חפש בבלוג זה

סופ"ש ראשון בבקתה ביער


אנחנו מגיעות לבקתה בשעות הבוקר המאוחרות, אחרי נסיעה ארוכה ומתישה. מתישה בעיקר כי כל הדרך שרנו עם הרדיו בקולי קולות, פחות בגלל הקילומטראז'. אנחנו מוצאות את המפתח מתחת לאבן שבעציץ השני משמאל, זה שעל אחד העלים שלו מטיילת באדישות חיפושית פרתמשהרבנו.
הבקתה מטיחה בנו ריח של עצי הסקה ושמיכות פוך נקיות, ואנחנו בולשות בכל פינה אחרי חפצים שיספרו לנו סיפורים. איזו חדווה, יש פה אוצר. פסלונים זעירים, כלים עתיקים, גלויות היסטוריות, ארון ספרים שרואים שאהבו אותם שוב ושוב. הכל נבנה פה מאהבה, חיים ותשומת לב. אנחנו נשכבות על הספות העמוסות כריות, והן מצידן לא משחררות אותנו, אז אנחנו נכנעות בשמחה ומנמנמות תוך כדי תכנון תכניות לסופ"ש, איך אני אוהבת כשכל הטוב עוד לפניי.
אחרי שנת הצהריים אנחנו מתיישבות לפרוייקט במרפסת. הרי לא באנו לפה להתבטל. אני מוציאה את הסיר הגדול ואנחנו מתיישבות על שרפרפים ומפשילות שרוולים. אני שולה מהזפת השחורה שברי חלקים מתכתיים של חלומות ושל זכרונות ושל רגשות. אני נותנת לך לבחון כל אחד ואנחנו מחליטות יחד אם לנקות אותו ולצרף לערימה של הפאזל, או להשאיר מכוסה עיניים לבינתיים. אחר כך נמיין למסגרת ולפְּנים, ואולי נרכיב את הפאזל. אולי לא. אולי רק ניתן לחלקים להתייבש בשמש והם ירכיבו את עצמם, כל פעם בצורה אחרת. כי ככה הם עושים, הממזרים האלה.
בהפסקה אנחנו הולכות לעוף קצת. אנחנו קופצות ליער ושואפות עמוק את הריח הירוק של הצמרות והחום של הענפים, משחקות עם שרף טרי שאנחנו אוספות בסלסלות קטנות, ועם סנאים שמספרים לנו בדיחות פרוותיות בטעם אגוזים. איזה קטע, לחשוב שאף פעם לא פגשתי סנאי עד היום. הם קורעים. אנחנו מעופפות יחפות, ומרגישות בכפות הרגליים את האוויר את האדמה את העץ ואת העלים. אחר כך נשטוף הכל בבוץ שליד האגם.
כשיורד הערב אנחנו שוכבות על האדמה ומסתכלות בכוכבים, והרוח קרירה, והכוכבים פשוט קיימים להם כי ככה בא להם ואנחנו שותקות ובולעות בעיניים את כל האור הזה שזורח באמצע החושך.
את מושיבה אותי מול המראה, אני נבוכה, ואת מסרקת לי את השיער ואומרת כמה יפה הוא ואיך שהוא מריח טוב. 
את מלטפת לי את הלחי, והאוזן שלי מסמיקה כי את נוגעת לי בצד הפחות פוטוגני. 
את עוברת על כולי ומראה לי איפה אני עירומה, ובהתחלה אני נרתעת, אבל מהר מאוד נפעמת לגלות שאלה המקומות שדרכם בוקע ממני האור. איך ידעת? האם זה עד כדי כך ברור?
את מגלה לי סודות שלך וסודות שלי, והם ביחד משתלבים שתי וערב לרשת הצלה, כזאת שבדרך כלל מתחת ללוליינים על הטרפז, אבל עכשיו היא מתוחה בינינו למעננו.
אנחנו יושבות מול האח, על כורסאות מכרבלות. את שותה כוס תה ירוק (איכס) ומתבוננת בי, אני משחקת עם נר. אוספת עם האצבע נטיפי שעווה שנוזלים מהאש, מחכה רגע שיתקשו והצריבה תחלוף, ואז מחזיקה אותם מעל הלהבה שיזלו מחדש עד שהכאב בלתי נסבל. אני מקררת את האצבע בטיפות השעווה שנוזלות למטה, היא עכשיו פחות חמה. את אומרת לי - "לא חבל?"
יש שם חתול שמסתובב, אבל הוא לא דורש כלום, הוא שם רק למקרה שנרצה ללטף אותו. וכרגע בדיוק, אין לנו צורך בו.
המילים רוקדות בינינו כמו האש באח, שמשחקת באור ובצלילים, ואנחנו צוחקות וגם בוכות איתה.
את מורחת לי משחה ריחנית ומצננת על כוויות המגע החסר, ואני לא ידעתי שאפשר להרגיש מבעד לצלקת.
את מלמדת אותי לרקום חמלה בחוט רקמה אדום ומחט גדולה. בהתחלה אני מתאמנת על בד רקמה מתוח, ויותר מאוחר, עם חוט תפירה ומחט זעירה, על החתכים שבבשרי.
את מחזיקה את הלב שלי בשתי הידיים כשהוא נתקף סחרחורת, ואני לא מבינה איך את לא נגעלת מהדם, מהנוזלים ומהחמימות של האיבר הפועם והנזקק הזה.
אנחנו מדברות כל הלילה, הינשופים מציצים לנו דרך החלון ומפלבלים בעיניהם. האש נשארת איתנו. את עצובה על דברים שקרו ולא יכולת לעשות דבר, אני מנסה למצא פיתרונות אבל מהר מאוד מבינה שאין, ויש רק יד, שמגעה הרואה מאיר ומרגיע, ועוזר להשלים ולסלוח. 
לפנות בוקר מבליח מולנו לרגע סיפור אמת שלם, שהכל בו גלוי ומובן ותמים ונעים לעין. ככה אפשר להירדם בשלווה ולחלום חלומות רגועים רגועים. 
אני מתעוררת אחרי בדיוק מספיק זמן כדי לפקוח עיניים לאט ולדעת איפה אני - באמצע הדרך בטוב. את עוד ישנה, אני מחליטה לרחף לי לאגם ולשחות על הגב, מתחת לשמיים. המים מלטפים לי את האוזניים (אני מקפידה להכניס אותן כדי לצוף בדיוק נכון) ונובטות בי שאלות חדשות. המון. אני משחקת איתן קצת, ככה הן גדלות ומתבהרות, מקבלות גוף עשיר וארומה פירותית. אני יוצאת מהמים כשהגוף שלי רווי, מתנערת כמו כלב, איזה שחרור! אני עוברת ביער ללקט לנו תותי יער לנשנוש עם היין. מבקרת את הסנאים, הם בדיוק שונצים, אז אני משאירה להם כמה תותים ליד הכריות הקטנות שלהם, וחוזרת לבקתה. 
את כבר התעוררת והכנת לנו מרק מטריף בצלחות עץ. יש הרגשה של בית. אני יודעת שזה זמני ואני לופתת כל מולקולה שיכולה להיכנס. את גאה בי שהלכתי לבד, ושמחה שהשארתי אותך לענינייך. ככה יכולת להכין את המרק מלא אהבה עם קצת תבלין געגועים, וחזרתי בדיוק בזמן לטרוף אותו.
אנחנו הולכות לקרא עכשיו. את בספה, קוראת משהו על יוגה, אני בכסא הנדנדה במרפסת, מרותקת לרומן רומנטי טיפשי עם מליון עמודים. החתול בא לשבת עלי ואני משעינה עליו את הספר ומלטפת תוך כדי, מוצאת את הפוזה המושלמת לשקוע בלי שירדמו לי הרגליים.
לא יודעת כמה זמן עבר, את יוצאת למרפסת ומתמתחת, מסתכלת מסביב קצת מסנוורת. את מצביעה לכיוון הפאזל שליד סיר הזפת וצועקת - תראי תראי! אנחנו רצות לשם, ומביטות משתאות - בחיים לא היינו חושבות על להרכיב את זה ככה. זה יצא מופשט לגמרי אבל כל כך נכון, מלא בשכבות וחורים ומודבק עם צלוטייפ ונעצים וסיכות וחוטים שמכוונים לעיקרי הדברים. כל כך טעינו כשחשבנו שפאזל זה תמונה שטוחה עם מסגרת ופנים. 
זה כנראה זמן טוב לשבת לדבר על השאלות החדשות ממקודם. אנחנו יושבות על הרצפה ומדגדגות את השאלות, מחדדות ומשייפות אותן, ומכרסמות פרוסות לחם טרי להחריד עם חמאה וריבה. אנחנו מתפעלות אחת מהשניה כי אנחנו מגיעות לתובנות מגניבות לגמרי והפאזל מתפרק ונבנה שוב מחדש כל הזמן. 
אני קצת מפחדת בעצם. את פתאום מתקדמת מהר מדי. אני רוצה לחזור פנימה לאח ולפוך, ושתסרקי אותי ותרגיעי ותחבקי, די עם הדברים החדשים האלה, אני רוצה רגע להיות ילדה. וגם אכלתי יותר מדי וכואבת לי הבטן. 
אני לא אומרת כלום אבל את רואה שאני לא איתך ושנסגרתי. את אומרת - "נורא התעייפתי פתאום, זה בסדר מצידך אם נמשיך אחר כך?" אני לא שמה לב שדיברת אלי, אז את קמה ונותנת לי יד, מובילה אותי למיטה, חולצת לי את הנעליים ומכסה אותי. את מכבה את המנורה שליד המיטה, והמדבקות של הכוכבים שזוהרות בחושך נדלקות מעלי. את נותנת לי נשיקה ארוכה על המצח, והנשיקה נכנסת לי לחלום ומסדרת את כל הסיפור לסיפור אמת שלם, שהכל בו גלוי ומובן ותמים ונעים לעין. את הלכת כבר לשטוף כלים ולעשות כמה טלפונים, אבל החיבוק שלך מחזיק אותי חזק חזק, הדוק וטוב, ואני בטוחה.

Illustration by Jessie Wilcox Smith

השמירה נכשלה

אני אומרת לו עוף לי מהפרצוף אני אומרת לו איך אתה מעז, אני אומרת לו אתה מטונף, אתה מסריח, אתה מצחין מיוהרה עיוורת, אתה דוחה אותי, אתה אפס, אתה תולעת מגעילה כמו בסירטונים של הסיגריות משנות ה-90. אתה ערימה של רימות שחוגגות על בשר מת, אני כל כך רוצה לדרוך עליך ולשמוע את הפחחחצששלאככץ של המעיכה וההשפרצה של כל הסחלֶה מקצות השפתיים שלך.
זה לא נתפס עד כמה שנאתי את עצמי שהנחתי לשפתיים המתות האלה שלך לגעת בשלי. זה לא יאומן עד כמה רציתי למות כשנתתי לך להיכנס. נתתי לך סכין לחתוך אותי מבחוץ, ואני חתכתי מבפנים, וקיויתי שאולי בסוף המנהרות יפגשו וינוח עלינו גשר. אבל הבור רק העמיק והחשיך, והנפילה שלי נמשכה ונמשכה. ואתה חתכת בחדווה וצחקת, והמשכת בדרכך, ואני שמתי ח"ע על הצוואר ומסיר כתמים על הסדין חמש דקות לפני הכביסה. 
ולא בכיתי ולא ריחמתי ולא עצרתי לדקה אחרי שסגרתי מאחוריך את הדלת, עישנתי סיגריה דמיונית והדלקתי טלויזיה לראות פרק של שיפוץ בתים בBBC. לו הייתי עוצרת לחמול, לשהות, להתחבר, זה היה מכריע אותי, הכל היה נגמר אז באותו הלילה. באותה נקודה בזמן היה קל יותר לשאת את השנאה מאשר את האהבה.
הוא אמר ברור שאת סלאט, ברור ששכבת כבר עם כל הבנים בקורס, מה את חושבת שאני לא רואה איך את מחייכת אליהם? הוא אמר אל תנסי לשקר אותי שאת בתולה, ילה ילה לכי תחפשי לך פתי אחר שמאמין לזונות כמוך. הוא אמר כבר כמה שנים שלא בגדתי באישתי, אבל אני מרגיש שעכשיו זה יהיה שווה, כי זה מדליק אותי איך שאת יודעת לשחק אותה חסרת ישע ותמימה וחמודה, אבל אני יודע שאת שֶדה מלוכלכת. שהראש שלך פורנו והכוס שלך רוצה אותי, רוצה אותי בפנים דופק ומזיין.
והוא זיין. 
וזיין.
וכשראה את הדם, אמר אני גדול, זיינתי בתולה. 
ואני, רק אמרתי לו ביי כשהלך, זה כל מה שיכולתי לומר. וקצת שמחתי שניצחתי אותי במלחמה על החיים. הצלחתי לכבות בי עוד אור. הצלחתי לטייל במקום שגרוע יותר ממוות. הצלחתי למחוק את הקיום של הטפיל המיותר שהוא אני. חציתי לצד האפל, למקום היחיד שבו אני יכולה לסבול את עצמי. פלוס, אני כבר לא בתולה. אני מזויינת. יס.
ועכשיו, 15 שנה אחר כך, אני מנסה לומר לו, עוף לי מהעיניים, אין סיכוי שאתה נכנס יה עלוב נפש. איך אתה מעז לדבר אלי ככה, אני פי מליון מהכלב שאתה, אל תעז לפנות אלי בכלל, אתה לא ראוי לנשום את אותו אוויר שאני נושמת. 
אני מנסה לומר לו, אבל זה לא משנה שום דבר, כי אני לא באמת מאמינה לזה.
אז אני אומרת לי, 
די. 
שה. 
ועוד כל מיני מילים של הברה אחת, כי רק הן מצליחות לחדור את כל החומות. ואני מחבקת אותי מאחור כמו כשמצילים טובע, ומחזיקה את הידיים שלי צמודות חזק, שלא אשרוט את עצמי. משעינה את הראש שלי על החזה ומנענעת, מתרגמת לי את הקצב שבו צריכה לנשום כדי להשקיט את הלב. והפעם הדלת נשארת סגורה, ואף אחד לא נכנס. חלון ההזדמנות הזה למות, עובר. 
עד הפעם הבאה.









בא לי

בא לי לכרוע אצלך על השטיח ולהקיא החוצה את השליה הזאת שמגנה על ומזינה את כל הרעל שבי, ושתנגבי לי את המצח במטלית בד רטובה שאת טובלת מדי פעם בקערת אמייל לבנה, ואחרי זה תתפרי אותי ותנקי ותשימי בחזרה במקום, ואז הכל יראה לי כמו חלום רחוק של מישהו אחר ואני אוכל לנשום ולעוף כמו שהייתי אמורה מההתחלה.