חפש בבלוג זה

מנורת הירח

אני זוכרת רק את המנורה, מנורת ירח כזאת, מפזרת אורות וצללים על משיכות המברשת הלא מקצועית שסיידה את התקרה. קווי המברשת הולכים לכל כיוון, זוחלים ומסתחררים על התקרה, והכל מסתובב סביבם. הקול של אמי מזמזם ברקע, מתפרק למולקולות רעל שחודרות לי לזרם הדם ומזינות את תאי הילדיים. אין לי אפשרות להתגונן, ואין לאן לברוח, זאת רק אני שכובה פשוקת נשמה על המיטה, והמנורה מביטה בי מביטה בה מלמטה.
בחוץ אני מתאמנת בלהתאים. להיות נכונה לכל אחד. אני קוראת את מי שבא מולי, את אופן הליכתו, מבט עיניו, זויות פיו, תגובותיו, וכותבת את דמותי לפי צרכיו. מרכיבה זהות חדשה מטלאים שאני מוצאת מסביב, מעתיקה לי צחוק ששמעתי במסדרון, הטיית ראש שרוכשת אמון, תנוחה נוחה להקשבה.
אבל לאמי כלום לא מתאים. לאמי אני צריכה להיות ריקה, כדי שהגרורות שהיא שולחת בי יחליקו בגרון מעדנות עד אין סוף, ואהיה לשקיק המרירות שלה, חגור על מתניה לאן שתלך.
בדיוק כשנגמר לי האויר, המנורה מאותתת שאולי יש נתיב בריחה. היא מצביעה לי על המגרעות בתקרה שמוגנות מהאור שהיא שופכת עליהן, מכוונת אותי לחפש נקודות עיוורות של האויב בשדה הקרב, מרחב שלא חדיר לעין הרואה-כל, מרחב להתקיים בו. אני מתחפרת בשוחות ושולחת מסרים מקוּדדים לחילוץ. מציירת שלדים במחברות אנגלית, שותקת למורות בעיניים פעורות, מעטרת את הגוף בשריטות וחולמת על דם חמים שמקיף ומחבק אותי.
אבל בסוף היא מגלה. מישהו אמר לה. והיא נוקמת. אני מקריבה את כל מה שנשאר לי כדי לפייס אותה, שלא תלך ותעזוב אותי לא אהובה. אני פוסעת בשדה הקרב בפנים חתומות, מסיטה מבטי מעיניו המתות של הקרבן שהעליתי ומחפשת את מנורת הירח. להמשיך ללכת לכיוון האור, אני מצווה על רגלי, להמשיך ללכת, אולי בסוף זה יעבור. אולי זה לא תמיד יהיה ככה. ואם לא יעבור, ממילא אני מתה, אז אין מה להפסיד.
הירח מתכסה בעבים שחורים, והמנורה איננה. אני חושבת - אולי בעצם זה יותר קל ככה, להפסיק לקוות. אני מתכרבלת ביאוש ומניחה ראש בחיק הבור. האפילה מקבלת אותי, בלי ראיון מקדים. בעלטה אני יכולה לחייך בלי לחשוש שיראו. יש המון גוונים בשחור, אני אומרת לעצמי, מספיק בהחלט לצללית שכמוני. צללית נוחה שלא תופסת מקום. הנה, אמא, נכנעתי. אני מתאימה. קחי אותי אלייך. אין לי יעד אחר.

מר חושך

חוֹזֶרֶת מֵהַקּוֹסְמֵטִיקָאִית, הֲצָצָה חֲטוּפָה בָּראִי לִפְנֵי שֶׁמְּקַרְצֶפֶת אֶת כָּל החומרים הַזָּרִים שֶׁמְּרוּחִים לִי בְּכָל מָקוֹם. הֲצָצָה חֲטוּפָה אָמַרְתִּי, לֹא לִיצֹר קֶשֶׁר עַיִן. "הָעוֹר שֶׁלָּךְ צָמֵא, תִּרְאִי אֵיךְ הוּא שׁוֹתֶה אֶת הֲסֶרוּם אַנְטִי איְגִ'ינְג", הִיא אוֹמֶרֶת בְּהִתְרַגְּשׁוּת. אֲנִי לֹא מְבִינָה מָה כֹּל כָּךְ מְרַגֵּשׁ. הֲרֵי הַכֹּל צָמֵא, כָּל תָּא וְתָא מְחֹרָר כְּוִיּוֹת שֶׁל חֶסֶר, הַשְּׁחֹרִים הָאֵלֶּה שֶׁאַתְּ סוֹחֶטֶת בּהנָאה הֵם טְבִיעוֹת הָרַגְלַיִם הַחֲזִירִיּוֹת שֶׁל הַחֹשֶׁךְ. מַר חֹשֶׁךְ הַזֶּה, שֶׁמִּתְהַלֵּךְ יָמִינָה וּשְׂמֹאלָה בַּבֶּטֶן שֶׁלִּי, מִזְדַּיֵּן לוֹ בָּאֵיבָרִים הַפְּנִימִיִּים שֶׁלִּי, וּמֵרִיק חֻמְצָה שֶׁמְּאַכֶּלֶת אֶת כָּל מָה שֶׁעוֹד חַי. מְשַׂחֵק גּוּמִי יְרוּשַׁלְמִי עִם מֵיתרֵי הַקּוֹל שֶׁלִּי וְעוֹשֶׂה לִי לִשְׁתֹּק. וְלֹא לְסַפֵּר. "אֲנִי אֶצְרַח" אֲנִי לוֹחֶשֶׁת לוֹ. הוּא מְחַיֵּךְ. "אַף אֶחָד לֹא יִשְׁמַע אוֹתָךְ." הוּא צוֹדֵק. אֲנִי מְדַמְיֶנֶת שֶׁאֲנִי מְעִיפָה אוֹתוֹ מֵעָלַי וּמְקַרְצֶפֶת אֶת עוֹרִי בְּאֶבֶן, מְקַרְצֶפֶת עַד שֶׁיּוֹצֵא דָּם, וְאָז מְסַנֶּנֶת אֶת הַדָּם כִּי אוּלַי הוּא נָגַע בְּעוֹר הַזּוֹנֶה, אוּלַי יֵשׁ בּוֹ זֵרְעוֹנִים שֶׁל חושֶכים תִּינוֹקוֹת. אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁהַחֹשֶׁךְ קְצָת נִבְהַל כְּשֶׁהוּא מֵצִיץ לְמַחְשָׁבָה הַזֹּאת. הַמַּגָּע שֶׁלּוֹ בִּכְתֵפַי אָדִישׁ וּמַכְאִיב, אָז אֲנִי מְכַבָּה אֶת הַהַרְגָּשָׁה וְזֶה מַעֲבִיר אֶת הַזְּמַן. הַאִם יֶשְׁנוֹ מַגָּע אַחֵר, אֲנִי שׁוֹאֶלֶת אֶת עַצְמִי. מַגָּע שֶׁשּׁוֹאֵב אֶת הַנֶּפֶשׁ מִתּוֹךְ הַמַּחֲבוֹא אֶל מֵעַל לִפְנֵי הָעוֹר, וְלֹא לְהֵפֶךְ. מַגָּע שֶׁמֵּעִיר בִּפְרָאוּת דַּחַף לִחְיוֹת, שֶׁמְּבַלְבֵּל אֶת כָּל הַהֲגַנּוֹת עַד שֶׁהֵן מִתְנַגְּשׁוֹת בְּעַצְמָן וּמֵהַגּוּפוֹת שֶׁלָּהֶן נוֹבֵט עֵירֹם יָרֹק וְרַעֲנָן. וְהוּא עוֹמֵד שָׁם גֵּאֶה וְשָׁקֵט, גִּבְעוֹל מְפֹאָר וזקוּף, נוֹטֵף טַל מְנַצְנֵץ בְּקֶרֶן שֶׁמֶשׁ מְסַנְוֶרֶת.

כשהיא תבוא

כשהיא תבוא
הרחם שלי יכווץ את עצמו וינזול וייקווה לשלולית מתחתי
הבהונות יתערבלו בין האצבעות
הטבור יישאב לתחתית הגרון
האזניים יכרסמו זו את תנוכה של זו
המרפקים יתלקקו
הריסים יתפרעו
השפתיים ייפרמו
אבל קולי לא יבגוד בי, ויאמר -
היי, איזה מזג אויר, הא.

מזכירה אלקטרונית

היי חוה מה שלומך?
התוכים שמפטפטים ברקע של קולך במזכירה האלקטרונית מספרים שבסדר, שגרתי.
משהו קטן נשבר בין "אנא" ל"השאירו הודעה אחרי הביפ", אולי זה הפְּסיק המנומס, שמסגיר את המחבוא שלך מתחת לאיפור הכבד בעיניים.
את מאוהבת במשחק הזה שלך. אודם שפתייך ממתיק לרמקול מילות פיתוי, "אני פה", "אני מקשיבה", "תשאירו חתיכה מכם, אני אשמור", אבל את בכלל לא בבית. וכשאת כן בבית, את שומעת את עצמך מכריזה שאת לא, ומחייכת בסיפוק מהחופש שקיבלת מעצמך להתעלם מהעולם.
היי חוה מה שלומך?
קולי מוקלט במכונה ומופקד שם עד שתבחרי לפרוע אותו - גוזל קטן ומפרפר, כנפיו מוצמדות לגופו הרטוב. את יוצאת מהמקלחת וחולפת על פני הטלפון, מהדקת לגופך את המגבת הרכה.
מה שלומך הוא מצפצף, מה שלומך. שלומי שלי איננו, אין שלום בקרבי, אולי ראית אותו, אולי הוא אצלך? מהו השלום שלך, איפה נח ליבך בשקט בינך לבינך? הראי לי אותו, עיטפי אותי בו, לחשי לי בסוד שקיים שלום כזה, שאפשר לדאות על זרמיו החמים ולעוף מפה, לארץ החיים.
אבל את כבר התאפרת, ויצאת, וסגרת את הדלת, והשארת אותי להצטייץ עם התוכים שבכלוב.

אמנם

הָאָמְנָם
אֵין כְּבָר דֶּרֶךְ חֲזָרָה
ולעָבָר כְּבָר אֵין טְפָרִים לְהַחֲזִיק בִּי בְּחֵיקוֹ
וּצְעָדַי בַּחוֹל נִמְחוּ בִּלְחִיכַת גַּלֵּי הַזְּמַן
וְהָאֲנִי שֶׁעַד עַכְשָׁו, הִיא כְּבָר מִזְּמַן הָלְכָה

הָאָמְנָם
הַכֹּל פָּתוּחַ לְפָנַי
וְהָאֹפֶק כָּךְ זוֹרֵחַ לִי בִּשְׁתֵּי גֻּמּוֹת עָנָן
וְיָדִי מְאֻבָּקוֹת אַבְקַת פֵיוֹת זוֹהֶרֶת
וַאֲנִי שָׁם מְחַכָּה לִי עִם הַדֻּבִּי הַיָּשָׁן.

הֶרֶף

הֶרֶף
כָּךְ נקראת הגלקסיה שנמצאת בּשבריר השניה שבה כל כוחות המשיכה מִתקזזים
שם אפשר לראות את הצמות של הילדה שקופצת בחבל יוצרות פְרָקטָל מדוייק בין מולקולות האוויר
שם אפשר לעבור ברווחה בקוף המחט של הביקורת, ולהציג אצבע משולשת מול עיניה המאבְּנות
שם אפשר לשמוע את האינטואיציה שרה אופרה שמצמיחה יערות אמת רעננים
שם גר הרגע הזה שאת מצליחה סוף סוף לעוף בחלום, כי הִרְפֵּית
הִרְפֵּית את הדריכות שבכתפיים, את הקשב לצירצור המצפון, את שרירי הצריך הכּה מפותחים שלך,
הִרְפֵּית את המִשמר על הלב ונתת לו רגע להִשתפך בצמיגים לא אסתטים מעל קו החגורה,
ואת צפה ברִפיון מְרַפֵּא נטוּל טִרדות רפאים,
בּהֶרֶף.
רק אל תיצרי קשר עין. עיניים למנורה. עיניים לשם. עיניים קדימה. התרכזי בנקודה הזאת המסנוורת של חוט הלהט, חירכי אותה ברשתית, שתישאר לך לתמיד בקצה התודעה.
כל השאר יכול להיכנס להרדמה כללית.
לספור אחורה. להוריד את הדופק למינימום האפשרי. להפסיק לנשום, לא לתפוס מקום, לא להישמע, לא להרָאות, לא לִרצות. אם אין לך רצון, אי אפשר לאנוס אותך. אם את לא עומדת, אי אפשר להשכיב אותך. אם את לא מדברת, אי אפשר להשתיק אותך. אם את לא קיימת, אי אפשר למחוק אותך. אם את לא חיה, אי אפשר להרוג אותך.
ולקבור את חוט הלהט עמוק מתחת לחול, אבל להרגיש אותו בכיס. למשש אותו כמו חרוזי תפילה ולשחוק אותו עד דק בין האצבעות.
יום יבוא והעיניים יתרגלו לחושך, ותלמדי לנשום מתחת לאוקיינוס הכאב, ותוכלי לצלול למעמקי הלב. ושם בין החדרים, קבורה הפנינה הזאת שהתלאות ליטשו, הגרעין שלך, שעכשיו מוכן לפרוח.

יובש

כוס אמא של היובש הזה, נראה לי שיורד לי דם מהאף
כן
איפה הטישו, למה אין רמזור אדום כשצריך אותו
אוח היד לא מספיקה לעצור את השטף הזה
הדם מתפתל מסביב לאצבעות
יובלים יובלים על הזרוע, על הלחי, על השפה, על החולצה
מזל שלבשתי שחורה היום
כמה הוא חם
ונוזל
וכמה הרבה
אולי אני אקח קצת ואצבע את השיניים שלי,
כמו בסין,
שלא יראו ולא יפחדו מהנשיכה שלי.
קצת על החניכיים, דם לדם. ערפדית לעצמי.
להמשיך את קצוות הפה למעלה, הנה חיוך ג'וקר, why so sad.
טיפות נוזלות גם מכתר הקוצים שצפוף כבר על המצח, אני גדלתי אבל הוא לא, והאשמה כבר מרותכת לעור. 
עכשיו זה נראה כאילו יש לי דמעות של דם. תכלס די הגיוני. ריכוז הכאב במים מלוחים לא מתקרב לזה של הנוזל הפנימי הזה, האדום מבושה ומכעס.
השיער מתחיל להתקשות ולהתאחד בהיקרשות. מעולם לא עשו לי צמה. לעולם גם לא יעשו.
שביל יורד מהסנטר לצוואר, מצד ימין, מנווט לאט לפער בחזיה. אני כאילו מתעלמת, אבל מרגישה את הרחם מתכווץ בצמא ושולח שפתיים מעלה לשאוף את משאלתו להתלחלח, להתעורר. 
אני בועטת בו למטה ונוזפת בגוף, מה נהיית לי בייגלה, כולה יובש. כוס אמא של היובש הזה. איפה הטישו.

תחליפים

ערב טוב מתוקים שלי
ברוכים הבאים למקום שלנו כמה כיף שבאתם!
אני עדן המלצרית שלכם להערב, כל מה שתרצו תגידו לי
אני כּולי תקווה שיהיה לכם ערב מושלם ויעשה הכל שיהיה לכם רק טוב
הנה התפריטים שלכם,
ילה, שאספר לכם על הספיישלים? כל ערב יש אחרים, והכל טרי טרי שאתם לא מאמינים
כן?
אז היום יש לנו מגש טעימות מיוחד לזוג יפים כמוכם, זה מלא סטָרטרים של איכפתיות, קיציקיצי, נָעימים, טיפהלה פור פּליי בצד, אם אתם אלרגים תגידו לי ואני יחליף לכם בפוּט מסאז'. אה וזה בא על מצע של חיבוק עם נגיעות של יופיטופי חלוּט וקונפי שום בצד. איך שום שייך אתה שואל אדוני? שום זה בריא.
לאפלטונים יש לנו מנה של סלט מבטי חיבה עם רוטב רוך מטמטם וחם שעושה טוב על הלב. טוב?
אני יתן לכם כמה דקות, בינתיים תהנו מקוקטייל הזדהות על חשבון הבית, בכיף אהובים שלי.
המנה הזאת? בחירה מצויינת יקרה, את מכירה את המנה של נחמה? אה, אז תקשיבי, דבר כזה עוד לא פגשת, יש לנו מתכון סודי, אל תכריחו אותי לגלה לכם. טוב רק ביגלל שאתם נשמות, זה הולך ככה אל תגידי לשף שגילֶתי - אני באה ככה מצד ימין שלך שמה יד על הכתף ועושה לך חיבוק חצי מחזיק חצי משוחרר ורואה לאן את זורמת, אחורי זה קֶשֶב קֶשֶב קֶשֶב, אחורי זה אומרת לך שָה, יפה שלי, את כל כך צודקת, תחזיקי מעמד רק עוד קצת תיכף נגמר ויהיה בסדר. אם בא לך בתוספת של עשרה שקלים אפשר להגיש עם חיבוק חזק, חמש עשרה שקל זה עם ליסתכל בעיניים.
ואדוני? רק קפה? באהבה מתוק, בטוח שלא תרצה עם זה מאפין ביטחון עצמי? זה הולך מושלם יחד עם הקפה. מה יש במאפין? אמ שניה תן לי לבדוק. אוקיי זה לעשות לך יד על הלב, פה, ליסתכל בעיניים ולחבּר אותך לילד בפנים, שתראה אותו ותגיד לו כמה אתה אוהב אותו וסולח לו ושהוא יכול ושהוא יצליח.
אהבה? לא חמודים, כתוב לכם פה, אנחנו משתמשים רק בתחליפים. זה פה נטול סוכר נטול גלוטן ונטול אהבה, למה כי סוכר וגלוטן זה רעל, ואהבה זה כמו צמח מוגן, זה לא לקטוף זה אלא לראותם בלבד כזה, מבינים? קודם כל זה מה זה יקר, וקשה להשיג, ובי"ת השף שלנו הוא אלכימאי במקצוע שלו, הוא יכול לעשות לכם להרגיש אהובים בלי להשתמש בזה. הרי בשביל זה באתם נכון, כי זה הכי קרוב שאפשר למצא פה בארץ חחחחחח. יופי מתוקים, אז אני רק חוזרת על ההזמנה ובאה להביא לכם.