חפש בבלוג זה

בית קברות לחללים פנימיים


היה לה מין טקס שכזה – תמיד כשהלכה בשדרה בדרך הביתה, היא עצרה בדיוק באמצע (62 צעדים וחצי), התיישבה על המדרכה ודיברה עם העצים. בשעות האלה של היום לא עברו שם הרבה אנשים שחשבו שהיא משוגעת, והאיש עם הכלב הקטן אפילו אמר לה שלום במין כבוד שכזה, אז זה הרגיש בסדר. היא אהבה את העצים הגבוהים האלה, שיורדים מהשמיים, קוטפים כמה ציפורים בדרך, ומתחפרים באדמה. הם תמיד היו שם, חיים ועליזים, והיא הרגישה כמו האחות הקטנה שהם שומרים עליה בקנאות כזאתי מצחיקה. היא היתה שואלת אותם איך הם מרגישים היום, מתעניינת מה הם רואים מגבוה ומה הם חושבים על כל הדברים האלה, שברומו של העולם. הם היו מחייכים אליה בירוק אבהי והיא חייכה אליהם בתלתלים. גם את העצים הקטנים היא אהבה, אלה שמגיחים מהחרכים שבין המרצפות, ונאבקים לתפוס מקום בשמיים הרחוקים מהם כל כך. גם להם יש את הציפורים שלהם, רק שהן דומות יותר לנמלים, והן שרות, אבל לא שומעים אותן, גם כי הן קטנות וגם כי הן שרות בצבע שחור. אנשים רגילים לא יכולים לשמוע צבע שחור. גם היא לא ממש יכולה, אבל היא מתאמנת. היא הצליחה פעם אחת. לעצים הקטנים היא הייתה מספרת סודות. סודות קטנים כאלה, של יום-יום – הרי לא את כל הסודות הם מבינים, כי הם קטנים. אולי הם יבינו, כשיגדלו.
היתה אבל פעם אחת, פעם אחת שהיא סיפרה להם סוד גדול. הסוד הגדול על החללים הפנימיים.
בשביל להבין מהו הסוד הזה על החללים הפנימיים, צריך אולי להסביר משהו על בועות סבון.
כן, בועות הסבון, פק פק. שקופות כאלה, שלא רואים, אבל מתפוצצות מרוב צבעים והסברים. הן כולאות בפנים כל כך הרבה בפרצוף אדיש שכזה, חלק, כאילו בלי מאמץ מחזיקות בפנים יקום שלם, מחזיקות מחזיקות עד שהקליפה הדקה מתחילה להתערבל ולהסתכסך עם עצמה, מערבולות מתנגשות במערבולות מתנגשות במערבולות, חללים עטופים שואגים לצאת החוצה, לנשום, להישפך, ואז... "פק".
הכל פתאום נעלם במין אלם שכזה, מצמוץ לא זהיר ואתה שואל את עצמך אם באמת היה שם משהו קודם, או שרק דמיינת. כזה פיצוץ שקט והכל נמחה, נכחד, בלי מחאה.
אותו הדבר קורה גם כשאנשים מתפוצצים. כשהקליפה אובדת נשארים החללים, חללים לא מוגדרים, יקומים שלמים שכבר לא מחובקים בצורה - זכרונות, חיוכים, אהבות, קריצות - תועים כל כך עד שהלב נשבר. הדרך היחידה להחיות אותם היא לבלוע אותם ולעטוף אותם בבפנים שלך, בכדוריות האדומות, הלבנות, בבשר, בקרביים, להשאיל להם עטיפת גוף ולפסל אותם מחדש, רק כך אתה יודע שהם עוד קיימים. אתה הולך איתם ממקום למקום, זוכר להחזיק אותם איתך תמיד, לאצור אותם בלב, במחשבה, בסרעפת, בריסים. אתה מברך אותם בכל בוקר ומכסה אותם בלילה, מוציא אותם לטיולים ומגן עליהם מהשמש ומחפצים חדים, מהיובש ומהשכחה. 
החללים שהיא עטפה ממנו היו בהתחלה כאלה, חיים וגועשים וצבעוניים וריחניים, אמיתיים ובועטים ומשתכפלים - זכר ריח הוליד זכר מגע הוליד זכר מבט הוליד זכר משפט הוליד זכר חיים, עולמות שלמים של חוויות, רגשות, אהבות. החללים המאומצים שלו בנו אותה והיא חיה אותו, נשמה אותו, קיימה את בחירותיו.
אבל אז, לאט לאט, החללים נחלשו, האטו, התעמעמו והפכו לנטל. הם נהיו אוטומטיים, כמו כפתורים שלוחצים עליהם מתוך הרגל, בזמנים מוגדרים, לפעמים כאילו מתוך הרגשת חובה. הזכרונות הפכו לזרים, הסיפורים הפכו לדיקלומים, והחללים לערי רפאים, שאפילו קו הרקיע שלהם לא הזכיר את מה שהיו פעם. הצבעים דהו, הריחות העלו ניחוח עובש קל, והבכי הפך מבכי מר של כעס וגעגועים לבכי חמוץ של ריקנות, של אין. של מוות. לא נעים לומר, אבל היא מאסה בו. הוא מת בתוכה. שוב.
בערך בתקופה הזאת התחילו לה בעיות בריאות. היא ניסתה לנשום, אבל האויר ברח לה החוצה. זה היה לה מוזר, היא הלכה לראי ובחנה את עצמה – במבט הראשון הכל נראה כרגיל – עינים, שפתיים, ידיים, קצת בטן. השיער היה טיפה פרוע. היא ניסתה שוב, אבל עדיין לא הצליחה לנשום, כאילו היה חור איפשהו, כמו בבלון, דרכו כל האויר יצא. היא העיפה עוד מבט ואז היא ראתה – היא לא היתה מלאה בחללים, היא היתה מנוקבת בחללים. כל מה שנכנס אליה ברח החוצה אליהם, כל מה שיצא ממנה יצא דרכם. היא נהייתה מושבת חללים, הם כאילו הקימו בתוכה מוסדות ציבור ומערכת כבישים. גם היתה אקוסטיקה טובה. מרוב חללים פנימיים לא נשאר מקום בשבילה – במבט השני הזה היא כמעט ולא זיהתה את עצמה. היא הבינה שאם היא רוצה לחיות, היא לא יכולה יותר להיות בית קברות לחללים הפנימיים שלו.
היא הלכה לשדרה וגילתה לעצים את הסוד. היא סיפרה להם את הכל, מההתחלה ועד הסוף תיארה כל חלל באופן הכי מדויק שיכלה, השתדלה לא להשמיט אף פרט ולהיות הכי ברורה שאפשר, כי אחרי הכל, זה היה סוד גדול, והיא רצתה שהם יבינו.
כשסיימה לספר היה שקט קצת מעיק, אפילו העצים הגדולים שכחו לרחוש ברוח. המדרכה מתחתיה היתה חמה. הציפורים הנמליות, שהתאספו סביבה להקשיב, היו הראשונות לזוז.לאט לאט, ואחר כך יותר מהר, הן אספו בחריצות את כל החללים שהיו מפוזרים מסביבה;קטפו את אלה שניתלו על העצים הקטנים ואת אלה שנדבקו למסטיקים דרוכים, את אלה שנפלו בין המרצפות ואפילו כמה שהתגלגלו עד לכביש. הן צעדו בשקט, בטור ארוך, טיפסו על תל העפר ונעלמו אל מתחת לפני האדמה. היא הסתכלה בהן וידעה – החללים מצאו מנוחה נכונה.
היא נשמה עמוק, והאויר מילא את כולה.




2004

אין תגובות:

פרסום תגובה