תגידי.
לא יודעת מה תגידי,
בא לי שתגידי,
לא משנה מה.
תגידי זאת מילה מצויינת, זה בא לי טוב.
תגידי.
יש מצב שזה יותר טוב מחיבוק אפילו.
זה כאילו לומר תהיי.
זה כאילו לברא אותך פה לידי רגע.
ואז שאני אהיה ואת תהיי ותספרי לי שאני פה.
ואולי אני אאמין.
גב
יש ציפור שהולכת עלי,
מלבֶּנֶת עִקבותיה על גבי.
אני מריחה את הבשר נצרב.
אבל בסוף, צעדיה המקועקעים
הופכים לשריון קשקשים מוזהב -
לא יצליפו בי יותר.
חיפוי איכותי
חיפוי העץ שעל המדרגות אצלך
סופג יפה את הדם
של גופי שנקרע ממני
בדרך החוצה מהקליניקה
אל אור היום.
חללים פנימיים - עריכה
היה לה מין טקס שכזה – תמיד כשהלכה בשדרה בדרך הביתה, היא עצרה באותו המקום באמצע השביל, התיישבה על המדרכה ודיברה עם העצים. בשעות האלה של היום לא עברו שם הרבה אנשים שחשבו שהיא משוגעת, והאיש עם הכלב הקטן אפילו אמר לה שלום במין כבוד שכזה, אז זה הרגיש בסדר. היא אהבה את העצים הגבוהים, שיורדים מהשמיים, קוטפים כמה ציפורים בדרך, ומתחפרים באדמה. הם תמיד היו שם, חיים ועליזים, והיא הרגישה כמו האחות הקטנה שהם שומרים עליה בקנאות מצחיקה. הם היו מחייכים אליה בירוק אבהי והיא חייכה אליהם בתלתלים. מאז שיונתן מת, הם היו היחידים שהקשיבו לה. היא היתה מספרת להם מה היה בכיתה היום, ועד איזה עמוד היא הגיעה בספר שלקחה אתמול מהספריה וקראה מתחת לשמיכה בלילה. סיפורי יום יום שכאלה. כשהיתה יושבת היו נוחתות סביבה הציפורים, קהל של עיניים שנִשבו בקצב דיבורה השקט והימהמו ביניהן. גם הנמלים עצרו והביטו.
ביום שלישי אחד היא התהלכה יותר לאט מהרגיל, והתיישבה בלאות. זאת היתה הפעם שהיא סיפרה להם סוד. את הסוד הגדול על החללים הפנימיים שאימצה.
החללים האלה, שהכבידו את צעדיה, לא היו שלה. היא ליקטה אותם מאחיה המת. בהתחלה הם היו חיים וגועשים וצבעוניים וריחניים, אמיתיים ובועטים ומשתכפלים. הריצות של שניהם בפארק בימי שבת התמזגו לכתמי ירוק וצהוב זוהרים, מרצדים ומנגנים בקצב קוצר נשימה של צחוק מתגלגל. פזמוני "אני אגיד אותך" מתובלים בחשמל של דיגדוגים, ואז שלוות מבט של אחרי השיהוקים. המבט הזה של "יש לך אותי". שהיה שם תמיד. זכר ריח הוליד זכר מגע הוליד זכר מבט הוליד זכר משפט הוליד זכר חיים. עולמות שלמים של חוויות, רגשות, אהבות. החללים המאומצים שלו בנו אותה והיא חיה אותו, נשמה אותו, קיימה את בחירותיו. כך הרגישה נאהבת.
אבל אחרי כמה זמן בלעדיו, החללים נחלשו, האטו, התעמעמו והפכו לנטל. הם נהיו אוטומטיים, כמו כפתורים שלוחצים עליהם מתוך הרגל, בזמנים מוגדרים, לפעמים כאילו מתוך הרגשת חובה. הזיכרונות הפכו לזרים, הסיפורים הפכו לדיקלומים. פלומת השפם הבהירה שלו החליפה צבעים עד שדהתה לגמרי, וריח חולצתו אחרי אימוני הכדורסל התמזג בריחות אחרים. החללים נידמו לערי רפאים, שאפילו קו הרקיע שלהם לא הזכיר את מה שהיו פעם. הבכי שלה הפך מבכי מר של כעס וגעגועים לבכי חמוץ של ריקנות, של אין. של מוות. לא נעים לומר, אבל היא מאסה בו. הוא מת בתוכה. שוב.
היא לא גילתה את זה לאף אחד.
בערך בתקופה הזאת היא הרגישה שאולי משהו לא בסדר בריאות שלה. היא ניסתה לנשום, אבל האויר כאילו ברח לה החוצה. זה היה לה מוזר. היא הלכה לראי ובחנה את עצמה – במבט הראשון הכל נראה כרגיל – עינים, שפתיים, ידיים, קצת בטן. השיער היה טיפה פרוע. היא ניסתה שוב, אבל עדיין לא הצליחה לנשום, כאילו היה חור איפשהו, כמו בבלון, דרכו כל האויר יצא. היא צימצמה את עיניה חזק חזק והתרכזה, ואז היא ראתה. היא לא היתה מלאה בחללים, היא היתה מנוקבת בחללים. כל מה שנכנס אליה ברח החוצה אליהם, כל מה שיצא ממנה יצא דרכם. היא נהייתה מושבת חללים, הם כאילו הקימו בתוכה מוסדות ציבור ומערכת כבישים. מרוב חללים פנימיים לא נשאר מקום בשבילה – עכשיו היא כמעט ולא זיהתה את עצמה. היא הבינה שאם היא רוצה לחיות, היא לא יכולה יותר להיות בית קברות לחללים שלו.
היא הלכה לשדרה וגילתה לעצים את הסוד. היא סיפרה להם את הכל, מההתחלה ועד הסוף. מאיך שלימד אותה לשרוק (או אולי זה היה אבא?) ואיך ביטאה את שמו בהתחלה (נותָנָה? נונותָן?) ועד איך סבתא בכתה (או אולי זאת היתה דודה שולה?). ואיך אמא שתקה. היא תיארה כל זיכרון וכל חלל באופן הכי מדויק שיכלה, השתדלה לא להשמיט אף פרט ולהיות הכי ברורה שאפשר. כי אחרי הכל, זה היה סוד גדול, והיא רצתה שהם יבינו.
כשסיימה לספר היה שקט קצת מעיק, העצים כאילו שכחו לרחוש ברוח. המדרכה מתחתיה היתה חמה. הציפורים הנמליות, שהתאספו סביבה להקשיב, היו הראשונות לזוז. לאט לאט, ואחר כך יותר מהר, הן אספו בחריצות את כל החללים שהיו מפוזרים מסביבה, קטפו את אלה שנתלו על העלים הקטנים ואת אלה שנדבקו למסטיקים דרוכים, את אלה שנפלו בין המרצפות ואפילו כמה שהתגלגלו עד לכביש. הן צעדו בשקט, בטור ארוך, טיפסו על תל עפר ונעלמו אל מתחת לפני האדמה. היא הסתכלה בהן וידעה – החללים מצאו מנוחה נכונה.
היא נשמה עמוק, והאוויר מילא את כולה.
איפה את
אמא
אמאא
א-מא.
אמא בואי,
אני צמא.
אמא.
אמא בואי כבר
בואי עכשיו עכשיו אמא בואי.
שעה אני קורא לך כבר, שעה,
יומיים ושבועיים ועידנים, מהדינוזאורים אני קורא לך.
קורא וקורא עד שאין לי קול יותר הקול שלי אבק בגרון יבש מדבר ציה אדמה מתבקעת החול בגרון שורף לי את החזה אמא. חור בחזה זה מה שיש לי עכשיו והכל נשאב פנימה, חור שחור שזולג דמעות יבשות שחורכות שבילים עמוקים בלחיים ודרכם רואים את השיניים. וקצות העצבים שבשיניים קוראים - מים מים, בבקשה, מים.
אני צריך שתחזיקי אותי אמא. שתחזיקי אותי חזק, בפרקי הידיים תחזיקי אותי, תגני בחירוף נפש מהסכין שרוצה לפתוח לדם את הדלת. הדם שלי מבעבע, בוער בי ורוצה לצאת ולשטוף הכל. להישפך לתוך המסביב כדי שאוכל לקפוץ לתוכו ולהיות עטוף בו, עטוף בך, מוגן. אני יודע שאסור לחתוך, אמא, תחזיקי אותי שלא אשמט.
להישמט אני יודע.
לכוון את הגוף בתנוחה הצונחת אני יודע, להרגיש את הרוח חולפת אותי בדרך למטה למטה. את קול הפגיעה אני יודע לדקלם מראש, את הכאב אני יודע להכיל. אבל השמיטה הזאת, כל פעם שמיטה מחדש. ואני כל הזמן מקווה שלא שוב, וזה עושה לי לא לנשום.
אמא בואי, אני צריך שתאספי את הנשימה שלי מהרצפה, היא התפזרה פה כמו חלב, ואני לא מגיע. תאספי אותה כמו האור של נרות השבת, ותקרבי לפנים שלך, לפה שלך, לנשיקה, לנשיקת חיים. ואז תנקי מכל השחורים ותפזרי אותה בחזרה עלי, שאוכל לפקוח עיניים ויהיה לי אור.
אמא תדליקי את האור. זה קצת יכאב בהתחלה, אני יודע, אבל אני כבר לא רואה צבעים בחושך, ואני עייף. כל כך עייף. ולא יודע לאן ללכת. כל הכוכבים נכבו, תדליקי לי כוכב למעלה. אני מפחד באיבוד.
אמא זה נפל שוב.
אמא אני חושב שזה נשבר.
אמא זה לא עובד.
אמא איפה את.
איפה את?
איפה היית?
היית?
ואולי בכלל לא היית, אולי דמיינתי.
אולי דמיינתי לי אמא.
גוונים בשחור
אני זוכרת רק את המנורה, מפזרת אורות וצללים על משיכות המברשת הלא מקצועית שסיידה את התקרה. פסי המברשת הולכים לכל כיוון, זוחלים ומסתחררים על התקרה, והכל מסתובב סביבם. הקול של אמי מזמזם ברקע, מתפרק למולקולות רעל שחודרות לי לזרם הדם ומזינות את תאי הילדיים. אין לי אפשרות להתגונן, ואין לאן לברוח, זאת רק אני שכובה פשוקת נשמה על המיטה, והמנורה מביטה בי מביטה בה מלמטה.
אני מתאמנת בלהתאים. להיות נכונה לכל אחד. אני קוראת את מי שבא מולי, את אופן הליכתו, מבט עיניו, זוויות פיו, תגובותיו, וכותבת את דמותי לפי צרכיו. מרכיבה זהות חדשה מטלאים שאני מוצאת מסביב, מעתיקה לי צחוק ששמעתי במסדרון, הטיית ראש שרוכשת אמון, תנוחה נוחה להקשבה.
אבל לאמי כלום לא מתאים. לאמי אני צריכה להיות ריקה, כדי שהגרורות שהיא שולחת בי יחליקו בגרון מעדנות עד אין סוף, ואהיה לשקיק המרירות שלה, חגור על מתניה לאן שתלך. ואם אני קמה - היא נוקמת. חודרת, משתילה, מנביטה ומגדלת בי להבות אשמה. אני מרשה לה, לא נלחמת. אני מקריבה את כל מה שנשאר לי כדי לפייס אותה, שלא תלך ותעזוב אותי לא אהובה. אני פוסעת בשדה הקרב בפנים חתומות, מסיטה מבטי מעיניו המתות של הקורבן שהעלתי. להמשיך ללכת לכיוון האור, אני מצווה על רגלי, להמשיך ללכת, אולי בסוף זה יעבור. אולי זה לא תמיד יהיה ככה. ואם לא יעבור, ממילא אני מתה, אז אין מה להפסיד. או שאולי בעצם זה יותר קל ככה, להפסיק לקוות. אני מתכרבלת בייאוש ומניחה ראש בחיק הבור. האפילה מקבלת אותי, בלי ראיון מקדים. בעלטה אני יכולה לחייך בלי לחשוש שיראו. יש המון גוונים בשחור, אני אומרת לעצמי, מספיק בהחלט לצללית שכמוני. אני מכבה את המנורה, מפשילה מטה את השמיכה ועוצמת עיניים.
אני מתאמנת בלהתאים. להיות נכונה לכל אחד. אני קוראת את מי שבא מולי, את אופן הליכתו, מבט עיניו, זוויות פיו, תגובותיו, וכותבת את דמותי לפי צרכיו. מרכיבה זהות חדשה מטלאים שאני מוצאת מסביב, מעתיקה לי צחוק ששמעתי במסדרון, הטיית ראש שרוכשת אמון, תנוחה נוחה להקשבה.
אבל לאמי כלום לא מתאים. לאמי אני צריכה להיות ריקה, כדי שהגרורות שהיא שולחת בי יחליקו בגרון מעדנות עד אין סוף, ואהיה לשקיק המרירות שלה, חגור על מתניה לאן שתלך. ואם אני קמה - היא נוקמת. חודרת, משתילה, מנביטה ומגדלת בי להבות אשמה. אני מרשה לה, לא נלחמת. אני מקריבה את כל מה שנשאר לי כדי לפייס אותה, שלא תלך ותעזוב אותי לא אהובה. אני פוסעת בשדה הקרב בפנים חתומות, מסיטה מבטי מעיניו המתות של הקורבן שהעלתי. להמשיך ללכת לכיוון האור, אני מצווה על רגלי, להמשיך ללכת, אולי בסוף זה יעבור. אולי זה לא תמיד יהיה ככה. ואם לא יעבור, ממילא אני מתה, אז אין מה להפסיד. או שאולי בעצם זה יותר קל ככה, להפסיק לקוות. אני מתכרבלת בייאוש ומניחה ראש בחיק הבור. האפילה מקבלת אותי, בלי ראיון מקדים. בעלטה אני יכולה לחייך בלי לחשוש שיראו. יש המון גוונים בשחור, אני אומרת לעצמי, מספיק בהחלט לצללית שכמוני. אני מכבה את המנורה, מפשילה מטה את השמיכה ועוצמת עיניים.
מר חושך
מַר חֹשֶׁךְ הַזֶּה, שֶׁמִּתְהַלֵּךְ יָמִינָה וּשְׂמֹאלָה בַּבֶּטֶן שֶׁלִּי, מִתְכַּרְבֵּל לוֹ בָּאֵיבָרִים הַפְּנִימִיִּים שֶׁלִּי, מְכַרְסֵם רִקְמוֹת תִּקְוָה וּמַפְרִישׁ חֻמְצָה שֶׁמְּאַכֶּלֶת אֶת כָּל מָה שֶׁעוֹד חַי. מְשַׂחֵק גּוּמִי יְרוּשַׁלְמִי עִם מֵיתְרֵי הַקּוֹל שֶׁלִּי וְעוֹשֶׂה לִי לִשְׁתֹּק. וְלֹא לְסַפֵּר. "אֲנִי אֶצְרַח" אֲנִי לוֹחֶשֶׁת לוֹ. הוּא מְחַיֵּךְ. "אַף אֶחָד לֹא יִשְׁמַע אוֹתָךְ." הוּא צוֹדֵק.
הַמַּגָּע שֶׁל הַחֹשֶׁךְ בִּכְתֵפַי אָדִישׁ וּמַכְאִיב, אָז אֲנִי מְכַבָּה אֶת הַהַרְגָּשָׁה וְזֶה מַעֲבִיר קְצָת אֶת הַזְּמַן.
אֲנִי מְדַמְיֶנֶת שֶׁאֲנִי מְעִיפָה אוֹתוֹ מֵעָלַי וּמְקַרְצֶפֶת אֶת עוֹרִי בְּאֶבֶן, מְקַרְצֶפֶת עַד שֶׁיּוֹצֵא דָּם, וְאָז מְסַנֶּנֶת אֶת הַדָּם כִּי אוּלַי הוּא נָגוּעַ בְּזֵרְעוֹנִים שֶׁל חוֹשֵׁכִים תִּינוֹקוֹת. מְדַמְיֶנֶת קַרְנֵי אוֹר זְהֻבּוֹת שֶׁחוֹדְרוֹת וּמְאַבְּנוֹת אוֹתוֹ, מְאַדּוֹת אוֹתוֹ, מְבַקְּעוֹת אוֹתוֹ וּמְטַהֲרוֹת אוֹתִי מִמֶּנּוּ. מְדַמְיֶנֶת אוֹתוֹ זוֹחֵל מוּבָס וְשָׁבוּר מִכָּל הַחֹרִים וּמוֹתִיר אוֹתִי מוּאֶרֶת.
אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁהַחֹשֶׁךְ קְצָת נִבְהַל כְּשֶׁהוּא מֵצִיץ לְמַחְשָׁבָה הַזֹּאת.
וּמָה בְּעֶצֶם יִשָּׁאֵר לִי בִּלְעָדָיו? אוֹמֶרֶת מַחֲשָׁבָה אַחֶרֶת. מִי יִגַּע בִּי כָּמוֹהוּ, מִי יֶדַע אוֹתִי. מִי יִתְכַּרְבֵּל בִּי בְּתוֹךְ כָּל הָאוֹר הַמְּסַנְוֵר הַזֶּה.
כַּנִּרְאֶה שֶׁיֶּשְׁנוֹ מַגָּע אַחֵר, אֲנִי עוֹנָה לְעַצְמִי. מַגָּע שֶׁשּׁוֹאֵב אֶת הַנֶּפֶשׁ מִתּוֹךְ הַמַּחֲבוֹא אֶל מֵעַל לִפְנֵי הָעוֹר, וְלֹא לְהֶפֶךְ. מַגָּע שֶׁעוֹטֵף וּמֵכִיל. מַגָּע שֶׁמֵּעִיר בִּפְרָאוּת דָּחַף לִחְיוֹת, שֶׁמְּבַלְבֵּל אֶת כָּל הַהֲגַנּוֹת עַד שֶׁהֵן מִתְנַגְּשׁוֹת בְּעַצְמָן, וּמֵהַגּוּפוֹת שֶׁלָּהֶן נוֹבֵט מַשֶּׁהוּ חָדָשׁ.
מַשֶּׁהוּ חָדָשׁ, יָרֹק וְרַעֲנָן. וְהוּא עוֹמֵד שָׁם גֵּאֶה וְשָׁקֵט, גִּבְעוֹל מְפֹאָר וְזָקוּף, נוֹטֵף טַל שֶׁמְּנַצְנֵץ בְּקֶרֶן שֶׁמֶשׁ מְלַטֶּפֶת.
הַמַּגָּע שֶׁל הַחֹשֶׁךְ בִּכְתֵפַי אָדִישׁ וּמַכְאִיב, אָז אֲנִי מְכַבָּה אֶת הַהַרְגָּשָׁה וְזֶה מַעֲבִיר קְצָת אֶת הַזְּמַן.
אֲנִי מְדַמְיֶנֶת שֶׁאֲנִי מְעִיפָה אוֹתוֹ מֵעָלַי וּמְקַרְצֶפֶת אֶת עוֹרִי בְּאֶבֶן, מְקַרְצֶפֶת עַד שֶׁיּוֹצֵא דָּם, וְאָז מְסַנֶּנֶת אֶת הַדָּם כִּי אוּלַי הוּא נָגוּעַ בְּזֵרְעוֹנִים שֶׁל חוֹשֵׁכִים תִּינוֹקוֹת. מְדַמְיֶנֶת קַרְנֵי אוֹר זְהֻבּוֹת שֶׁחוֹדְרוֹת וּמְאַבְּנוֹת אוֹתוֹ, מְאַדּוֹת אוֹתוֹ, מְבַקְּעוֹת אוֹתוֹ וּמְטַהֲרוֹת אוֹתִי מִמֶּנּוּ. מְדַמְיֶנֶת אוֹתוֹ זוֹחֵל מוּבָס וְשָׁבוּר מִכָּל הַחֹרִים וּמוֹתִיר אוֹתִי מוּאֶרֶת.
אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁהַחֹשֶׁךְ קְצָת נִבְהַל כְּשֶׁהוּא מֵצִיץ לְמַחְשָׁבָה הַזֹּאת.
וּמָה בְּעֶצֶם יִשָּׁאֵר לִי בִּלְעָדָיו? אוֹמֶרֶת מַחֲשָׁבָה אַחֶרֶת. מִי יִגַּע בִּי כָּמוֹהוּ, מִי יֶדַע אוֹתִי. מִי יִתְכַּרְבֵּל בִּי בְּתוֹךְ כָּל הָאוֹר הַמְּסַנְוֵר הַזֶּה.
כַּנִּרְאֶה שֶׁיֶּשְׁנוֹ מַגָּע אַחֵר, אֲנִי עוֹנָה לְעַצְמִי. מַגָּע שֶׁשּׁוֹאֵב אֶת הַנֶּפֶשׁ מִתּוֹךְ הַמַּחֲבוֹא אֶל מֵעַל לִפְנֵי הָעוֹר, וְלֹא לְהֶפֶךְ. מַגָּע שֶׁעוֹטֵף וּמֵכִיל. מַגָּע שֶׁמֵּעִיר בִּפְרָאוּת דָּחַף לִחְיוֹת, שֶׁמְּבַלְבֵּל אֶת כָּל הַהֲגַנּוֹת עַד שֶׁהֵן מִתְנַגְּשׁוֹת בְּעַצְמָן, וּמֵהַגּוּפוֹת שֶׁלָּהֶן נוֹבֵט מַשֶּׁהוּ חָדָשׁ.
מַשֶּׁהוּ חָדָשׁ, יָרֹק וְרַעֲנָן. וְהוּא עוֹמֵד שָׁם גֵּאֶה וְשָׁקֵט, גִּבְעוֹל מְפֹאָר וְזָקוּף, נוֹטֵף טַל שֶׁמְּנַצְנֵץ בְּקֶרֶן שֶׁמֶשׁ מְלַטֶּפֶת.
כשהיא תבוא
כשהיא תבוא
הרחם שלי יכווץ את עצמו וינזול וייקווה לשלולית מתחתי
הבהונות יתערבלו בין האצבעות
הטבור יישאב לתחתית הגרון
האזניים יכרסמו זו את תנוכה של זו
המרפקים יתלקקו
הריסים יתפרעו
השפתיים ייפרמו
אבל קולי לא יבגוד בי, ויאמר -
היי, איזה מזג אויר, הא.
מזכירה אלקטרונית
היי את, מה שלומך?
התוכים שמפטפטים ברקע של קולך במזכירה האלקטרונית מספרים שבסדר, שגרתי.
משהו קטן נשבר בין "אנא" ל"השאירו הודעה אחרי הביפ", אולי זה הפְּסיק המנומס, שמסגיר את המחבוא שלך מתחת לאיפור הכבד בעיניים.
את מאוהבת במשחק הזה שלך. אודם שפתייך ממתיק לרמקול מילות פיתוי, "אני פה", "אני מקשיבה", "תשאירו חתיכה מכם, אני אשמור", אבל את בכלל לא בבית. וכשאת כן בבית, את שומעת את עצמך מכריזה שאת לא, ומחייכת בסיפוק מהחופש שקיבלת מעצמך להתעלם מהעולם.
היי את, מה שלומך?
קולי מוקלט במכונה ומופקד שם עד שתבחרי לפרוע אותו - גוזל קטן ומפרפר, כנפיו מוצמדות לגופו הרטוב. את יוצאת מהמקלחת וחולפת על פני הטלפון, מהדקת לגופך את המגבת הרכה.
מה שלומך הוא מצפצף, מה שלומך. שלומי שלי איננו, אין שלום בקרבי, אולי ראית אותו, אולי הוא אצלך? מהו השלום שלך, איפה נח ליבך בשקט בינך לבינך? הראי לי אותו, עיטפי אותי בו, לחשי לי בסוד שקיים שלום כזה, שאפשר לדאות על זרמיו החמים ולעוף מפה, לארץ החיים.
אבל את כבר התאפרת, ויצאת, וסגרת את הדלת, והשארת אותי להצטייץ עם התוכים שבכלוב.
התוכים שמפטפטים ברקע של קולך במזכירה האלקטרונית מספרים שבסדר, שגרתי.
משהו קטן נשבר בין "אנא" ל"השאירו הודעה אחרי הביפ", אולי זה הפְּסיק המנומס, שמסגיר את המחבוא שלך מתחת לאיפור הכבד בעיניים.
את מאוהבת במשחק הזה שלך. אודם שפתייך ממתיק לרמקול מילות פיתוי, "אני פה", "אני מקשיבה", "תשאירו חתיכה מכם, אני אשמור", אבל את בכלל לא בבית. וכשאת כן בבית, את שומעת את עצמך מכריזה שאת לא, ומחייכת בסיפוק מהחופש שקיבלת מעצמך להתעלם מהעולם.
היי את, מה שלומך?
קולי מוקלט במכונה ומופקד שם עד שתבחרי לפרוע אותו - גוזל קטן ומפרפר, כנפיו מוצמדות לגופו הרטוב. את יוצאת מהמקלחת וחולפת על פני הטלפון, מהדקת לגופך את המגבת הרכה.
מה שלומך הוא מצפצף, מה שלומך. שלומי שלי איננו, אין שלום בקרבי, אולי ראית אותו, אולי הוא אצלך? מהו השלום שלך, איפה נח ליבך בשקט בינך לבינך? הראי לי אותו, עיטפי אותי בו, לחשי לי בסוד שקיים שלום כזה, שאפשר לדאות על זרמיו החמים ולעוף מפה, לארץ החיים.
אבל את כבר התאפרת, ויצאת, וסגרת את הדלת, והשארת אותי להצטייץ עם התוכים שבכלוב.
אמנם
הָאָמְנָם
אֵין כְּבָר דֶּרֶךְ חֲזָרָה
ולעָבָר כְּבָר אֵין טְפָרִים לְהַחֲזִיק בִּי בְּחֵיקוֹ
וּצְעָדַי בַּחוֹל נִמְחוּ בִּלְחִיכַת גַּלֵּי הַזְּמַן
וְהָאֲנִי שֶׁעַד עַכְשָׁו, הִיא כְּבָר מִזְּמַן הָלְכָה
הָאָמְנָם
הַכֹּל פָּתוּחַ לְפָנַי
וְהָאֹפֶק כָּךְ זוֹרֵחַ לִי בִּשְׁתֵּי גֻּמּוֹת עָנָן
וְיָדִי מְאֻבָּקוֹת אַבְקַת פֵיוֹת זוֹהֶרֶת
וַאֲנִי שָׁם מְחַכָּה לִי עִם הַדֻּבִּי הַיָּשָׁן.
הֶרֶף
הֶרֶף
כָּךְ נקראת הגלקסיה שנמצאת בּשבריר השניה שבה כל כוחות המשיכה מִתקזזים
שם אפשר לראות את הצמות של הילדה שקופצת בחבל יוצרות פְרָקטָל מדוייק בין מולקולות האוויר
שם אפשר לעבור ברווחה בקוף המחט של הביקורת, ולהציג אצבע משולשת מול עיניה המאבְּנות
שם אפשר לשמוע את האינטואיציה שרה אופרה שמצמיחה יערות אמת רעננים
שם גר הרגע הזה שאת מצליחה סוף סוף לעוף בחלום, כי הִרְפֵּית
הִרְפֵּית את הדריכות שבכתפיים, את הקשב לצירצור המצפון, את שרירי הצריך הכּה מפותחים שלך,
הִרְפֵּית את המִשמר על הלב ונתת לו רגע להִשתפך בצמיגים לא אסתטים מעל קו החגורה,
ואת צפה ברִפיון מְרַפֵּא נטוּל טִרדות רפאים,
בּהֶרֶף.
גרעין
רק אל תיצרי קשר עין. עיניים למנורה. עיניים לשם. עיניים קדימה. התרכזי בנקודה הזאת המסנוורת של חוט הלהט, חירכי אותה ברשתית, שתישאר לך לתמיד בקצה התודעה.
כל השאר יכול להיכנס להרדמה כללית.
לספור אחורה. להוריד את הדופק למינימום האפשרי. להפסיק לנשום, לא לתפוס מקום, לא להישמע, לא להרָאות, לא לִרצות. אם אין לך רצון, אי אפשר לאנוס אותך. אם את לא עומדת, אי אפשר להשכיב אותך. אם את לא מדברת, אי אפשר להשתיק אותך. אם את לא קיימת, אי אפשר למחוק אותך. אם את לא חיה, אי אפשר להרוג אותך.
ולקבור את חוט הלהט עמוק מתחת לחול, אבל להרגיש אותו בכיס. למשש אותו כמו חרוזי תפילה ולשחוק אותו עד דק בין האצבעות.
יום יבוא והעיניים יתרגלו לחושך, ותלמדי לנשום מתחת לאוקיינוס הכאב, ותוכלי לצלול למעמקי הלב. ושם בין החדרים, קבורה הפנינה הזאת שהתלאות ליטשו, הגרעין שלך, שעכשיו מוכן לפרוח.
יובש
כוס אמא של היובש הזה, נראה לי שיורד לי דם מהאף
כן
איפה הטישו, למה אין רמזור אדום כשצריך אותו
אוח היד לא מספיקה לעצור את השטף הזה
הדם מתפתל מסביב לאצבעות
יובלים יובלים על הזרוע, על הלחי, על השפה, על החולצה
מזל שלבשתי שחורה היום
כמה הוא חם
ונוזל
וכמה הרבה
אולי אני אקח קצת ואצבע את השיניים שלי,
כמו בסין,
שלא יראו ולא יפחדו מהנשיכה שלי.
קצת על החניכיים, דם לדם. ערפדית לעצמי.
להמשיך את קצוות הפה למעלה, הנה חיוך ג'וקר, why so sad.
טיפות נוזלות גם מכתר הקוצים שצפוף כבר על המצח, אני גדלתי אבל הוא לא, והאשמה כבר מרותכת לעור.
עכשיו זה נראה כאילו יש לי דמעות של דם. תכלס די הגיוני. ריכוז הכאב במים מלוחים לא מתקרב לזה של הנוזל הפנימי הזה, האדום מבושה ומכעס.
השיער מתחיל להתקשות ולהתאחד בהיקרשות. מעולם לא עשו לי צמה. לעולם גם לא יעשו.
שביל יורד מהסנטר לצוואר, מצד ימין, מנווט לאט לפער בחזיה. אני כאילו מתעלמת, אבל מרגישה את הרחם מתכווץ בצמא ושולח שפתיים מעלה לשאוף את משאלתו להתלחלח, להתעורר.
אני בועטת בו למטה ונוזפת בגוף, מה נהיית לי בייגלה, כולה יובש. כוס אמא של היובש הזה. איפה הטישו.
תחליפים
ערב טוב מתוקים שלי
ברוכים הבאים למקום שלנו כמה כיף שבאתם!
אני עדן המלצרית שלכם להערב, כל מה שתרצו תגידו לי
אני כּולי תקווה שיהיה לכם ערב מושלם ויעשה הכל שיהיה לכם רק טוב
הנה התפריטים שלכם,
ילה, שאספר לכם על הספיישלים? כל ערב יש אחרים, והכל טרי טרי שאתם לא מאמינים
כן?
אז היום יש לנו מגש טעימות מיוחד לזוג יפים כמוכם, זה מלא סטָרטרים של איכפתיות, קיציקיצי, נָעימים, טיפהלה פור פּליי בצד, אם אתם אלרגים תגידו לי ואני יחליף לכם בפוּט מסאז'. אה וזה בא על מצע של חיבוק עם נגיעות של יופיטופי חלוּט וקונפי שום בצד. איך שום שייך אתה שואל אדוני? שום זה בריא.
לאפלטונים יש לנו מנה של סלט מבטי חיבה עם רוטב רוך מטמטם וחם שעושה טוב על הלב. טוב?
אני יתן לכם כמה דקות, בינתיים תהנו מקוקטייל הזדהות על חשבון הבית, בכיף אהובים שלי.
המנה הזאת? בחירה מצויינת יקרה, את מכירה את המנה של נחמה? אה, אז תקשיבי, דבר כזה עוד לא פגשת, יש לנו מתכון סודי, אל תכריחו אותי לגלה לכם. טוב רק ביגלל שאתם נשמות, זה הולך ככה אל תגידי לשף שגילֶתי - אני באה ככה מצד ימין שלך שמה יד על הכתף ועושה לך חיבוק חצי מחזיק חצי משוחרר ורואה לאן את זורמת, אחורי זה קֶשֶב קֶשֶב קֶשֶב, אחורי זה אומרת לך שָה, יפה שלי, את כל כך צודקת, תחזיקי מעמד רק עוד קצת תיכף נגמר ויהיה בסדר. אם בא לך בתוספת של עשרה שקלים אפשר להגיש עם חיבוק חזק, חמש עשרה שקל זה עם ליסתכל בעיניים.
ואדוני? רק קפה? באהבה מתוק, בטוח שלא תרצה עם זה מאפין ביטחון עצמי? זה הולך מושלם יחד עם הקפה. מה יש במאפין? אמ שניה תן לי לבדוק. אוקיי זה לעשות לך יד על הלב, פה, ליסתכל בעיניים ולחבּר אותך לילד בפנים, שתראה אותו ותגיד לו כמה אתה אוהב אותו וסולח לו ושהוא יכול ושהוא יצליח.
אהבה? לא חמודים, כתוב לכם פה, אנחנו משתמשים רק בתחליפים. זה פה נטול סוכר נטול גלוטן ונטול אהבה, למה כי סוכר וגלוטן זה רעל, ואהבה זה כמו צמח מוגן, זה לא לקטוף זה אלא לראותם בלבד כזה, מבינים? קודם כל זה מה זה יקר, וקשה להשיג, ובי"ת השף שלנו הוא אלכימאי במקצוע שלו, הוא יכול לעשות לכם להרגיש אהובים בלי להשתמש בזה. הרי בשביל זה באתם נכון, כי זה הכי קרוב שאפשר למצא פה בארץ חחחחחח. יופי מתוקים, אז אני רק חוזרת על ההזמנה ובאה להביא לכם.
ברוכים הבאים למקום שלנו כמה כיף שבאתם!
אני עדן המלצרית שלכם להערב, כל מה שתרצו תגידו לי
אני כּולי תקווה שיהיה לכם ערב מושלם ויעשה הכל שיהיה לכם רק טוב
הנה התפריטים שלכם,
ילה, שאספר לכם על הספיישלים? כל ערב יש אחרים, והכל טרי טרי שאתם לא מאמינים
כן?
אז היום יש לנו מגש טעימות מיוחד לזוג יפים כמוכם, זה מלא סטָרטרים של איכפתיות, קיציקיצי, נָעימים, טיפהלה פור פּליי בצד, אם אתם אלרגים תגידו לי ואני יחליף לכם בפוּט מסאז'. אה וזה בא על מצע של חיבוק עם נגיעות של יופיטופי חלוּט וקונפי שום בצד. איך שום שייך אתה שואל אדוני? שום זה בריא.
לאפלטונים יש לנו מנה של סלט מבטי חיבה עם רוטב רוך מטמטם וחם שעושה טוב על הלב. טוב?
אני יתן לכם כמה דקות, בינתיים תהנו מקוקטייל הזדהות על חשבון הבית, בכיף אהובים שלי.
המנה הזאת? בחירה מצויינת יקרה, את מכירה את המנה של נחמה? אה, אז תקשיבי, דבר כזה עוד לא פגשת, יש לנו מתכון סודי, אל תכריחו אותי לגלה לכם. טוב רק ביגלל שאתם נשמות, זה הולך ככה אל תגידי לשף שגילֶתי - אני באה ככה מצד ימין שלך שמה יד על הכתף ועושה לך חיבוק חצי מחזיק חצי משוחרר ורואה לאן את זורמת, אחורי זה קֶשֶב קֶשֶב קֶשֶב, אחורי זה אומרת לך שָה, יפה שלי, את כל כך צודקת, תחזיקי מעמד רק עוד קצת תיכף נגמר ויהיה בסדר. אם בא לך בתוספת של עשרה שקלים אפשר להגיש עם חיבוק חזק, חמש עשרה שקל זה עם ליסתכל בעיניים.
ואדוני? רק קפה? באהבה מתוק, בטוח שלא תרצה עם זה מאפין ביטחון עצמי? זה הולך מושלם יחד עם הקפה. מה יש במאפין? אמ שניה תן לי לבדוק. אוקיי זה לעשות לך יד על הלב, פה, ליסתכל בעיניים ולחבּר אותך לילד בפנים, שתראה אותו ותגיד לו כמה אתה אוהב אותו וסולח לו ושהוא יכול ושהוא יצליח.
אהבה? לא חמודים, כתוב לכם פה, אנחנו משתמשים רק בתחליפים. זה פה נטול סוכר נטול גלוטן ונטול אהבה, למה כי סוכר וגלוטן זה רעל, ואהבה זה כמו צמח מוגן, זה לא לקטוף זה אלא לראותם בלבד כזה, מבינים? קודם כל זה מה זה יקר, וקשה להשיג, ובי"ת השף שלנו הוא אלכימאי במקצוע שלו, הוא יכול לעשות לכם להרגיש אהובים בלי להשתמש בזה. הרי בשביל זה באתם נכון, כי זה הכי קרוב שאפשר למצא פה בארץ חחחחחח. יופי מתוקים, אז אני רק חוזרת על ההזמנה ובאה להביא לכם.
הירשם ל-
רשומות (Atom)