחת שם במרפסת. ניטרתי את הדופק של מרוץ הרגשות שלי, מישמשתי את החבל, וראיתי שיהיה די מסוכן לעזוב עכשיו כי אחרי הכל יש לי ארבעים דקות נהיגה לפני. איך זה שתמיד אני מצליחה להיות בשליטה על כל השיט הזה, לפעמים אני נורא רוצה להשתגע.
כשאת חיה בין שחור ללבן, התהום שביניהם מרופדת באפורים רזים. אבל הקפיצים החלודים במיטה הזאת יוצאים מהמזרון ודוקרים בצלעות. לא נוח. לא נוח להתבצר במגדל השן של הטוב, לא נוח לשאוף את האויר השורף של הרע, למרות שהתרגלת, ולא נוח לפגוש את האפורים הכחושים האלה, שמדברים בשפה כל כך זרה לאוזניים. מסתובבים נמוכים כאלה, ממהרים, עם המצלמות שלהם, ומציעים את עצמם כחלופות למשהו אמיתי.
מי מת ועשה אותי אמא. למה הוא חשב שאני ראויה. איך אדם שמחרבן מסריח ומחטט באף ומזיע מתחת לציצים יכול להיות ראוי לקדושה כזאת. מי מת ועשה אותי אמא. מה הוא חשב לעצמו, האדיוט, אני רק עכשיו מתחילה ללמוד מילים.
כל כך הרבה עולמות ביניים, כל כך הרבה אמיתות כמו נמלים. כשאני פוסעת ביניהם, אני מצקצקת בלשון בקצב, כדי לשמור על הגרעין שלי, לשמוע הד לעצמי, לא לאבד את הדרך.
פרוצה אני מתהלכת, בצעדים מדודים, בובה ממוכנת, ונוזלת צורך מהרווחים בין הפלסטרים המדומיינים.
ולא רואים עלי את צלקות החתכים הפנימיים.