חפש בבלוג זה

חללים פנימיים - עריכה

היה לה מין טקס שכזה – תמיד כשהלכה בשדרה בדרך הביתה, היא עצרה באותו המקום באמצע השביל, התיישבה על המדרכה ודיברה עם העצים. בשעות האלה של היום לא עברו שם הרבה אנשים שחשבו שהיא משוגעת, והאיש עם הכלב הקטן אפילו אמר לה שלום במין כבוד שכזה, אז זה הרגיש בסדר. היא אהבה את העצים הגבוהים, שיורדים מהשמיים, קוטפים כמה ציפורים בדרך, ומתחפרים באדמה. הם תמיד היו שם, חיים ועליזים, והיא הרגישה כמו האחות הקטנה שהם שומרים עליה בקנאות מצחיקה. הם היו מחייכים אליה בירוק אבהי והיא חייכה אליהם בתלתלים. מאז שיונתן מת, הם היו היחידים שהקשיבו לה. היא היתה מספרת להם מה היה בכיתה היום, ועד איזה עמוד היא הגיעה בספר שלקחה אתמול מהספריה וקראה מתחת לשמיכה בלילה. סיפורי יום יום שכאלה. כשהיתה יושבת היו נוחתות סביבה הציפורים, קהל של עיניים שנִשבו בקצב דיבורה השקט והימהמו ביניהן. גם הנמלים עצרו והביטו.
ביום שלישי אחד היא התהלכה יותר לאט מהרגיל, והתיישבה בלאות. זאת היתה הפעם שהיא סיפרה להם סוד. את הסוד הגדול על החללים הפנימיים שאימצה.
החללים האלה, שהכבידו את צעדיה, לא היו שלה. היא ליקטה אותם מאחיה המת. בהתחלה הם היו חיים וגועשים וצבעוניים וריחניים, אמיתיים ובועטים ומשתכפלים. הריצות של שניהם בפארק בימי שבת התמזגו לכתמי ירוק וצהוב זוהרים, מרצדים ומנגנים בקצב קוצר נשימה של צחוק מתגלגל. פזמוני "אני אגיד אותך" מתובלים בחשמל של דיגדוגים, ואז שלוות מבט של אחרי השיהוקים. המבט הזה של "יש לך אותי". שהיה שם תמיד. זכר ריח הוליד זכר מגע הוליד זכר מבט הוליד זכר משפט הוליד זכר חיים. עולמות שלמים של חוויות, רגשות, אהבות. החללים המאומצים שלו בנו אותה והיא חיה אותו, נשמה אותו, קיימה את בחירותיו. כך הרגישה נאהבת.
אבל אחרי כמה זמן בלעדיו, החללים נחלשו, האטו, התעמעמו והפכו לנטל. הם נהיו אוטומטיים, כמו כפתורים שלוחצים עליהם מתוך הרגל, בזמנים מוגדרים, לפעמים כאילו מתוך הרגשת חובה. הזיכרונות הפכו לזרים, הסיפורים הפכו לדיקלומים. פלומת השפם הבהירה שלו החליפה צבעים עד שדהתה לגמרי, וריח חולצתו אחרי אימוני הכדורסל התמזג בריחות אחרים. החללים נידמו לערי רפאים, שאפילו קו הרקיע שלהם לא הזכיר את מה שהיו פעם. הבכי שלה הפך מבכי מר של כעס וגעגועים לבכי חמוץ של ריקנות, של אין. של מוות. לא נעים לומר, אבל היא מאסה בו. הוא מת בתוכה. שוב.
היא לא גילתה את זה לאף אחד.
בערך בתקופה הזאת היא הרגישה שאולי משהו לא בסדר בריאות שלה. היא ניסתה לנשום, אבל האויר כאילו ברח לה החוצה. זה היה לה מוזר. היא הלכה לראי ובחנה את עצמה – במבט הראשון הכל נראה כרגיל – עינים, שפתיים, ידיים, קצת בטן. השיער היה טיפה פרוע. היא ניסתה שוב, אבל עדיין לא הצליחה לנשום, כאילו היה חור איפשהו, כמו בבלון, דרכו כל האויר יצא. היא צימצמה את עיניה חזק חזק והתרכזה, ואז היא ראתה. היא לא היתה מלאה בחללים, היא היתה מנוקבת בחללים. כל מה שנכנס אליה ברח החוצה אליהם, כל מה שיצא ממנה יצא דרכם. היא נהייתה מושבת חללים, הם כאילו הקימו בתוכה מוסדות ציבור ומערכת כבישים. מרוב חללים פנימיים לא נשאר מקום בשבילה – עכשיו היא כמעט ולא זיהתה את עצמה. היא הבינה שאם היא רוצה לחיות, היא לא יכולה יותר להיות בית קברות לחללים שלו.
היא הלכה לשדרה וגילתה לעצים את הסוד. היא סיפרה להם את הכל, מההתחלה ועד הסוף. מאיך שלימד אותה לשרוק (או אולי זה היה אבא?) ואיך ביטאה את שמו בהתחלה (נותָנָה? נונותָן?) ועד איך סבתא בכתה (או אולי זאת היתה דודה שולה?). ואיך אמא שתקה. היא תיארה כל זיכרון וכל חלל באופן הכי מדויק שיכלה, השתדלה לא להשמיט אף פרט ולהיות הכי ברורה שאפשר. כי אחרי הכל, זה היה סוד גדול, והיא רצתה שהם יבינו.
כשסיימה לספר היה שקט קצת מעיק, העצים כאילו שכחו לרחוש ברוח. המדרכה מתחתיה היתה חמה. הציפורים הנמליות, שהתאספו סביבה להקשיב, היו הראשונות לזוז. לאט לאט, ואחר כך יותר מהר, הן אספו בחריצות את כל החללים שהיו מפוזרים מסביבה, קטפו את אלה שנתלו על העלים הקטנים ואת אלה שנדבקו למסטיקים דרוכים, את אלה שנפלו בין המרצפות ואפילו כמה שהתגלגלו עד לכביש. הן צעדו בשקט, בטור ארוך, טיפסו על תל עפר ונעלמו אל מתחת לפני האדמה. היא הסתכלה בהן וידעה – החללים מצאו מנוחה נכונה.

היא נשמה עמוק, והאוויר מילא את כולה.