אנחנו מגיעות לבקתה בשעות הבוקר המאוחרות, אחרי נסיעה ארוכה ומתישה. מתישה בעיקר כי כל הדרך שרנו עם הרדיו בקולי קולות, פחות בגלל הקילומטראז'. אנחנו מוצאות את המפתח מתחת לאבן שבעציץ השני משמאל, זה שעל אחד העלים שלו מטיילת באדישות חיפושית פרתמשהרבנו.
הבקתה מטיחה בנו ריח של עצי הסקה ושמיכות פוך נקיות, ואנחנו בולשות בכל פינה אחרי חפצים שיספרו לנו סיפורים. איזו חדווה, יש פה אוצר. פסלונים זעירים, כלים עתיקים, גלויות היסטוריות, ארון ספרים שרואים שאהבו אותם שוב ושוב. הכל נבנה פה מאהבה, חיים ותשומת לב. אנחנו נשכבות על הספות העמוסות כריות, והן מצידן לא משחררות אותנו, אז אנחנו נכנעות בשמחה ומנמנמות תוך כדי תכנון תכניות לסופ"ש, איך אני אוהבת כשכל הטוב עוד לפניי.
אחרי שנת הצהריים אנחנו מתיישבות לפרוייקט במרפסת. הרי לא באנו לפה להתבטל. אני מוציאה את הסיר הגדול ואנחנו מתיישבות על שרפרפים ומפשילות שרוולים. אני שולה מהזפת השחורה שברי חלקים מתכתיים של חלומות ושל זכרונות ושל רגשות. אני נותנת לך לבחון כל אחד ואנחנו מחליטות יחד אם לנקות אותו ולצרף לערימה של הפאזל, או להשאיר מכוסה עיניים לבינתיים. אחר כך נמיין למסגרת ולפְּנים, ואולי נרכיב את הפאזל. אולי לא. אולי רק ניתן לחלקים להתייבש בשמש והם ירכיבו את עצמם, כל פעם בצורה אחרת. כי ככה הם עושים, הממזרים האלה.
בהפסקה אנחנו הולכות לעוף קצת. אנחנו קופצות ליער ושואפות עמוק את הריח הירוק של הצמרות והחום של הענפים, משחקות עם שרף טרי שאנחנו אוספות בסלסלות קטנות, ועם סנאים שמספרים לנו בדיחות פרוותיות בטעם אגוזים. איזה קטע, לחשוב שאף פעם לא פגשתי סנאי עד היום. הם קורעים. אנחנו מעופפות יחפות, ומרגישות בכפות הרגליים את האוויר את האדמה את העץ ואת העלים. אחר כך נשטוף הכל בבוץ שליד האגם.
כשיורד הערב אנחנו שוכבות על האדמה ומסתכלות בכוכבים, והרוח קרירה, והכוכבים פשוט קיימים להם כי ככה בא להם ואנחנו שותקות ובולעות בעיניים את כל האור הזה שזורח באמצע החושך.
את מושיבה אותי מול המראה, אני נבוכה, ואת מסרקת לי את השיער ואומרת כמה יפה הוא ואיך שהוא מריח טוב.
את מלטפת לי את הלחי, והאוזן שלי מסמיקה כי את נוגעת לי בצד הפחות פוטוגני.
את עוברת על כולי ומראה לי איפה אני עירומה, ובהתחלה אני נרתעת, אבל מהר מאוד נפעמת לגלות שאלה המקומות שדרכם בוקע ממני האור. איך ידעת? האם זה עד כדי כך ברור?
את מגלה לי סודות שלך וסודות שלי, והם ביחד משתלבים שתי וערב לרשת הצלה, כזאת שבדרך כלל מתחת ללוליינים על הטרפז, אבל עכשיו היא מתוחה בינינו למעננו.
אנחנו יושבות מול האח, על כורסאות מכרבלות. את שותה כוס תה ירוק (איכס) ומתבוננת בי, אני משחקת עם נר. אוספת עם האצבע נטיפי שעווה שנוזלים מהאש, מחכה רגע שיתקשו והצריבה תחלוף, ואז מחזיקה אותם מעל הלהבה שיזלו מחדש עד שהכאב בלתי נסבל. אני מקררת את האצבע בטיפות השעווה שנוזלות למטה, היא עכשיו פחות חמה. את אומרת לי - "לא חבל?"
יש שם חתול שמסתובב, אבל הוא לא דורש כלום, הוא שם רק למקרה שנרצה ללטף אותו. וכרגע בדיוק, אין לנו צורך בו.
המילים רוקדות בינינו כמו האש באח, שמשחקת באור ובצלילים, ואנחנו צוחקות וגם בוכות איתה.
את מורחת לי משחה ריחנית ומצננת על כוויות המגע החסר, ואני לא ידעתי שאפשר להרגיש מבעד לצלקת.
את מלמדת אותי לרקום חמלה בחוט רקמה אדום ומחט גדולה. בהתחלה אני מתאמנת על בד רקמה מתוח, ויותר מאוחר, עם חוט תפירה ומחט זעירה, על החתכים שבבשרי.
את מחזיקה את הלב שלי בשתי הידיים כשהוא נתקף סחרחורת, ואני לא מבינה איך את לא נגעלת מהדם, מהנוזלים ומהחמימות של האיבר הפועם והנזקק הזה.
אנחנו מדברות כל הלילה, הינשופים מציצים לנו דרך החלון ומפלבלים בעיניהם. האש נשארת איתנו. את עצובה על דברים שקרו ולא יכולת לעשות דבר, אני מנסה למצא פיתרונות אבל מהר מאוד מבינה שאין, ויש רק יד, שמגעה הרואה מאיר ומרגיע, ועוזר להשלים ולסלוח.
לפנות בוקר מבליח מולנו לרגע סיפור אמת שלם, שהכל בו גלוי ומובן ותמים ונעים לעין. ככה אפשר להירדם בשלווה ולחלום חלומות רגועים רגועים.
אני מתעוררת אחרי בדיוק מספיק זמן כדי לפקוח עיניים לאט ולדעת איפה אני - באמצע הדרך בטוב. את עוד ישנה, אני מחליטה לרחף לי לאגם ולשחות על הגב, מתחת לשמיים. המים מלטפים לי את האוזניים (אני מקפידה להכניס אותן כדי לצוף בדיוק נכון) ונובטות בי שאלות חדשות. המון. אני משחקת איתן קצת, ככה הן גדלות ומתבהרות, מקבלות גוף עשיר וארומה פירותית. אני יוצאת מהמים כשהגוף שלי רווי, מתנערת כמו כלב, איזה שחרור! אני עוברת ביער ללקט לנו תותי יער לנשנוש עם היין. מבקרת את הסנאים, הם בדיוק שונצים, אז אני משאירה להם כמה תותים ליד הכריות הקטנות שלהם, וחוזרת לבקתה.
את כבר התעוררת והכנת לנו מרק מטריף בצלחות עץ. יש הרגשה של בית. אני יודעת שזה זמני ואני לופתת כל מולקולה שיכולה להיכנס. את גאה בי שהלכתי לבד, ושמחה שהשארתי אותך לענינייך. ככה יכולת להכין את המרק מלא אהבה עם קצת תבלין געגועים, וחזרתי בדיוק בזמן לטרוף אותו.
אנחנו הולכות לקרא עכשיו. את בספה, קוראת משהו על יוגה, אני בכסא הנדנדה במרפסת, מרותקת לרומן רומנטי טיפשי עם מליון עמודים. החתול בא לשבת עלי ואני משעינה עליו את הספר ומלטפת תוך כדי, מוצאת את הפוזה המושלמת לשקוע בלי שירדמו לי הרגליים.
לא יודעת כמה זמן עבר, את יוצאת למרפסת ומתמתחת, מסתכלת מסביב קצת מסנוורת. את מצביעה לכיוון הפאזל שליד סיר הזפת וצועקת - תראי תראי! אנחנו רצות לשם, ומביטות משתאות - בחיים לא היינו חושבות על להרכיב את זה ככה. זה יצא מופשט לגמרי אבל כל כך נכון, מלא בשכבות וחורים ומודבק עם צלוטייפ ונעצים וסיכות וחוטים שמכוונים לעיקרי הדברים. כל כך טעינו כשחשבנו שפאזל זה תמונה שטוחה עם מסגרת ופנים.
זה כנראה זמן טוב לשבת לדבר על השאלות החדשות ממקודם. אנחנו יושבות על הרצפה ומדגדגות את השאלות, מחדדות ומשייפות אותן, ומכרסמות פרוסות לחם טרי להחריד עם חמאה וריבה. אנחנו מתפעלות אחת מהשניה כי אנחנו מגיעות לתובנות מגניבות לגמרי והפאזל מתפרק ונבנה שוב מחדש כל הזמן.
אני קצת מפחדת בעצם. את פתאום מתקדמת מהר מדי. אני רוצה לחזור פנימה לאח ולפוך, ושתסרקי אותי ותרגיעי ותחבקי, די עם הדברים החדשים האלה, אני רוצה רגע להיות ילדה. וגם אכלתי יותר מדי וכואבת לי הבטן.
אני לא אומרת כלום אבל את רואה שאני לא איתך ושנסגרתי. את אומרת - "נורא התעייפתי פתאום, זה בסדר מצידך אם נמשיך אחר כך?" אני לא שמה לב שדיברת אלי, אז את קמה ונותנת לי יד, מובילה אותי למיטה, חולצת לי את הנעליים ומכסה אותי. את מכבה את המנורה שליד המיטה, והמדבקות של הכוכבים שזוהרות בחושך נדלקות מעלי. את נותנת לי נשיקה ארוכה על המצח, והנשיקה נכנסת לי לחלום ומסדרת את כל הסיפור לסיפור אמת שלם, שהכל בו גלוי ומובן ותמים ונעים לעין. את הלכת כבר לשטוף כלים ולעשות כמה טלפונים, אבל החיבוק שלך מחזיק אותי חזק חזק, הדוק וטוב, ואני בטוחה.
Illustration by Jessie Wilcox Smith
