חפש בבלוג זה

אין מקום לאהבה


על המדף ליד המיטה מסודרים
אנציקלופדיית חוּקים.
מילון שְפת אם.
טרילוגיית "מלחמה - קרבות ומאבק" עם שלושה נספחים (הערות למהדורה החדשה).
מסמך כִּשלונות, חוברת עונשים,
ירחוני בּיקורת עצמית.
קובץ איורי אימה.
כרך בּוּז, כּרך פגיעות, כִּרכי פחד א' ו-ב'. 
ספר חולשות וספרון שנאה לחולשות.
מקבץ סיפורי אכזבה, כשלונות וסודות.
פריקוול אחד לסדרת הרומנים "זהות עצמית" (הרומנים עצמם בהשאלה).
ספר הוראות להרכבת חיוכים,
עלון פנטזיות מקומט,
ואין מקום לאהבה.



אמונה


אֲנִי מוֹדָה
שֶׁהָיוּ רְגָעִים
שֶׁבָּהֶם הָאֱמוּנָה פָּעֲמָה בִּי
כִּי לֹא יָדַעְתִּי
אֶת הָאֱמֶת -
שֶׁאֵין.

הֶאֱמַנְתִּי
שֶׁיֵּשׁ מִקְוִים שֶׁל תִּקְוָה בַּתְּעָלוֹת שֶׁבְּשׁוּלֵי הַכְּבִישׁ.
שֶׁיֵּשׁ מִשְׁחַת נֶחָמָה לִכְוִיּוֹת הַמַּגָּע הֶחָסֵר.
שֶׁיֵּשׁ חוּטֵי חֶמְלָה אֲדֻמִּים, לִתְפֹּר חֲתָכִים שֶׁל טָפְרֵי מִפְלָצוֹת.
שֶׁיֵּשׁ שְׂמִיכַת טְלָאֵי-שַׁלְוָה, שֶׁמְּחַמֶּמֶת עֲצָמוֹת יְבֵשׁוֹת, עֵירֻמּוֹת מִשֻּׁמָּן שֵׁנָה.
שֶׁיֵּשׁ אָדָם שָׁם בַּחוּץ שֶׁמִּסְתּוֹבֵב עִם יָד אָחוֹת.
שֶׁיֵּשׁ חֶדֶר מוּגָן שֶׁמֻּקְדָּשׁ רַק לִי בִּקְצֵה פְּרוֹזְדוֹר הַלֵּב שֶׁל מִישֶׁהוּ אַחֵר.

זֶה הָיָה כֹּל כָּךְ מִזְּמַן שֶׁכְּבָר שָׁכַחְתִּי,
וְהַיּוֹם 
אֲנִי כְּבָר יוֹדַעַת,
וַאֲנִי כְּבָר לֹא מַאֲמִינָה.



ואם כאן כן

שומעת?
עשיתי כמה בירורים, ובמסדרונות המוח לא שמעו על בית.
בלב אמרו שהיו כמה שחלמו, אבל שום דבר קונקרטי.
בספר שכתבו עלי רשום - אין "חזרה הביתה" כי מעולם לא היה אחד,
ישנה אפשרות "להגיע הביתה".
והרגליים, הן לא מפסיקות ללכת. צועדות ומזמזמות "ואם כאן כן?"
פתיות שכאלה.
נו שוין, לפחות זה שורף קלוריות.

Picture by: Karolina Koryl
https://korvjl.tumblr.com/


סוהר יקר


אֳנִי בֵּית קְבָרוֹת לְכֹל סוֹדוֹתֶיך
אֳנִי בְּשַׂר תּוֹתָחִים לִצְלִיפוֹת מַצְפּוּנְךָ
אֳנִי אֵם מְחַבֶּקֶת סוֹלַחַת מוֹחֶלֶת
אֳנִי אֶבֶן מַשְׁחֶזֶת לַזַּעַם שֶׁלְּךָ.

וְהַזְּמַן עוֹבֵר וְגוּפֵי גָּדֵל וְנִשְׁמָתִי קְטֵנָה
הָרְאִי טוֹעֵן "אַתְּ פֹּה", וָאֳנִי עוֹנָה לוֹ - שֶׁקֶר
מְמַהֶרֶת לְהָנִיחַ צַוָּארִי בֵּין יָדֶיךָ כְּכָרִית
תּוֹחֶבֶת אֶת רֹאשִׁי בְּחֵיקְךָ הַבּוֹעֵר

סוֹהֵר שֶׁלִּי נָא שְׁמֹר עָלַי
מֵרְצוֹנִי מֵחֲשָׁקַי מִתְּמִימוּתִי
מִקִּיּוּמֵי הַמִּזְדַּקֵּף לוֹ כְּמוֹ אֵיבָר תִּינוֹק 
מַתְרִיס וּפוֹרֵעַ אֶת שָׁרְשֵׁי מַחְשַׁבְתִּי

אֱסֹר יָדַי מֵאֲחוֹרֵי גַּבִּי שֶׁלֹּא אֶשְׂרֹט
לֹא אֶקְלֹף עוֹר הַזִּקִּית שׁוּב מַעֲלִי
אֱטֹם אָזְנַי לְכָל קוֹרֵא בִּשְׂמִי
רַתֵּק כְּתֵפַי רְצַע אָזְנִי קַפֵּד רַגְלַי

הַנַּח אוֹתִי כְּבוּלָה בְּמַרְתֶּפְךָ הַכֹּה מֻכָּר
כִּי הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁבַּחוּץ הִיא אֵימָתִי
בְּשָׂרִי נֶחְרָךְ עֵינַי סוּמוֹת וּבְחִירָתִי -
בְּחִירָתִי שֶׁלִּי הִיא וְעַל כָּךְ כֹּל יְגוֹנִי. 

וְאִם אֶתְעֶה לִשְׂדוֹת לִבִּי, הַרְאֵה לִי דֶּרֶךְ חֲזָרָה
מִן הַכְּאֵב הַמְּיַסֵּר אֵל הַקָּרָה
אֵל הַקֵּהוּת הַמְּבֹרֶכֶת הַמְּסַמֶּמֶת
שֶׁל אַחְדוּת הָרְצוֹנוֹת שֶׁלִּי-שֶׁלְּךָ

רַק בַּקָּשָׁה אַחַת לִי אֲהוּבִי, בִּמְחִילָה,
הַפְלֵא בִּי מַכּוֹתֶיךָ יִסּוּרֶיךָ עֶלְבּוֹנְךָ
עַנֵּה אוֹתִי בִּכְאֵב הַגּוּף כִּרְצוֹנְךָ,
אַךְ אַל תִּלְחַשׁ אֵלַי מִלִּים שֶׁל אַהֲבָה.




לברוח

עשרת הדברות לאיך להעמיד פנים שאת ישנה:
1.כשישנים לא מפהקים ולא מתעטשים, והנשימה צריכה להיות שקטה מאוד. מותר להשתעל. השתדלי לשמור על נשימה אחידה, ומצד שני לא לחשוב על זה יותר מדי, כי אז הכל מתבלגן ותפהקי בטוח, ואז הלך עלייך.
2. לא "לדבר מתוך שינה"! המטרה היא להסיט את תשומת הלב של הטורף ממך, שרק יעבור ליד ויגיד "איזו מאמי" או משהו בסגנון, ואחר כך ישכח ממך. חוץ מזה שדיבור תוך שינה מגיע בשלבי שינה הרבה יותר עמוקה, אחרי שעתיים בערך, ואת פה רק חמש דקות. כן, רק חמש דקות, אפילו שזה מרגיש כמו נצח.
3. קשה לעצום עיניים. אז תקשיבי, עם העיניים צריך להסתכל למטה, זה עוזר לעפעפיים להימשך מטה.
4. אבל! כן צריך מדי פעם להזיז את האישונים כדי שתיראי חולמת (REM).
5. אם מתעורר הצורך לשאוף עמוק, את חייבת לשלב את זה עם תנועה גדולה בגוף, אחרת זה לא יראה אמין. ואותו דבר ההיפך - אם משנים תנוחה, צריך לשנות לפני את את קצב הנשימה כהקדמה, להראות את המוטיבציה לשינוי.
6. ככלל, עדיף לישון עם הפנים מוסתרות, זה מוריד בחצי את המאמץ, ואפשר אפילו להיות עם עיניים פקוחות. רק שאז נורא חם וקשה לנשום כי אין אויר. תכנני היטב את הכניסה והיציאה מהפוזה הזאת, תוך התחשבות בעובדה שמותר להחליף פוזות רק פעם בעשר דקות.
7. בשום פנים ואופן לא "להרדם" על הגב, חשופה לגמרי. זה גם מקור לטעויות וגם מפתה את הטורף להביט בך יותר.
8. הגדירי לעצמך את זמן ה"תנומה" מראש (זה מינימום חצי שעה תנומה, אחרת לא השגת כלום) והתכונני יפה לפני מבחינת צמא, רעב ופיפי. לגרד מותר, אבל לא יותר מדי, ולא בפתאומיות אלא באגביות.
9. כשפונים אלייך ומנסים להעיר אותך, למלמל משהו ולשנות מיד לתנוחה סגורה. לא לשכוח לשנות את קצב הנשימה.
10. כשאת "מתעוררת" הקפידי לעשות זאת בהדרגתיות, תוך שאת לוקחת את הזמן "להתרגל" למציאות בחזרה ו"להבין" איפה את נמצאת לעומת איפה היית ב"חלום". הישארי בוהה לכמה דקות ושפשפי את העיניים ואת הפנים, ואז אמרי בקול מופתע ושקט - "נרדמתי".



תיבת אוצר


אני גָּנָבָה.
מליאת גנבתי את הדבר הורוד הזה שעושה צמות לברביות, וגם לילדות.
מנועה גנבתי ברבי אחת מה13 ברביות שלה והשני קן וג'ניפר אחת.
מהדר גנבתי שני מחקים מהאוסף מחקים הריחניים שלה (מכתביות לא גנבתי).
מהחנות של חיים גנבתי חודים 0.7 לעטיפרון.
מהספריה גנבתי ספר קטן אדום של יהודה עמיחי.
מיובל גנבתי את הצורה שבה צחק, מיאנה את איך שהעבירה את השיער מאחורי האוזן.
מג'רמי גנבתי את אמא, לכמה שעות בשבוע. בכלל, הרבה אמהות גנבתי, גם את דליה השכנה מלמעלה, גם את רונית המורה לאורגן, גם את חגית המורה לתוֹלדות, את מרים המורה לאנגלית. את הזקנות שישבו בגינה, את המנקה בבית הספר. כולן היו אימותיי.
מסבתא גנבתי קופסת תכשיטים ושמתי בה חולצה שלא סיימה לתקן לי לפני שמתה.
מאבי גנבתי סְייג לחוכמה שתיקה.
מאחותי גנבתי רגליים לעמוד עליהן.
מאִמי לא גנבתי דבר, נתתי לה את כולי, והיא לקחה.


תמונה - Sveta Dorosheva


מעשה בדלת


לאקי יקרה,
יום אחד כשישבנו הקליפה שלי ואמא בחדר, ניסית להיכנס. הדלת נפתחה כלפי פנים החדר אבל את באת מבחוץ וניסית להשחיל את הרגל ולמשוך את הדלת אלייך, אז התוצאה היתה שמשכת ובעצם סגרת על עצמך את הדלת שוב ושוב. לא ויתרת, ואנחנו התפוצצנו מצחוק. צחקתי כל כך חזק, שכבר ירדו לי דמעות, שכבר יצא לי פיפי, שכבר שרפו לי הריאות, שכבר כאבה לי הלסת כל כך ולא יכולתי לנשום ולא יכולתי להוציא קול והכל נעצר מסביבי והגוף שלי התחיל להבהב ולהיכבות, ולרגע אחד הצלחתי לראות כל כך בבירור שאני זאת שעומדת בתוך החדר ומנסה נואשות לצאת, אבל סוגרת על ידי את הדלת עד שכל העור יורד והעצם נשחקת מהטריקה, אבל אני לא מוותרת.
אז רציתי לבקש סליחה, לאקי, שצחקתי, ושלא היה לי מספיק כוח לשמור עלייך, ועלי. כשאצליח לפתוח את הדלת אבוא לחבק אותך.




זה הבית

זה הבית.
זה הבית
שלה.
בית בצלמה ובדמותה, ואני צללית דוממת בו.
יחפה וזהירה, אני ממששת בעינים כָּלות זהרורים מתערבלים מכריות הספה הלבנה, מצטמררת ממגע השטיח הנעים מדי. תרה אחרי פינות שולחן שיעירו אותי מהחלום הזה, אבל השולחן עגול. מנסה לנחש את מקומי בין הכריות ומתיישבת, מתביישת בכיעורי הנמרח על הבדים.
היא ניגשת, אצילית ונרגשת, מניחה תחתית צחורה על השולחן, ומעליה כוס מזיעה מים. אני מזיעה דם לא לפגוש את עיניה. אני כל כך רוצה להיות שם וכל כך רוצה להיעלם בַּמָקום. אני לא ראויה.
היא מתיישבת לידי, במרחק סביר. השמלה שלה מסתדרת סביבה, ריח מלאכי נושר מגופה לחיקי, ואני מושכת עוד כרית להסתתר מאחוריה.
הכל נוזל מידע.
הזווית שבה אור השמש נח על ארון המטבח מספרת לי על הזמן האהוב עליה ביום, קערה עם ערימה של מילים חרוטות על אבנים מפרטת על משאלותיה. כלים על מתקן היבוש מגלים לי סודות על תוכן קיבתה, מסדר הנעליים ליד הדלת על חוקי היום והלילה. מגבת אחת קטנה ואחת גדולה תלויות באמבטיה, תואמות ובודדות ביחד. נייר הטואלט מתגלגל מלמטה. חבל הכביסה מקושט בחולצות מסודרות לפי צבע. תוכים צבעוניים בכלוב סגור מתלוננים על כמה נקי להם. מדף תמונות מציג קורות חיים לראווה. אני תוהה על תמונה גדולה מכוערת על הקיר היפה, והיא נפגעת, זה ציור שהקדיש לה הגרוש. קמט במפה מפריע לה, היא מנסה להסתיר אותו בפסלון חמוד של צב. ספרים מונחים במיקומים אסטרטגיים, היא רוצה שיראו אותם. היא משאירה שביל פירורים אליה גם בתוך מבצרה. האם זה יתכן, אני שואלת, שהמוצאת היא אבודה בעצמה?
זה לא יגמר טוב, לוחשת לי הסרעפת. משהו פה לא מסתדר. אבל הפיתוי חזק בהרבה, והריח משכר. אני כורעת ברך ומציעה לה אותי. זה לא הרבה, אני שומעת אותי אומרת. ילדת משאלות, יד שניה מבית טוב, בבלעדיות. אספי אותי אלייך, עשי לי בית תחת כנפך. היי לי מקלט, עשי בי כרצונך.
לזמן מה, הוכתרתי אסופית. ברווחים בין המרצפות המצוירות שתלתי מכתבי אהבה, ובמראת האמבטיה חתמתי את שמי באדים.
כך, כשסיימה להשתמש בי, 
הבית שלה 
היה גם 
קצת
שלי.




שוב בוקר

שוב השעון
ואני מקרצפת את גופי ממלתעות הסיוטים. 
ליאיר יש זום בשמונה, לך תתלבש, אצל גלעד זה מתחיל בוחצי, כן, אתה יכול עוד רבע שעה בטאבלט. כלב חולה סוגר שיניו על אוזני הימנית ואני ניגשת לסרק את הקטנה, שיערה חום אגוז זוהר מצמח לג'ונגל פלאות וענפים אימתניים אוחזים בי בכתפיי ומבקעים, קנאק. מחתימה כניסה במערכת בעבודה וטסה לעשות פיפי של בוקר, מתחמקת בקושי מתניני המרצפות שקורעים את רגליי ממני. דם בכל מקום, צריכה לנקות את זה אחר כך, כרגע יותר דחוף למצא ליאיר את הגופיה הכחולה עם הלטאה. מצאתי. לטאה תינוקת מחליקה ממנה ונכנסת לי דרך האוזן, מטילה ביצים מסריחות, ומיד השיניים שלי נושרות, אני מרגישה אותן חצץ בפה, אולי אגש לצחצח וזה יעבור. אני מנסה להגיע חזרה לאמבטיה, מחפשת לדרוך על העקבות שהשארתי קודם, שם כנראה התנינים לא ימצאו אותי, אבל היד שלי קשורה בשרשרת חלודה לקיר. אם אכרות אותה אשתחרר ועדיין תיוותר לי עוד אחת לצחצח שיניים, אני חושבת, ומציצה לאמוד את אורך השרשרת. זאת בכלל ניצן, היא מתחננת אמא בואי, ואני באה. היא צריכה שאפתח לה את העטיפה של הקבנוס. אני מעיפה מבט לחדר המשחקים - יאיר הסתדר יפה עם הזום, נותנת נביחה לגלעד שיניח מיד את הטאבלט וילך להתלבש. לוקחת מספריים מהמגירה וגוזרת את העטיפה, הנסיכה חוטפת קבנוס ובורחת, בזמן שהמלכה אוחזת במספריים, מביטה מחוייכת בעיניי וגוזרת בין האצבעות מעלה מעלה עד לכתף, והבשר רך ונימוח ונושר מהעצם, ככה זה בבישול ארוך. המלכה עם עיני הקרח מוצצת את בית השחי שלי בעונג, שוב הכל מלא דם אבל אין עכשיו זמן, יש לי ישיבה וחייבת קפה כדי להיראות בחיים בזום. אין מספיק מים במכונה, ממלאת ממפל האימים בכיור הסמוך, מרכיבה את המיכל במיומנות, שתי קפסולות, והופ הופ על הגשר מעל הלבה הרותחת, מתיישבת בכיסא הכתום, לוחצת על הקישור ורואה בריבוע הקטן מפלצת נחשים עייפה מעוטרת חצ'קונים ובחיקה ילדה יפה צוחקת. המפלצת מגירה על הילדה חומצות מאכלות ולופתת בצווארה, אני לא מצליחה להבין אם היא מנסה לטרוף אותה או להגן עליה, אבל התוצאה בכל מקרה היא שהילדה מפרפרת מכחילה וגוועת
ופתאום
הציפראמיל נכנס למערכת והדלת הפרוצה לאימה הופכת לקיר בטון מסוייד. הכל נעלם באחת. ניצן על ברכיי מצביעה למצלמה ומתפוצצת מצחוק. 
עד הבוקר הבא.



עלה


הרוח היכתה בצמרות העצים וגופה הקטן נחבט בענפים. היא היתה רגילה לזה, היא היתה עלה נידף, אבל עדיין, זה היה מתסכל לעוף כל כך רחוק בכל פעם שלמזג האויר התחשק לשחק. לכן כנראה לא היתה נשארת באותו מקום לאורך זמן. זה היה קצת בודד, אבל היא בהחלט ראתה עולם.
היא ראתה כתמים כהים אנוכיים זוללים מסביב למדורות הבלים.
יצורים עשויים שומות שמזדקרות בצדקנות מעל גבות מורמות שנמשכות לנצח.
שלוליות זיעה של יאוש שנמאס לו כבר.
התקהלויות זבובים סביב פגרים של חלומות.
שבילי ציפורניים כסוסות שהובילו בדרך כלל לעיניים מפוחדות, כלואות.
מכתשים של אפר ועפר.
אנשים נשכחים.
ידיים כלות.
אלם.
ברגעים שהרוח לא נשבה, נהגה להיתלות על ענף ולספר לעצמה בדיחות. ולפעמים שרה בקול כל כך חזק, שכמעט השתכנעה שהיא קיימת.
היא אהבה לטבול בסחרור של עלי שלכת זהובים, ולהעמיד פנים שהיא אחת מהם. אחת מבני המזל הזכים והתמימים, שלא ידעו.
הכל חלף על פניה, היא חלפה על פני כולם. שום דבר לא חיכה לה. אף אחד לא ראה. חצי מיצמוץ והיא כבר לא היתה שם.





זיכרון


את מעבירה את ידך על לחיי, במגע שמשרטט את עורי, ופלומות המגן הילדותיות נענות אליו בחדווה.
את מטמיעה אותי בגופך בהתאמה מושלמת, כל שקע וקימור מתאחים לחיבוק מתוק מתחת לשמיכה.
את שותלת בי רכות ומכסה בתלולית עפר ודשן. הרכות צומחת ומתלווה לכל תנועה שלי, משמנת את מפרקי נשימתי.
את מערסלת את פחדיי ומתגאה בהם כמו בילוד מקומט - תראי כמה הוא חמוד, הברנש, כזה ברור, אי אפשר שלא להתאהב בו. ואני מסכימה להביט בעיניו הפוזלות ורואה שצדקת. הוא אמנם מכוער וצורח, ועושה פרצופים של מפלצת, אבל כשמסתכלים בו באמת, הוא קטן וחסר אונים, ומוציא ממך ישר אוווווו של חמידות. קחי, תחזיקי.
את לוחשת באזני חרוזי כישוף, להיות שונה ממך, וזהה לעצמי.
את נשבעת שאת מחזיקה את המקל שמחובר לאופניים, ואני מאמינה לך, אפילו שעברתי כבר לשכונה אחרת.
את תמיד קשובה.
את תמיד מריחה טוב ויש לך שמלות מבד נעים, ואף לא סוודר אחד דוקר.
את תמיד עסוקה, אבל מפנה לי מקום לידך. מקום למבט, לדף צחור ולעפרון מחודד.
בבקרים את אוספת במיומנות בוטחת את שיערי לצמה מהודקת, ומכניסה לי לתיק כריך טעים עם פתק הפתעה.
בצהריים את שמחה שחזרתי, שואלת איך עבר היום, וחוזרת לענינייך, מתירה אותי לעצמי.
את שולחת אותי להביא לחם טרי מהמכולת מעבר לכביש, ובלי שאדע את צופה בכל צעד ותנועה שלי, בדאגה ובגאווה. את לא מפסיקה לספר עלי לחברות, וכשאני מגיעה לאיזור אתן מיד מחליפות נושא.
בלילות את נושקת על מצחי ומריחה את שיערי לקרבך לפני שאת נכנסת למיטה שלך.

בזיכרון מומצא את אמא שלי.
בזיכרון בתי אני אהיה האמא הזאת.




מדרגות סודיות (עריכה מחודשת)

הרדמה כללית. 
נקודה קבועה בתקרה. 
הכל זז ומסתחרר לו מסביבה.
הצללית שלה רוכנת מעלי ומזריקה לי את תוכנה, אין לי נוגדנים, רק נקודה.
שיירי רגשות צפים בשלולית אקונומיקה, פשוקי רגליים, מאבדים צבע לאיטם.
כואבת לי הבטן.
אני מוחקת וכותבת מחדש. מוחקת את עצמי וכותבת אותה מחדש. נו, תתאימי כבר. עושה פו לשאריות המחק, לוקחת דף חדש. מעתיקה טיוטות אמת של אחרים. מילים שייקראו נכון. שיתקבלו.
אבל הכל יוצא חרבנה. הצללית לא מרחמת, רק שולחת גרורות לצווארי.
אני מתחילה לכתוב בכתב סתרים. בשתי פנים. לשמור כמה קלפים גלויים רק לי. ומשגרת החוצה כתבים עם גרגיר חול בלתי נראה, שיציק בזוית העין, שאולי יוביל חזרה אלי בסוף. אולי. שלחלחמך. לוקחת סיכון מחושב.
אני פוסעת לאט בשדה הקרב בפנים חתומות, הלילה צונן והאוויר רווי בדם מתיי. שביל פירורי החול שהותרתי למושיעיי נחשף, וקורבן הועלה כדי לפייס את רוחו של הסוהר. איני מביטה בעיניו המתות של השה. רק בנקודה הרחוקה, הבלויה, להמשיך ללכת לעברה, אולי בסוף זה יעבור. אולי זה לא תמיד יהיה ככה. ואם לא יעבור, ממילא אני מתה, אז לא קרה כלום. 
והימים עוברים והחושך פושה ואני מתעוורת. הנקודה היטשטשה והלכה לה, וזה יותר קל ככה. מתכרבלת ביאוש ומניחה ראש בחיק הבור. האפילה מקבלת אותי, בלי ראיון מקדים. בעלטה אני יכולה לחייך בלי לחשוש שיראו. יש המון גוונים בשחור, אני אומרת לעצמי, מספיק בהחלט לצללית שכמוני. צללית נוחה שלא תופסת מקום. חוץ מזה, שחור זה מרזה. הנה, נכנעתי. אני מתאימה. קחי אותי אלייך. אין לי יעד אחר.
מה קורה? 
מה זה השקט העקר הזה? 
למה האורות דולקים? 
למה אני לא בזרועותייך?
מי זאת האישה הזרה הזאת שמתבוננת בחמלה בשייריי העירומים, ועיניה נקודה זוהרת?

יש



ערב חג
ריחות
וממטרת הזיכרון מפזרת רסיסים שמלחלחים את פני בדמעות קטנטנות של תודה
כמה לא היה
וכמה יש עכשיו.
כל יום צורתי מתאספת לי לעטיפת אני מהודקת יותר. האפורים מקבלים דרגות גוון. מדי פעם קבלה מרימה את ראשה וקורצת לי - מבטיחה שתשוב. שמעתי שמועה שסליחה גם בסביבה.
אני ממתינה.
משתדלת לנשום ולהניח את גופי מרווח, כדי שמכתבי הבשורות לא יפספסו את יעדם. כבר נוכחתי שכשמתחבאים הדואר לא פועל היטב.
ילדיי בסלון מהופנטים למסכים, לא מודעים לפלא קיומם. הם מתעדי החיים שלי. העבר ההוה העתיד וההוכחה לקיומי. כל אחד גרסת ילדות אחרת שלי. אני תופרת לביטנותיהם תיקונים וגאה כשנפשם לא דוחה את השתל. הם נותנים לי בתמורה שפע מטבעות שאני משקיעה בבנק ההוכחות לטוב בעולם הזה. לקסם. לחיים. לאמת. לאהבה. כל המילים המצונזרות בעברי.
ערב חג, ריחות, ואני נזכרת בבתים הזרים שהפיצו אותם וכל כך רציתי להיות חלק מהם. היום אאפה חלה כזאת בביתי.

טקטס עלי בארבעה חלקים


ידיעה על אירוע

עשר שנים אחרי - ראיות חדשות בתיק החקירה של הנעדרת מאיזור השרון. בתוך דלי באתר בניה סמוך לאיזור החיפושים, נמצאו חפצים אישיים של הנעדרת, מסודרים בקפידה. ממקור בכיר במשטרה נמסר כי גילוי זה די בו כדי להסיק שאין חשד בפלילים, כל החשודים בפרשה שוחררו והודעה על סגירת התיק נמסרה למשפחה.

מהמשפחה נמסר - אנו זועמים על החלטת המשטרה להפסיק בחיפושים, לעולם לא נפסיק לקוות, אמא חזרי אלינו בבקשה.


ערך בוויקיפדיה


דורי די (נ) 1978-?

פסיכותרפיסטית פורצת דרך שנולדה בשלהי המאה ה-20, מייסדת זרם תרפיית פעמון הנפש. זרם זה מבוסס על תקשורת סמי תלפטית לא מילולית בין מטפל ומטופל, ואפקטיבית במיוחד בקרב האוכלוסיה האוטיסטית.

נולדה ברמת גן, לאם שמנהלת בעיקר חשבונות ואב שחוקר רק היסטוריה. אחות לאיילת נכה, אישה לאחד שיו(א)הב לנצח, ואם לשלושה. מתגוררת במושב בשרון.


הספד


אמא שלנו הלכה, והשאירה אותנו כאן להתמודד עם הריקנות הנושכת הזאת, שמושכת את הלב כמו צמות. אמא שלי תמיד היה לה משהו בשלוף כשהיה צריך למלא איזה בור, ואם לא היה לה, היא מיד המציאה משהו. היא הגתה פלסטרים, שייפה קצוות חדים של חיצים פוגעים ותפרה לנו שמיכת טלאים לעולם. ועכשיו אני מבקש, אמא, תכסי אותי.

בשנים האחרונות לחייה, גיליתי אותה מחדש. אם כשהייתי ילד, חשבתי שאין כמו אמא שלי בעולם, כבוגר גיליתי שאין אישה כזאת בעולם. ולא רק בפן הנותן והאימהי. בדרך שבה התמודדה עם דברים שבאו לפיתחה, עוצמות החיים שלה, התושיה, האותנטיות, הענווה הזאת העדינה שלא הגיוני שתתקיים ביצור כזה. אישה חזקה ומחזקת, שגם במותה היתה מסוגלת לחייך חיוך שליו ושלם. היא העניקה לנו חווית פרידה שלמה, ללא פחד, ללא מורא, נקיה מרגשות אשם או חרטות, פשוט כי שכנה בה הידיעה שהגיע זמנה ושהשלימה את מסעה בעולם.

ועם כל הצער על לכתה, וכל הכאב, אני יכול לומר - אמא, אני מוכן. כל השנים הללו אני התבוננתי ולמדתי כל תנועה ונשימה שלה כשעסקה במלאכת הקודש הזאת של לתווך לנו את העולם. אני יודע את הכשפים והלחשים, מאיפה לקטוף את צמחי המרפא, ואת האלכימיה הזאת של האהבה שלה. אמנם קצת שונה, אבל אני יודע. ואני מוכן. אני נפרד ממך בשמחה, אמא, עופי גבוה, משוחררת וחופשיה, את יכולה לסמוך עלי. אני אטפל בהכל.


ממואר


סבתא רבתא שלי היתה אישה מיוחדת, ככה סבא סיפר, היא ידעה הכל וידעה איך לא לדעת כלום, היא ראתה הכל וידעה גם לא להיראות. אמא אמרה שהיה לה תמיד כוכבים מנצנצים בעיניים ויד חזקה להתחפר בתוכה ולהיות קטנים, כמו פנינה בצדפה. אני לא בטוחה מה זה אומר, אולי זה קשור לים.

דווקא אבא אומר שהיא מאוד לא אהבה ים, ותמיד התחמקה באיזשהו תירוץ מומצא מלקחת את אמא לים בשבתות, רק סבא לקח אותה. אמא מאוד אוהבת ים. גם אני. אני לא מבינה איך אפשר לא לאהוב ים. סבתא רבתא שלי ממש מוזרה בעיני. סבא גם אמר פעם שהיא לא אכלה סוכר וגלוטן ואת כל הדברים הטעימים באמת, ואני חושבת שהוא ממציא, כי איך אפשר גם לא לאהוב את הים וגם לא לאכול שוקולד וגם להיות אישה מיוחדת כל כך. ואולי זה דווקא בגלל זה?

לסבא יש אלבום מאובק בארון שאני אוהבת לדפדף בו, רואים שם הרבה תמונות שלו ושל האחים שלו, שאמא שלהם צילמה, ולפעמים יש פה ושם תמונות שרואים אותה איתם גם, סבא קורא לזה סלפים. בסוף האלבום יש חתיכות נייר שכתובים בהם המון דברים בכתב קטן, זה הדפסות מאתר אינטרנט ישן שסבא קורא לו טמקא. שמה מספרים על סבתא רבתא שלי שהיא היתה חוקרת מופלאה שקיבלה פרסים בעולם על תגליות שלה שקשורות ללב. שאלתי, וסבא אמר שהיא לא היתה רופאה. הוא אמר שלמרות זאת לא היה מומחה גדול ממנה לאיך לדבר עם הלב. היא המציאה שפה שלמה שמדברים בה עם הלב, לא עם הפה, אלא ממש אפשר לשמוע את הלב של המישהו השני ולענות לו עם הלב שלך. אם אני מנסה ממש חזק, אני שומעת את הלב של מיקה מדבר, והיא אומרת לי שהיא אוהבת אותי הכי בעולם ושהיא הכי תשמח בעולם אם אקח אותה לטיול בחוץ. אבל אמא שלי לא מרשה כי אני עוד לא מותר לי לחצות כביש לבד.

סבתא רבתא מתה לפני שנולדתי, בדיוק תשעה חודשים לפני שנולדתי, ואבא אומר שממה שהוא הכיר אותה, יכול מאוד להיות שהנשמה שלה התגלגלה עלי. זה נשמע לי טיפשי, איך נשמה יכולה להתגלגל בכלל, מה, היא כדור? הוא אומר שיש לי את הכוכבים בעינים כמו שהיו לה, ונפש שרואה רחוק ועמוק, וחיוך קצת עצוב אבל אמיתי. אני מסתכלת במראה בחדר ומשווה עם הסלפים באלבום. אולי יש משהו דומה בסנטר.


שיר ספריה

ביער נורווגי, בארץ הדברים האחרונים,
יש ילדים זיגזג, חצי אח, ומוות לסירוגין.

בליל כל המכשפות
הכלב היהודי והנסיכה הקסומה
לבד בברלין.

על דעת עצמו
אלוהים יודע
בעיקר על אהבה.


אמא בואי

"קוראים לי, אמא, אמא אמא בואי, אמא אמרתי לך שאני רוצה מים כבר לפני מליון שנה כשהיו פאקינג דינוזאורים, ואני פה גוסס אני מת מצמא ותיכף תנשור לי הרגל מהמקום. אני אומר לך, אני במצוקה אמיתית, אלוהים אדירים, מה, אני לבד פה, את לא שומעת אותי? נטשת אותי במדבר, בציה, בלי טיפת מים כמו כלב. כלב מלוכלך ונמוך ומסריח שכולם בועטים בו בדרך לעבודה, בדרך לתחנת האוטובוס. מוות, חידלון, צמא, הזדקקות אינסופית. שום דבר לא ירווה אותי, שום דבר לא יתן לי את מה שאני צריך כדי לחיות, הכל בור עמוק, ואקום, חור שחור. ואתם באים ולועסים אותי עם השפתיים שלכם ולועסים ובולעים לתוך החור השחור הזה וזה לא כוס, זה לא כוס החור השחור הזה, לכוס יש גבולות ולצורך אין, לצורך אין! אלוהים איך אני צמא אני כבר אמות עד שתביאי לי מים, את תבואי לפה ותמצאי אותי גוויה, אני מבטיח לך, את אפילו תשכחי שנולדתי מרוב שאני צמא אמא אמא בואי אמא אמא בואי.

תודה על כלום, בחיי, מי יתן ותמותי בשלווה, וזאת תהיה הנקמה שלי - פתאום תקפוץ עלייך שלווה ומרוב שלא תדעי מה לעשות איתה פשוט תמותי."

בדיקה #001

מה שלומי?
חסרת מנוחה. 
לא יודעת איפה להניח את הראש. 
לא יכולה להניח את הראש.
והוא נופל כל הזמן. נופל ושב, נופל ושם ומתגלגל מפה לכאן, אבל תמיד מתייצב להתפקדות. לא להתפרקות.
יש בי מכתש והוא טוב והוא רע והוא מלא חול צבעוני ושלדים של מתים.

לֵמה אני מתגעגעת בי?
חתול מתכרבל, מקום להישען, טיפה של ביטחון להצטופף בתוכה ולפרוץ החוצה בחיוך רחב ומתריס. מתגעגעת לביטחון ילדותי שדחף אותי להעלות הצגות ומופעים ולדבר לדבר לדבר, ביטחון שיקשיבו לי. מתגעגעת לסרב להסתרק, למרוד כשבאים להלביש אותי בשמלה מגרדת.

מה בי מבקש לצאת?
נצנצים. המון נצנצים. וסילונים של חלב מרווה ומחיה, חלב אם שנוצר ותוסס בתוכי, ורוצה לרדת על אנשים כמו גשמי ברכה, ללטף את הלב ולחמם אותו, לנקודת רתיחה, עד שכולם  יקומו לרקוד לבד ולהתחבק יחד, סביב האש הפנימית שלהם. ירקדו הורה וישמחו את השמחה, והיא תזרום ותיקווה לשלולית מראה של השמיים הפתוחים.

תקשיבו רגע כולם
תתקרבו אלי תתקרבו,תורידו את המעילים. את הכפפות, המשקפיים. תורידו את החולצה. תורידו את הצלעות, תורידו את כל מה שיכול לחצוץ בין הלבבות שלנו.
ועכשיו תקשיבו.
תקשיבו לי פה, עכשיו, ברגע הזה, במקום הזה. תקשיבו לסיפור שהלב שלי דופק לכם, את הפעימות של הנשימה, את היווצרות הרוק והבליעה. שננו. קחו אותו אליכם, בחנו. חיקרו היכן נקודות החיבור בינינו וריקדו אותם. ונרקוד.

***

האילנות כל כך כבדים, כופף הפרי את הבדים. זאת השעה המרגיעה, בה נרדמים הילדים.
אבל הילד שלי לא נרדם. הילד שלי שומע הכל. הוא שומע את נשימת הקירות ואת מחשבות החתולים, את קירקור הבטן של הכלב של השכנים. והכל נכנס וגר לו בראש במקצבים שונים ומשונים, מאחורי דלתות העיניים, גרגרים גרגרים של חול בין גלגלי השיניים. ואין לו אפשרות להרגע ולהתמסר לשום דבר, בטח לא לשינה. בטח לא להורדת כל ההגנות וכניסה לעולם של חלומות. כי מה אם הכרית פתאום תעשה גרעפס? הכל כואב. והוא מפחד. והוא אפילו לא יודע שהוא מפחד.
הטלה השחור והרך שלי הולך לבדו בלילה בבקעה, ואני פועה וקוראה לו. בוא אלי ילדי, תן לי לחבק אותך ולהגן עליך מהעולם המתנפל הזה. תן לי לשאת את העול הזה במקומך, תן לי למיין בשבילך את הקולות. תן לי למלא אותך בשיר ערש מרגיע, שמתנגן בקצב הנכון של פעימות הלב, וממלא באוויר צח את המערות החשוכות.
אני כל כך יודעת איך אתה מרגיש, עיניים נבונות שמתרוצצות מאחורי הסורגים, ולא מבדילות בין אפור לאפור, מנסות כל הזמן למצא הגיון נהיר שיסביר את כל הכאוס הזה, עוגן להיתלות בו שימשה מהסערה, בת קול שתקרא בשמך כמגדלור.
ואני, מה אני, מי אני. יכולה רק לעמוד מבחוץ ולומר לך - בוא אלי ילדי, אשק לך ואקרא לך בשמך - גוליבר, גולי שלי, גלעד. ואולי כך אושיע גם את עצמי.

בן לו היה לי ילד קטן, שחור תלתלים ונבון. לאחוז בידו ולפסוע לאט לאט בשבילי הגן, ילד קטן. והנה - הוא קופץ מעל שלוליות אוקיינוסים ומכסי ביוב דרקונים, נתלה על עמודי חשמל אנקונדות ומביס גדודי נמלים. והוא אורז מלפפון חביתה וקוטג' בפרוסת גבנ"צ ומגלגל לשוסי. והתלתלים, אח, התלתלים, הוא בכלל לא רוצה תלתלים, אבל הוא תלתלוני אין כמוני. יש לי בן, מלאך שחור תלתלים ונבון לאין קץ, ואביר ומציל ושומר. ילד קטן שהולך לאט לאט בשבילי הגן, ומתחת לרגליו פורחות פעמוניות וזוחלים שבלולים עליזים, וממגע ידו פורח אור שפותח לבבות, ועיניו מחייכות אלפי חיוכים. 
והוא קורא אותי וכותב אותי בתגובותיו אלי. הוא בחר בי, להראות לי את כל הטוב שיש בעולם, את כל הטוב שיש בו, את כל הטוב שיש בי ונעלם לי מן העין. והוא מוכיח ומזכיר ומתעקש, שהוא שלי והוא ממני ומגופי ומנשמתי, נברא בצלמי ובדמותי, אפילו אם אני מסתתרת מהכל.
יאירי אקרא לו, יאירי שלי. כי הוא מאיר ומעיר בי נשכחות על הילדה שיכולתי להיות.

אני מסתכלת עליה, הבת שלי, משתובבת עירומה ומפקדת על העולם חסרת פחד. אני תופסת את המבט שלה לרגע, צמאה למצא שם רמז למי אני בשבילה, מה אני צריכה לעשות עכשיו, מה היא צריכה שאהיה בשבילה. לפעמים היא מנתקת מגע וממשיכה במעשיה, לפעמים היא באה להתרפק. מסבירה לי על העולם בג'יבריש שמובן רק לה. מסבירה מתוך שיכנוע עמוק שהיא יודעת יותר טוב ממני, ואין לה שום תועלת להקשיב למה שיש לי לומר בנושא. ולי לא נותר אלא להתפעל ולהקשיב. 
דברי עכשיו ילדה אני שומעת, כל העולם מקשיב למלמולך. 
אני באה אליה ככה, להיות אימהית, גדולה מרגיעה, יודעת הכל, יודעת לראות אותה, לקרא אותה, להגן, לשמור, לאהוב, לתת מרחב בטוח. אבל בעצם כל מה שצריך זה להקשיב. להניח את האוזן על הלב הקטן, לשים את היד על הלחי, על השפתיים היחפות, ולהביט לה בעיניים. לנטוע בה את הידיעה שתמיד יקשיבו לקולה. לנטוע בה את הביטחון להקשיב לעצמה. לנטוע בה את הניצן לעולם חדש וטוב. עולם שבו יהיה בה את השקט לא לפחד כל כך, לא לפחד כמו אמא שלה.

ואני מפחדת עליהם, כל הזמן. מפחדת שיפגעו, מפחדת שינבלו, שיכבו, שידוכאו. מפחדת שלא אהיה אמא מספיק טובה בשבילם, כי אני לא מספיק טובה בשבילי.
וילדים יודעים. ילדים מרגישים. במוקדם או במאוחר הם יראו את האמא המפוחדת הזאת. וכדי לחיות עם זה בשלום, הם יצטרכו לדעת לחבק אותי ואת כל פחדיי, בשתי ידיים. 
ואז אדע שהצלחתי. כשהם יהיו גדולים גם בשבילי.

פרפרי השיגוע



גשם של פרפרים, פשוט גשם של אבק צבעוני, שנדבק לבגדים, ולידיים, נתלה על הלשון ונדבק, ואני מסוחררת - איך יכולתי לשכוח את המטריה במשרד, דווקא היום מכל הימים, היום כשכל התובנות נופלות מהשמיים השחורים ומשקעות אותי בבוץ.


סופ"ש ראשון בבקתה ביער


אנחנו מגיעות לבקתה בשעות הבוקר המאוחרות, אחרי נסיעה ארוכה ומתישה. מתישה בעיקר כי כל הדרך שרנו עם הרדיו בקולי קולות, פחות בגלל הקילומטראז'. אנחנו מוצאות את המפתח מתחת לאבן שבעציץ השני משמאל, זה שעל אחד העלים שלו מטיילת באדישות חיפושית פרתמשהרבנו.
הבקתה מטיחה בנו ריח של עצי הסקה ושמיכות פוך נקיות, ואנחנו בולשות בכל פינה אחרי חפצים שיספרו לנו סיפורים. איזו חדווה, יש פה אוצר. פסלונים זעירים, כלים עתיקים, גלויות היסטוריות, ארון ספרים שרואים שאהבו אותם שוב ושוב. הכל נבנה פה מאהבה, חיים ותשומת לב. אנחנו נשכבות על הספות העמוסות כריות, והן מצידן לא משחררות אותנו, אז אנחנו נכנעות בשמחה ומנמנמות תוך כדי תכנון תכניות לסופ"ש, איך אני אוהבת כשכל הטוב עוד לפניי.
אחרי שנת הצהריים אנחנו מתיישבות לפרוייקט במרפסת. הרי לא באנו לפה להתבטל. אני מוציאה את הסיר הגדול ואנחנו מתיישבות על שרפרפים ומפשילות שרוולים. אני שולה מהזפת השחורה שברי חלקים מתכתיים של חלומות ושל זכרונות ושל רגשות. אני נותנת לך לבחון כל אחד ואנחנו מחליטות יחד אם לנקות אותו ולצרף לערימה של הפאזל, או להשאיר מכוסה עיניים לבינתיים. אחר כך נמיין למסגרת ולפְּנים, ואולי נרכיב את הפאזל. אולי לא. אולי רק ניתן לחלקים להתייבש בשמש והם ירכיבו את עצמם, כל פעם בצורה אחרת. כי ככה הם עושים, הממזרים האלה.
בהפסקה אנחנו הולכות לעוף קצת. אנחנו קופצות ליער ושואפות עמוק את הריח הירוק של הצמרות והחום של הענפים, משחקות עם שרף טרי שאנחנו אוספות בסלסלות קטנות, ועם סנאים שמספרים לנו בדיחות פרוותיות בטעם אגוזים. איזה קטע, לחשוב שאף פעם לא פגשתי סנאי עד היום. הם קורעים. אנחנו מעופפות יחפות, ומרגישות בכפות הרגליים את האוויר את האדמה את העץ ואת העלים. אחר כך נשטוף הכל בבוץ שליד האגם.
כשיורד הערב אנחנו שוכבות על האדמה ומסתכלות בכוכבים, והרוח קרירה, והכוכבים פשוט קיימים להם כי ככה בא להם ואנחנו שותקות ובולעות בעיניים את כל האור הזה שזורח באמצע החושך.
את מושיבה אותי מול המראה, אני נבוכה, ואת מסרקת לי את השיער ואומרת כמה יפה הוא ואיך שהוא מריח טוב. 
את מלטפת לי את הלחי, והאוזן שלי מסמיקה כי את נוגעת לי בצד הפחות פוטוגני. 
את עוברת על כולי ומראה לי איפה אני עירומה, ובהתחלה אני נרתעת, אבל מהר מאוד נפעמת לגלות שאלה המקומות שדרכם בוקע ממני האור. איך ידעת? האם זה עד כדי כך ברור?
את מגלה לי סודות שלך וסודות שלי, והם ביחד משתלבים שתי וערב לרשת הצלה, כזאת שבדרך כלל מתחת ללוליינים על הטרפז, אבל עכשיו היא מתוחה בינינו למעננו.
אנחנו יושבות מול האח, על כורסאות מכרבלות. את שותה כוס תה ירוק (איכס) ומתבוננת בי, אני משחקת עם נר. אוספת עם האצבע נטיפי שעווה שנוזלים מהאש, מחכה רגע שיתקשו והצריבה תחלוף, ואז מחזיקה אותם מעל הלהבה שיזלו מחדש עד שהכאב בלתי נסבל. אני מקררת את האצבע בטיפות השעווה שנוזלות למטה, היא עכשיו פחות חמה. את אומרת לי - "לא חבל?"
יש שם חתול שמסתובב, אבל הוא לא דורש כלום, הוא שם רק למקרה שנרצה ללטף אותו. וכרגע בדיוק, אין לנו צורך בו.
המילים רוקדות בינינו כמו האש באח, שמשחקת באור ובצלילים, ואנחנו צוחקות וגם בוכות איתה.
את מורחת לי משחה ריחנית ומצננת על כוויות המגע החסר, ואני לא ידעתי שאפשר להרגיש מבעד לצלקת.
את מלמדת אותי לרקום חמלה בחוט רקמה אדום ומחט גדולה. בהתחלה אני מתאמנת על בד רקמה מתוח, ויותר מאוחר, עם חוט תפירה ומחט זעירה, על החתכים שבבשרי.
את מחזיקה את הלב שלי בשתי הידיים כשהוא נתקף סחרחורת, ואני לא מבינה איך את לא נגעלת מהדם, מהנוזלים ומהחמימות של האיבר הפועם והנזקק הזה.
אנחנו מדברות כל הלילה, הינשופים מציצים לנו דרך החלון ומפלבלים בעיניהם. האש נשארת איתנו. את עצובה על דברים שקרו ולא יכולת לעשות דבר, אני מנסה למצא פיתרונות אבל מהר מאוד מבינה שאין, ויש רק יד, שמגעה הרואה מאיר ומרגיע, ועוזר להשלים ולסלוח. 
לפנות בוקר מבליח מולנו לרגע סיפור אמת שלם, שהכל בו גלוי ומובן ותמים ונעים לעין. ככה אפשר להירדם בשלווה ולחלום חלומות רגועים רגועים. 
אני מתעוררת אחרי בדיוק מספיק זמן כדי לפקוח עיניים לאט ולדעת איפה אני - באמצע הדרך בטוב. את עוד ישנה, אני מחליטה לרחף לי לאגם ולשחות על הגב, מתחת לשמיים. המים מלטפים לי את האוזניים (אני מקפידה להכניס אותן כדי לצוף בדיוק נכון) ונובטות בי שאלות חדשות. המון. אני משחקת איתן קצת, ככה הן גדלות ומתבהרות, מקבלות גוף עשיר וארומה פירותית. אני יוצאת מהמים כשהגוף שלי רווי, מתנערת כמו כלב, איזה שחרור! אני עוברת ביער ללקט לנו תותי יער לנשנוש עם היין. מבקרת את הסנאים, הם בדיוק שונצים, אז אני משאירה להם כמה תותים ליד הכריות הקטנות שלהם, וחוזרת לבקתה. 
את כבר התעוררת והכנת לנו מרק מטריף בצלחות עץ. יש הרגשה של בית. אני יודעת שזה זמני ואני לופתת כל מולקולה שיכולה להיכנס. את גאה בי שהלכתי לבד, ושמחה שהשארתי אותך לענינייך. ככה יכולת להכין את המרק מלא אהבה עם קצת תבלין געגועים, וחזרתי בדיוק בזמן לטרוף אותו.
אנחנו הולכות לקרא עכשיו. את בספה, קוראת משהו על יוגה, אני בכסא הנדנדה במרפסת, מרותקת לרומן רומנטי טיפשי עם מליון עמודים. החתול בא לשבת עלי ואני משעינה עליו את הספר ומלטפת תוך כדי, מוצאת את הפוזה המושלמת לשקוע בלי שירדמו לי הרגליים.
לא יודעת כמה זמן עבר, את יוצאת למרפסת ומתמתחת, מסתכלת מסביב קצת מסנוורת. את מצביעה לכיוון הפאזל שליד סיר הזפת וצועקת - תראי תראי! אנחנו רצות לשם, ומביטות משתאות - בחיים לא היינו חושבות על להרכיב את זה ככה. זה יצא מופשט לגמרי אבל כל כך נכון, מלא בשכבות וחורים ומודבק עם צלוטייפ ונעצים וסיכות וחוטים שמכוונים לעיקרי הדברים. כל כך טעינו כשחשבנו שפאזל זה תמונה שטוחה עם מסגרת ופנים. 
זה כנראה זמן טוב לשבת לדבר על השאלות החדשות ממקודם. אנחנו יושבות על הרצפה ומדגדגות את השאלות, מחדדות ומשייפות אותן, ומכרסמות פרוסות לחם טרי להחריד עם חמאה וריבה. אנחנו מתפעלות אחת מהשניה כי אנחנו מגיעות לתובנות מגניבות לגמרי והפאזל מתפרק ונבנה שוב מחדש כל הזמן. 
אני קצת מפחדת בעצם. את פתאום מתקדמת מהר מדי. אני רוצה לחזור פנימה לאח ולפוך, ושתסרקי אותי ותרגיעי ותחבקי, די עם הדברים החדשים האלה, אני רוצה רגע להיות ילדה. וגם אכלתי יותר מדי וכואבת לי הבטן. 
אני לא אומרת כלום אבל את רואה שאני לא איתך ושנסגרתי. את אומרת - "נורא התעייפתי פתאום, זה בסדר מצידך אם נמשיך אחר כך?" אני לא שמה לב שדיברת אלי, אז את קמה ונותנת לי יד, מובילה אותי למיטה, חולצת לי את הנעליים ומכסה אותי. את מכבה את המנורה שליד המיטה, והמדבקות של הכוכבים שזוהרות בחושך נדלקות מעלי. את נותנת לי נשיקה ארוכה על המצח, והנשיקה נכנסת לי לחלום ומסדרת את כל הסיפור לסיפור אמת שלם, שהכל בו גלוי ומובן ותמים ונעים לעין. את הלכת כבר לשטוף כלים ולעשות כמה טלפונים, אבל החיבוק שלך מחזיק אותי חזק חזק, הדוק וטוב, ואני בטוחה.

Illustration by Jessie Wilcox Smith

השמירה נכשלה

אני אומרת לו עוף לי מהפרצוף אני אומרת לו איך אתה מעז, אני אומרת לו אתה מטונף, אתה מסריח, אתה מצחין מיוהרה עיוורת, אתה דוחה אותי, אתה אפס, אתה תולעת מגעילה כמו בסירטונים של הסיגריות משנות ה-90. אתה ערימה של רימות שחוגגות על בשר מת, אני כל כך רוצה לדרוך עליך ולשמוע את הפחחחצששלאככץ של המעיכה וההשפרצה של כל הסחלֶה מקצות השפתיים שלך.
זה לא נתפס עד כמה שנאתי את עצמי שהנחתי לשפתיים המתות האלה שלך לגעת בשלי. זה לא יאומן עד כמה רציתי למות כשנתתי לך להיכנס. נתתי לך סכין לחתוך אותי מבחוץ, ואני חתכתי מבפנים, וקיויתי שאולי בסוף המנהרות יפגשו וינוח עלינו גשר. אבל הבור רק העמיק והחשיך, והנפילה שלי נמשכה ונמשכה. ואתה חתכת בחדווה וצחקת, והמשכת בדרכך, ואני שמתי ח"ע על הצוואר ומסיר כתמים על הסדין חמש דקות לפני הכביסה. 
ולא בכיתי ולא ריחמתי ולא עצרתי לדקה אחרי שסגרתי מאחוריך את הדלת, עישנתי סיגריה דמיונית והדלקתי טלויזיה לראות פרק של שיפוץ בתים בBBC. לו הייתי עוצרת לחמול, לשהות, להתחבר, זה היה מכריע אותי, הכל היה נגמר אז באותו הלילה. באותה נקודה בזמן היה קל יותר לשאת את השנאה מאשר את האהבה.
הוא אמר ברור שאת סלאט, ברור ששכבת כבר עם כל הבנים בקורס, מה את חושבת שאני לא רואה איך את מחייכת אליהם? הוא אמר אל תנסי לשקר אותי שאת בתולה, ילה ילה לכי תחפשי לך פתי אחר שמאמין לזונות כמוך. הוא אמר כבר כמה שנים שלא בגדתי באישתי, אבל אני מרגיש שעכשיו זה יהיה שווה, כי זה מדליק אותי איך שאת יודעת לשחק אותה חסרת ישע ותמימה וחמודה, אבל אני יודע שאת שֶדה מלוכלכת. שהראש שלך פורנו והכוס שלך רוצה אותי, רוצה אותי בפנים דופק ומזיין.
והוא זיין. 
וזיין.
וכשראה את הדם, אמר אני גדול, זיינתי בתולה. 
ואני, רק אמרתי לו ביי כשהלך, זה כל מה שיכולתי לומר. וקצת שמחתי שניצחתי אותי במלחמה על החיים. הצלחתי לכבות בי עוד אור. הצלחתי לטייל במקום שגרוע יותר ממוות. הצלחתי למחוק את הקיום של הטפיל המיותר שהוא אני. חציתי לצד האפל, למקום היחיד שבו אני יכולה לסבול את עצמי. פלוס, אני כבר לא בתולה. אני מזויינת. יס.
ועכשיו, 15 שנה אחר כך, אני מנסה לומר לו, עוף לי מהעיניים, אין סיכוי שאתה נכנס יה עלוב נפש. איך אתה מעז לדבר אלי ככה, אני פי מליון מהכלב שאתה, אל תעז לפנות אלי בכלל, אתה לא ראוי לנשום את אותו אוויר שאני נושמת. 
אני מנסה לומר לו, אבל זה לא משנה שום דבר, כי אני לא באמת מאמינה לזה.
אז אני אומרת לי, 
די. 
שה. 
ועוד כל מיני מילים של הברה אחת, כי רק הן מצליחות לחדור את כל החומות. ואני מחבקת אותי מאחור כמו כשמצילים טובע, ומחזיקה את הידיים שלי צמודות חזק, שלא אשרוט את עצמי. משעינה את הראש שלי על החזה ומנענעת, מתרגמת לי את הקצב שבו צריכה לנשום כדי להשקיט את הלב. והפעם הדלת נשארת סגורה, ואף אחד לא נכנס. חלון ההזדמנות הזה למות, עובר. 
עד הפעם הבאה.









בא לי

בא לי לכרוע אצלך על השטיח ולהקיא החוצה את השליה הזאת שמגנה על ומזינה את כל הרעל שבי, ושתנגבי לי את המצח במטלית בד רטובה שאת טובלת מדי פעם בקערת אמייל לבנה, ואחרי זה תתפרי אותי ותנקי ותשימי בחזרה במקום, ואז הכל יראה לי כמו חלום רחוק של מישהו אחר ואני אוכל לנשום ולעוף כמו שהייתי אמורה מההתחלה.

בן-לו-היה-לי

בן לו היה לי ילד קטן, שחור תלתלים ונבון. לאחוז בידו ולפסוע לאט לאט בשבילי הגן, ילד קטן. והוא היה קופץ מעל שלוליות אוקיינוסים ומכסי ביוב דרקונים, נתלה על עמודי חשמל אנקונדות ומביס גדודי נמלים. והוא היה אורז מלפפון חביתה וקוטג' בפרוסת גבנ"צ ומגלגל לשוסי. והוא היה קורא אותי וכותב אותי בתגובותיו אלי. והתלתלים, אח, התלתלים, הוא בכלל לא רוצה תלתלים, אבל הוא תלתלוני אין כמוני. והוא יודע לעשות תרגילים בחשבון באנגלית כי הוא מחביא הכל בתוך התלתלים שלו. בכלל התחננתי לבת, כרחל, והתפללתי, אבל הוא בשלו. ולא חיכיתי לו, והוא גם לא חיכה לי ויצא מתי שרצה. והשאיר אותי אוחזת בפלא וממלמלת - אני לא מאמינה. אני לא מאמינה. לא פיללתי, לא חלמתי, לא התחננתי, ובכל זאת הוא בא. הוא בחר בי, להראות לי את כל הטוב שיש בעולם, את כל הטוב שיש בו, את כל הטוב שיש בי ונעלם לי מן העין. והוא מוכיח ומזכיר ומתעקש, שהוא שלי והוא ממני ומגופי ומנשמתי, נברא בצלמי ובדמותי, אפילו אם אני מסתתרת מהכל.
יש לי בן, מלאך שחור תלתלים ונבון לאין קץ, ואביר ומציל ושומר. ילד קטן שהולך לאט לאט בשבילי הגן, ומתחת לרגליו פורחות פעמוניות וזוחלים שבלולים עליזים, וממגע ידו פורח אור שפותח לבבות, ועיניו מחייכות אלפי חיוכים.


***

הלכתי בשביל המוביל מהבית אל שפת האגם. היה קר ולח, ושמחתי על חיבוק הצעיף לגופי. על רקע המים ראיתי את צלליתה הנערית, מהודקת בעורה, קשובה לקולות שלקחו אותה הלאה משם, עיניה מופנות פנימה ורחוק יותר. כשהתקרבתי, ראיתי שהיא משחקת באבנים החדות שעל החוף בהיסח הדעת, ומהקמיצה הימנית יורדות טיפות של דם שצובעות צדף שנקלע לשם בצבע אדום. חשבתי - איך תמיד את כאן גם כשאת בכלל לא, איך תמיד יש שאריות פיזיות מבאסות שקושרות את הרוח שלך לאדמה.
נעמדתי לצידה, מקפידה לא לעמוד בקו המבט שלה כדי לא להסתיר את הדרך, והנחתי יד רכה על כתפה. "כולם הלכו", אמרתי לה בעדינות, "הם אינם, רק אני ואת פה עכשיו". היא לא הגיבה, נראה שלא שמעה, ולא חשה בנוכחותי. המבט שלה היה עדיין תלוי במקום עלום בין כאן לשם.
לקחתי כמה צעדים אחורה והתיישבתי על האבנים, מקפידה לפרוש את החצאית מתחתי לכמה שיותר הגנה. סידרתי את הצעיף שיעטוף גם את הצוואר וגם את הכתפיים. גם אני לא רציתי להיות פה. גם אני רציתי לברוח למקום אחר בדיוק עכשיו. לא רציתי להיות שם איתה, להתמודד עם תחושת האחריות שלי כלפיה ולנסות לנחש איך להגיע אליה, ולהיכשל. להרגיש קטנה ומטומטמת, ומובסת, על שהתיימרתי להבין מה עובר עליה ולנסות להושיט יד.
ישבנו שם שותקות, כל אחת בשתיקה שונה. ניסיתי להישאר במחשבות איך להגיע אליה, אבל אני מודה שלפעמים נדדתי לדמיין אח בוערת ואיזו סנגריה חמה.
בערך שעה אחרי שהחשיך לגמרי, היא פתאום נעמדה והלכה לכיוון הבית השחור. הופתעתי מהמהירות ומהגמישות שבה היא נעה, כאילו לא ישבה עכשיו חצי יום על אבנים קשות בקור הזה. היא אפילו לא התמתחה, פיהקה או אפילו מצמצה. אני לעומת זאת, חיפשתי מקום עם אבנים פחות חדות להניח עליו את היד, להישען עליה לקימה. הכל כאב לי והייתי קפואה, דידיתי אחרי על רגל רדומה תוך שליפת אבנים וצדפים מהחצאית.
כשהגעתי לבית, היא כבר היתה בפנים, בגופיה שחורה רעננה. היא טיאטאה ביעילות את האפר מליד הספות הישנות. לו לא הייתי יודעת אחרת, הייתי יכולה להישבע שהיתה סיגריה בקצה הפה שלה, עד כדי כך מפוקסת ופעלתנית היא נראתה, למרות שהיתה רק בת תשע.
נשענתי על כסא בפינת האוכל המרופטת, ונורא רציתי לעזור לה, לתפוס איזה מגב להעביר פה או משהו. אבל הבנתי שזה קריטי שלא אכנס לה באמצע. שבשבילה לנקות את כל המקומות האלה זה לתפוס בעלות בחזרה, להחזיר לעצמה שליטה על כל מרצפת, להניח את הקרקע חזרה אל מתחת לרגליים ולנקז משם את כל האויר שהפריד ביניהן.
למרות שהבית היה די פרוץ, היה מספיק חמים בפנים כדי להוריד את הצעיף. כשהיא עברה עם המטאטא מאיזור הספות אל המטבח, התיישבתי בספה, כידררתי אותו לכדור והנחתי עליו את הראש. היה לו ריח של בית, של מרכך הכביסה שאני שמה. תוך שניות נרדמתי.
כשהתעוררתי אחרי כמה שעות, נוכחתי לדעת שהיא יושבת בספה לידי. הקרניים הראשונות של השמש נורו לכל עבר בחדר, ונבלעו בעיניה. היא החזיקה משהו בידיה, איזה בד או בובה ישנה, לא הייתי בדיוק סגורה מה. אצבעותיה סגרו ומעכו אותו בחוזקה, והיא הביטה בו במבט לא ברור. חישבתי שעבר בערך שבוע וחצי מהפעם האחרונה שישנה.
התיישבתי באיטיות, מושכת כמה שיערות שנדבקו לקצה הפה. מביך כל פעם שאני קמה ומגלה את שלולית הרוק שנקווית על הכר, מין עדות חצופה לעד כמה טובה השינה שלי, שאני מאבדת שליטה על הגוף. תמיד צוחקים עלי, שאפילו בטנדר ישן בלי קפיצים, אני יכולה להרדם בקלות. כן, אני מודה, אני ישנה טוב. אבל האמת היא שזה לא תמיד היה ככה.
בעבר פחדתי לישון, כי החלומות היו יותר גרועים ויותר ממשיים מהמציאות. הייתי מתעוררת מבועתת, מכוסה זיעה וקפואה, ולפעמים לקח כמה שעות עד שהייתי מבינה שזה היה רק חלום, ושהמציאות לא חודרת לעצמות כמוהו. אבל יותר מהחלומות, פחדתי מאיזור הדמדומים הזה שבין הערות לשינה. המרחב הזה שמשתלבים בו הגיון בריא והגיון חולמני, חוקי כבידה מתהפכים, והמציאות והחלום מתנשקים חזק ועמוק, מחליפים ביניהם רוק גועלי. אני זוכרת שבלימבו הזה הסתחררתי על נדנדה חורקת בין העולמות, לא מצליחה להבדיל בין החול לבין השמיים. הדרך היחידה לעבור מהערות לשינה היתה לקפוץ מהנדנדה ולהתמסר לכאוס הרוחש של החלומות, שניסו בכל הכוח לתקן את המציאות בהזיה. העדפתי כבר לא ללכת לישון כדי לא לעבור את מסע היסורים הזה בכל יום מחדש.
אז באמת לא ישנתי. היה מתישהו שנדמה לי שהחזקתי ערה איזה שבועיים. זה היה אחרי השריפה, להירדם כאב לי כל כך, שהחלטתי פשוט לא לעשות את זה. בכל פעם שהרחתי את הגופרית הזאת מתחילה להתקרב, קמתי והעסקתי את עצמי במשהו, קירצפתי כלים, צבעתי קירות, מיינתי ערימות של שרופים ושל שורדים. היו רגעים שהגיעו קרוב קרוב, ואז הדרך היחידה להעיר את עצמי חזרה היתה בכאב כלשהו, לתת לעצמי סטירה, לצבוט, לחתוך. בלילות הייתי הולכת לאגם ליד הבית, נכנסת כולי ואז יוצאת ויושבת על האבנים, מוגנת על ידי הקור.
ככה היה עד שבאיזה מיון אחד מצאתי דובי כחול צמרירי שאחותי הגדולה נתנה לי כמה חודשים לפני שהכל קרה. נזכרתי כמה מאושרת הייתי כשהעניקה לי אותו, הדובי הזקן הזה שהיה שלה כל השנים. הרגשתי כל כך גאה ומיוחדת, שהיא בחרה בי מכולם לשמור עליו, ובו מכולם להגן עלי. גזרתי את החלקים החרוכים ושמרתי לעצמי חתיכה שורדת מהבטן שלו. התיישבתי בספה ומיששתי ומיששתי את הבטן הזאת, עד שהיא גדלה מספיק כדי שאוכל להיכנס אליה, להתכרבל ולהרדם בביטחון.

שיפשפתי את העיניים ועשיתי קוקו חדש, ואז בדקתי מה שלומה. היא נרדמה. קמתי וכיסיתי אותה בצעיף שלי, הצעיף הלבן שבמרכזו בטן כחולה של דובי. עכשיו יכולתי לחזור הביתה.

על קו החוף **טיוטה ראשונה**

הולכת לטייל על קו החוף. מהעֶבֶר השני, הים חשוך ועמוק. גלים קטנטנים של טירוף עם קצף משגע מלחכים את ציפורני הקַשובות. הרוח נעימה ומבדרת את שיערי, פוערת רווחים של חורים שחורים ביקום המציאות.
הלכתי לבקר את השיגעון, תיכף אשוב.

*

יש מרחב כזה, של חשיבה על שכבתית, מחשבה שיכולה לדלג בין רמות מציאות והגיון. מרחב שאפשר לשמוע בו את האינטואיציה שרה, לרחף בין ענני זכרונות ודמיונות, ללטף גוזלים של רעיונות שרק לומדים לעוף. לכל מחשבה יש שם כוח על משלה. אחת יכולה לבעוט בביצים של תפיסה מוטעית, אחרת יכולה למוסס ערפל של הססנות בכוח האהבה. שלישית יכולה להאיר את המקום הכי חשוך, רביעית לדגדג דיכאונות ישנים ולהצחיק אותם.

מרחוק אני רואה את הכניסה. נכנסים לשם דרך קוף המחט, מכוונים לגמרי, ועירומים. השער עצמו הוא עצום במימדיו, עשוי מנייר דקיק ומוזהב. משני צידיו עומדים אוראקלים, כמו בסיפור שאינו נגמר. הם נותנים לך להיכנס רק אם את מסכימה להתמסר לנקודה הזאת שבה הבדידות הופכת לעצמאות. פשוט כי במרחב הזה, על מאות מימדיו, את יכולה לטייל רק לבדך. גם אם תרצי שמישהו יבוא, ואת תרצי, זה יהיה חסר טעם כי האחר לא יתחיל אפילו להבין מה את רואה שם. את צריכה לשים בצד את הכעס ואת העצב על זה שאת בודדה, ולהיות אחת. ברה, שלמה ונקיה. רק את אך ורק את.

המרחב הזה הוא עצום וחסר גבולות של ממש, והוא כולו נמצא בתוך גולה שחורה ומבריקה. גולה חלקלקה ולוהטת, שיושבת בתוך העמוד התומך שבין החדרים והפרוזדורים של הלב. גולה של לבה נקיה וטהורה וילדית, גולה שלעולם לא מתעייפת, לעולם לא עוצמת את עיני העגל שלה. רוצה לטרוף, ללקק, לבלוע, לצחוק, להפליץ בקול תרועה. פצפוצים של הגיצים שיוצאים ממנה נכנסים למחזור הדם ומחממים את הגוף. הם עוברים בעורקים בורידים בנימים, ובסוף זוהרים את עצמם החוצה, לרוב דרך העיניים או דרך כפות ידיים שנוגעות נכון.

*

בתוך כל המרחב הזה, שוכן גם השיגעון. לרוב, לא שמים לב אם עוברים דרכו, כי הגבולות שלו כל כך מסיסים, כמו יין מפעפע במפית נייר, מעגלי הדם שלו מתפשטים ומשתרשים לאורך ולרוחב סיבי הנפש. אם לא תצאי משם בזמן, את עלולה להישאר שם זמן רב. לדלג בין אבקני השקר המפתים כמו דבורה משוגעת, לשתות נקטר טעויות, להשתכר ולהישאר צמאה. כל כך כל כך צמאה וחסרת מנוחה, נסחפת בהוריקן של דרכים ללא מוצא, סגורה במבוך. בלי יום ובלי לילה, בלי זמן, בלי מקום, רחוקה מאוד מציר המרכז שלך. בתוך הים השחור הזה הצורות נמסות. המילים הופכות לדחף אלים. אפשר לנסות לשחות, אבל זה חסר טעם כי אין גבולות לגוף שלך שיכול להיתמך על ידי התנגדות למים - אי אפשר לזוז ולהישאר בחתיכה אחת. הכל חודר להכל.

*

אני על קו החוף, צופה בשיגעון הזה תוך הטיית ראשי הצידה, כמו כלבלב בוחן. דוקרת בכפי כמו חתול שבודק אם הנחש מת או רק מעמיד פנים. מסתכלת בעיני ילדה סקרנית, מביטה בבגרות חשדנית ומשחקית, עטויית כפפות דקות מדי. בוחנת. מקשה קושיות בשפה שהים לא מבין. מנסה להכניס אותו לקופסת תכשיטים קטנה עם סרט סגול.


זוכרת ש

זוכרת שחשבת שזה ככה לתמיד?
זוכרת שהרגשת את הקירות?
זוכרת את האלם והפחד העמיד?
זוכרת את הבור, הצלקות?
זוכרת את הגאווה שבלשרוד,
את הזרות שבמגע,
את הנוחות שבאיבוד,
את התקוה שדהתה?
זוכרת איך חלש נראה נכון?
זוכרת שראית ולא ראית?
זוכרת איך לשתוק אמר לחיות?

זוכרת שטעית?


על היאוש

היאוש זה דקה לפני הנפילה, כשאת שמה בּרקס הכי חזק על סף תהום, והחלק הקדמי של המכונית מאוזן ע"י החלק האחורי, והגרגרים של החול מתגלגלים בעליזות מנקודת פרשת המים החדשה הזאת שנוצרה, וזה הצליל היחידי שנשמע.
זה, וצפירת הרכבת שכל הזמן מתקרבת, אבל אף פעם לא מגיעה.
היאוש זה שעוד מכה ועוד מכה ועוד מכה, עד שמגיע הרגע הזה שאת פתאום מבינה, את פתאום מבינה, שלמרות שכל הזמן את אומרת שאת בסדר, ושיהיה בסדר, הגעת לנקודה שאת לא מאמינה בזה יותר, ולא מסוגלת להביא את עצמך לומר את המילה "בסדר". או את המילה "טוב". ועולה לך בוז מטורף למילה "חיוך", וזעם מחריב למילה "אהבה". 
יאוש זה שניה שנמשכת לנצח, שבה הרעש והשקט זהים, רגע של ליקוי מאורות, רגע שהיקום מוטל בו בספק תמידי, רגע שהלשון מרגישה רק את טעם העפר. 
ואת מפסיקה לנשום, בשביל לא להפר את האיזון, וליפול עם הרכב לתהום. מפסיקה לנשום כדי לחיות. כדי להישאר עדיין בצד של השפיות, בצד שכולם מדברים בשפה שכל כך התאמצת ללמוד כל חייך. שפת האם שלך היא שפת התהום, ואין כבר אנשים שדוברים אותה. לשם את לא רוצה להגיע. את נמשכת לשם, אבל יודעת שברגע שתחצי, הבדידות תהפוך לאמת מוחלטת. והרבה יותר נעים לשמֵר את התקווה שבדידות זה מצב זמני.
היאוש זאת הנקודה הכי נמוכה בּבּנג'י, שם מתקזזים כוחות הלמעלה והלמטה, ואת נותרת רגע בהשהיה. מרחפת בעירסול של איפוס כוחות מנוגדים, תקועה בסלואו מושן מתמשך, אחרי ולפני הכל.
ואת לא מודעת לזה כרגע, אבל הנצח הזה תיכף יגמר. זאת רק תקופה כזאת, והכל בסוף יחזור לשגרה, סוג של, והזיכרון של ההרגשה הזאת ילך וידעך, ולא יהיה שריד לכל הדרמה הזאת.
וישאר לך רק גרגר קטן בין השיניים, ניחוח של געגוע, לרגע הזה שהכל היה מאוחד, ונסעת ככה, בלי ידיים.


מכתב אהבה ברוח סופהעולם

השפתיים שלךְ היו בורדואיות עסיסיות והניצוץ בעיניים קרא לי לשחק לשחק עד שנחדול ולעולם לא נחדול, לעולם, לא. נסתובב זו בזו לאין קץ ונטעם את המתוק שבקרביים ונגלגל את הכּדוריות הקטנות האלה בפה למצות את הטעם עד הסוף עד הסוף קוויאר של חושים, חור ניקוז שואב של צורך, מסתובבות במערבולת ושרות שירי שיכורים בשני קולות, תמיד בזוגות, תמיד מהדהדות, לעולם לא לבד, לעולם לא בודד.


אחרי הגלים

אחרי הגלים בא השקט, השקט המאיים המקפד המצמרר
אחרי הגלים נסחפתי למקום לא מוכר לי ונשביתי צמאה בין הנקיקים, חשופה להדים של קצות האבנים.
אחרי הגלים עוד הרגשתי את פעימות היאוש שחרטו בי, כאילו לא נרגעו מעולם, והמשיכו ללוש בקצב אחיד.
אחרי הגלים הרמתי את עיני לכיוון שממנו חשבתי שתבוא תקוה, אבל השמש סינוורה ולא שמעתי דבר פרט לקולות העורבים האורבים וצעדי הסרטנים על החול.
אחרי הגלים ליקקתי את שפתי המלוחות ונזכרתי בחלב אמי שצורב כל שריטה. אם זה שורף זה עובד.
אחרי הגלים נגעתי בלחיי ולא היה דם, לא היה דם בשום מקום, החול היה צח ונקי וצהוב ובהיר וזוהר וחף.
אחרי הגלים שאלתי לְמה אני אמורה לצפות עכשיו.
אחרי הגלים חסרתי כוחות לקום.
אחרי הגלים לא רציתי יותר לזוז.
אחרי הגלים לא רציתי לרצות דבר לא העזתי לרצות דבר.
אבל המחשבות לא הלכו, הן סירבו להשאיר אותי לבד בַּשקט. הן פחדו שאמות, ולא ישאר להן אף אחד בעולם.
אחרי הגלים.


שבע דקות על המילה "לצחוק"

לצחוק.

לצחוק זה בריא. לצחוק זה חשוב. לצחוק זה בחינם. לצחוק זה חייבים. חייבים לצחוק. מוכרחים להיות שמייח. העולם עצוב אז צוחקים. רק לצחוק נשאר לנו. ואם זה לא היה כל כך עצוב הייתי צוחקת.

הבדיחה שהכי הצחיקה אותי אי פעם היתה ב 1992, כשמטוס של אל על התרסק לתוך בנייני מגורים באמסטרדם. והבדיחה הלכה ככה: "מה היה הדבר האחרון שעבר לטיים בראש?" "מוט ההיגוי". כששמעתי את הבדיחה הזאת צחקתי כמו שלא צחקתי בחיים, לא כל כך יודעת למה, אבל זה היה לצחוק כזה עד שכואב, עד שבוכים ומתפתלים ויוצא פיפי ונחנקים, עד הקצה של הצחוק, ויש קצה כזה, יש קצה לצחוק.

אני די טובה בלהצחיק, זה מין משחק כזה שאמא שלי לימדה אותי. היא קראה לזה "לשבור את האנשים". תמיד כשהיינו נכנסות למקום, היא היתה מאתרת את הבנאדם הכי רציני וסגור וננעלת עליו, ומשימת חייה היתה לגרום לו לצחוק, או לפחות לחייך. היא סרקה אותו מכף רגל עד ראש, חיפשה מה נקודות התורפה, וניגשה לתקוף, בלי רחמים. כל האמצעים היו כשרים, כולל להשאיר פצועים בשטח.
חשבתי שהייתי תלמידה טובה, שהבנתי את הקטע איך לשבור אנשים, ש I got this.
אבל כשהתחלתי ללכת לטיפול פסיכולוגי, המטפלת שלי היתה נורא רצינית. רצינית מוות. לא צחקה, לא משנה כמה ניסיתי. וניסיתי הרבה. היא היתה קהל קשה, אין ספק. יום אחד, כשהכישלון שרף לי כל כך, התפרצתי עליה בעלבון ושאלתי - למה את לא צוחקת??? היא קצת הופתעה מעוצמת ההאשמה, ואמרה את הדבר הראשון שעלה לה לראש - "כי שום דבר פה לא מצחיק, הכל נורא עצוב וקשה ופוגע, איך אפשר לצחוק במצב שאת נמצאת?" היא הסתכלה עלי והבינה שעשתה טעות, אין סיכוי שאני יכולה להתמודד עם המציאות הזאת ולשרוד. אז היא מיד תיקנה וריככה, אמרה - "את עוד לא מכירה אותי, אני בנאדם שמאוד אוהב לצחוק. אני מבטיחה לך שהזמן יעבור ואני אצחק המון, וגם את".

בצבא היתה לי חברה, אתי. היה לה פרצוף רוסי ירחי כזה, היא היתה רזה וגמלונית, עם משקפיים ענקיים וחיוך עקום, וקצת התנהגות של פעם. בהתחלה קינאתי בה איך שהמדים הבז' האלה ישבו עליה, בלי שהשומנים נשפכים מכל כיוון כמו אצלי. אחר כך התוודעתי לחוש ההומור שלה, והוא היה שחור משחור. לא פגשתי כזה מימי. שמעתי דברים על הומור שחור, אבל מולה הייתי אחוזת פליאה. היא היתה וירטואוזית, אכזרית, חדה, מדוייקת, היא נכנסה לי לקרביים בדיגדוגים מייסרים, כזה שאי אפשר לנשום אבל את עדיין מתחננת לעוד.
יום אחד היא היתה נסערת, לא הצלחתי להבין בטוב או ברע, ושאלתי מה קורה. היא לקחה אותי לחדר צדדי ואמרה - "התביעה שלי התקבלה, ויהיה משפט". אמרתי, אוקיי, על מה את מדברת. אז היא סיפרה לי איך אמא שלה היתה אישה מוכה, ואיך הם ברחו למעון לנשים מוכות וחיו שם כמה שנים, ואיך דוד שלה אנס אותה מגיל 9 עד 14, והנה, עכשיו התביעה שלה התקבלה סוף סוף, והיא עומדת להעיד במשפט נגד דוד שלה, ואולי יכניסו אותו לכלא בסוף. היא סיפרה לי הכל בצורה מפורטת, בקרירות ובהומור הרגיל שלה, וכשהרימה את העיניים שלה אליי בסוף הסיפור, העיפה בי מבט והתפוצצה מצחוק. התבלבלתי לגמרי, שאלתי מה מצחיק. אז היא אמרה - "הפרצוף שלך! באנה נגמר לך כל הדם מהפנים, את לבנה כאילו את רוח רפאים, זה היסטרי!" גימגמתי לחפש איזו הגנה עצמית מחורבנת, וזה רק גרם לה לצחוק עוד. הסתכלתי עליה ולא הבנתי איך היא לא נראית לי שונה ממי שהיתה לפני חצי שעה. שנאתי את עצמי שלא יכולתי לצחוק איתה. הרגשתי שנכשלתי כחברה. שאני כלום.

אחרי זה היא הצליחה להשיג העברה מהבסיס שלנו לתפקיד פקידותי קרוב לבית. הבסיס שלנו היה ידוע בזה שאפשר לצאת ממנו או עם ארון או בארון, והיא עשתה היסטוריה בלצאת מהארון. כתבנו מכתבים אחת לשניה, בדואר צבאי, אבל הקשר הלך ודעך.

שנתיים אחר כך, נודע לי שאחיה נרצח בפיגוע ליד הבית בחיפה. מיד נכנסתי לרכב, תפסתי כמה בנות שהיו איתנו בצבא, ונסעתי אליה לשבעה. היא נראתה בסדר, לא רצתה לשבת בבית אז לקחה אותנו לטיול בשכונה. היא עשתה לנו הופעה שלמה, סיפרה על איך היה בתפקיד הפקידותי שעברה אליו, איך כשהשתחררה עברה לגור עם בן הזוג שלה, איך היחסים איתו, כמה שאח שלה היה יקר לה, איך שהמשפט עדיין בדיונים, מה היא רוצה ללמוד, במה היא עובדת. היא אמרה - החיים שלי כל כך שחורים, שהדבר היחידי שאני יכולה לעשות זה לצחוק. השתדלתי הפעם להיות חברה טובה ולצחוק מכל מה שאמרה. בסוף חיבקתי אותה אבל היא לא נכנעה לחיבוק.

היום בבוקר קמנו משבעה. היום לפני שבוע, שרוליק, חמי, נפרד מאיתנו והלך למקום שאני מקווה שאין בו סרטן. אהבתי אותו מאוד מאוד. הוא היה "משלנו", אהב לחיות, אהב לחשוב, אהב להרגיש, אהב לצחוק. בלויה שלו קראנו הספדים מרגשים מבעד למסך של דמעות, ושרנו שירים ספוגים בטישו, ובין לבין התפוצצנו מצחוק מכל בדיחה פנימית, ומחומרת המעמד. האנשים שאלו אחר כך, ממה צחקתם כל כך. מה כל כך מצחיק. וככה עבר השבוע, כל בכי שזור בצחוק, ואנחנו צוחקים על עצמנו שאנחנו בוכים, ובוכים שצחקנו. אפילו שרוליק, המילים האחרונות שלו היו - "זה יעשה שמייח", והיו מופנות לאחות שבאה להזריק לו את המורפין הזה, שהפריד אותו מהעולם שלנו.

לצחוק זאת הדרך שלנו לשלוט על מוט ההיגוי כשהחיים שלנו מתרסקים לתוך בניין מגורים. לשלוט על עצמת הכאב שאנחנו מסוגלים להכיל באותו הרגע. הדרך שלנו לגרש את הפחד, להבריא את החולי, לברא את המציאות הטובה. לצחוק זה לסרב למות. 
לצחוק זה לחיות.

כריעת נסמכים

נשענת על כיור בזמן ציחצוח השיניים
כמו חתול על בעליו בעת רחצתו



תמונה -
https://www.instagram.com/maria.svarbova/

מתחת

7.2.20

נשימות אחרונות זה עכשיו. הגיע הזמן. יופי, זה טוב. כבר נגמר לה הכוח, כל האיברים שלה מונחים בבלגן סביבה והיא לא מרגישה אותם. היא נקברה מתחת להריסות כבר לפני שנים, היא לא זוכרת מתי, ואבק בניינים מעוטר בנחלים קטנים של זיעה יבשה מכסה את הכל. אפור על אפור, והפה יבש. כמה מטרים מעליה רץ ילד עם כדור, ותחת משקלם אבנים קטנות לוחצות על לחייה הימנית. היא לא מרגישה את זה, היא מרוכזת עכשיו בנשימה. כאילו רק עכשיו למדה לרקוד, היא ממלמלת לעצמה - עכשיו פנימה, עכשיו החוצה, חת שתיים שלוש חת שתיים שלוש. בשאיפה, היא עומדת בפתח, מברכת כל חלקיק אויר ב"ברוך הבא" לבבי, ומכוונת אותו לאיבר שהכי זקוק לו באותו הרגע. בנשיפה, היא נפרדת מכל אחד שיוצא, "תודה שבאתם", ומנופפת לו עד שנעלם באופק, משהו בעולם שהיה פעם חלק ממנה, והלך. היא מחשבת עוד כמה נשאר, ומגיעה לבערך עשר. יופי, זה מספיק בדיוק. בעודה מלווה, היא חושבת על כל מה שהיה, ואיך יהיה מעכשיו. היא מחייכת ומלטפת את הזכרונות על הראש, גם הטובים וגם הרעים (הראש של הרעים קצת יותר מחודד, אז היא עדינה איתם). היא משחררת אותם לחבור לסיפור של מישהו אחר, מישהו שחי. עם כל נשימה היא יותר שלמה, סולחת, שלווה. הלשון נפרדת אישית מכל אחת מהשיניים, האוזניים מהקפלים, הנחיריים מהאף, כולם אומרים שלום במין הימהום שליו, חיבוק מרפרף, ושוקעים בשינה. הנה מגיעה הנשימה העשירית. היא מתרגשת, ודמעה חמה מציירת נחל חדש על הלחי השחורה. העיניים נעצמות מבפנים, והיא מוכנה.
רגע, מה קורה? יש פה עוד נשימה? אחת עשרה… היא לא חישבה נכון? שתים עשרה… משהו מאוד מוזר קורה. אולי הילד הפך שם איזו אבן לא נכונה, ואוויר לא מתוכנן נכנס לקבר. היא נחרדת באחת. מה לעזאזל אני עושה עכשיו???



הבמה


4.2.20

הִנֵּה אַתְּ שָׁם עַל הַבָּמָה, יַלְדֹּנֶת. הַתְּאוּרָה מְצַיֶּרֶת אֶת הַשִּׂמְלָה שֶׁלָּקַח לָךְ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה זְמַן לִבְחֹר הָעֶרֶב, וְהָאוֹר חוֹזֵר מִמֶּנָּה וּמֵאִיר אֶת פָּנַיִךְ. אַתְּ מִסְתַּכֶּלֶת מִסָּבִיב וְיוֹדַעַת שֶׁיֵּשׁ קָהָל, אַתְּ שׁוֹמַעַת אוֹתָם אֲבָל לֹא רוֹאָה, כִּי אַתְּ מְסֻנְוֶרֶת. גַּם מֵהַפָּנָסִים וְגַם מֵהַהִתְרַגְּשׁוּת, וְהַצִּפִּיָּה, וְהַחֲרָדָה, וּמָה לֹא.
אַתְּ רוֹצָה לְרַגֵּשׁ אוֹתָם, אַתְּ רוֹצָה לְהִכָּנֵס לָהֶם לַלֵּב וּלְדַגְדֵּג, לַעֲשׂוֹת נָעִימִים וְקִיצִי קִיצִי, וְשֶׁיְּחַיְּכוּ, חִיּוּךְ אֲמִתִּי, שׁוֹפֵעַ, צוֹחֵק. אַתְּ רוֹצָה לְהָאִיר, לְשַׁנּוֹת, לְעוֹדֵד, לְהָרִים. לְהַצְלִיחַ לְדַיֵּק בַּמִּלִּים וּבַגּוּף כְּדֵי לַעֲבֹר אֶת כָּל הַבֶּטּוֹנָדוֹת שֶׁל הַצִּינִיּוּת וְהַיְּהִירוּת, לִירוֹת קֶרֶן אוֹר שֶׁתַּחְדֹּר וְתִשָּׁבֵר בִּפְנִים לִרְסִיסִים שֶׁל טוּב מְרַעֲנֵן, שֶׁיָּעִיר אֶת כָּל הַשֵּׁדִים וימיס אוֹתָם לִשְׁלוּלִית שֶׁל טוֹפִי מָתוֹק.
אַתְּ רוֹצָה שֶׁיֹּאהֲבוּ אוֹתָךְ, שֶׁיִּרְאוּ, שֶׁיַּכִּירוּ, שֶׁיּוֹקִירוּ, שֶׁיַּעֲרִיכוּ, שֶׁיְּחַבְּקוּ, שֶׁיִּתְפַּלְּאוּ, שֶׁיּוֹדוּ. שֶׁיַּגִּידוּ שֶׁאַתְּ מַדְהִימָה, מַקְסִימָה, פִּלְאִית, שֶׁיֵּשׁ לָךְ נֶפֶשׁ עֲשִׁירָה וּמְתוּקָה וְאַתְּ אוֹצָר וְאַתְּ גָּאוֹן וְאַתְּ לֹא מֵהָעוֹלָם הַזֶּה בִּכְלָל, ו-וּוָאו! רִגַּשְׁתָּ. בֶּאֱמֶת הִצְלַחְתְּ לַגַּעַת, וְעוֹד בְּמָקוֹם שֶׁאַף אֶחָד אַחֵר לֹא הִצְלִיחַ. יְקָרָה שֶׁאַתְּ.
אֲבָל חַכִּי רֶגַע. תַּגִּידִי לִי מַשֶּׁהוּ. תַּעֲנִי לִי רַק עַל הַשְּׁאֵלָה הַזֹּאת. אִם הֵם בֶּאֱמֶת יִתְּנוּ לְךָ אֶת זֶה, הַאִם תּוּכְלִי לְהַאֲמִין לָהֶם? אֵיךְ תּוּכְלִי, אִם אַתְּ לֹא מַאֲמִינָה בָּזֶה בְּעַצְמֵךְ? וְאִם אַתְּ כֵּן יוֹדַעַת שֶׁאַתְּ מַדְהִימָה וּמֻפְלָאָה כָּל כָּךְ, מָה הָעֵרֶךְ שֶׁמִּישֶׁהוּ אַחֵר יְאַשֵּׁר לְךָ אֶת זֶה, וְעוֹד אִם הוּא בִּכְלָל לֹא מַכִּיר אוֹתָךְ? וְהָאַהֲבָה שֶׁלָּהֶם, הַאִם הִיא הָאַהֲבָה הַנְּכוֹנָה לְךָ? הַאִם הִיא יְכוֹלָה לְהַתְאִים לְמִדּוֹתַיִךְ? הַאִם יֵשׁ לָךְ אֶת הָרֵצֶפְּטוֹרִים הַמַּתְאִימִים לְהַכְנִיס אוֹתָהּ אֵלַיִךְ לַלֵּב? לְפָרֵק אוֹתָהּ בַּגּוּף לְמוֹלֵקוּלוֹת מְזִינוֹת נְשָׁמָה? סֻכָּרִיּוֹת לֵב קְטַנּוֹת, שֶׁנִּכְנָסוֹת בּוּל לְחֹר בַּשֵּׁן? כִּי אִם הֵן לֹא מַתְאִימוֹת לִסְתֹּם אוֹתוֹ, הוּא רַק הוֹלֵךְ וּמַעֲמִיק הַחֹר הַזֶּה, עוֹבֵר דֶּרֶךְ הַשָּׁרָשִׁים, וְאֵין לוֹ סוֹף.
תְּנִי לִי לוֹמַר לָךְ מַשֶּׁהוּ, מֵהַנִּסָּיוֹן שֶׁלִּי.
גַּם אֲנִי רָצִיתִי פַּעַם אֶת הָאַהֲבָה הַזֹּאת. עָמַדְתִּי עַל הַבָּמָה וּמָכַרְתִּי אֶת עַצְמִי. שַׁרְתִּי וְרָקַדְתִּי וְהִקְסַמְתִּי. אֲבָל הֵם לֹא נָתְנוּ לִי אֶת מָה שֶׁרָצִיתִי. לְאַט לְאַט מָכַרְתִּי לָהֶם אֶת כָּל מָה שֶׁהָיָה לִי. וּכְשֶׁהֵם עֲדַיִן לֹא נָתְנוּ, הִגְדַּלְתִּי וְהִרְחַבְתִּי אֶת הַבָּמָה, עַל חֶשְׁבּוֹן מֵאֲחוֹרֵי הַקְּלָעִים. וּכְשֶׁזֶּה לֹא הִסְפִּיק לָהֶם, הִזְמַנְתִּי אוֹתָם לְהִכָּנֵס לְחֲדַר הַהַלְבָּשָׁה מֵאֲחוֹרֵי הַקְּלָעִים, כְּזֶה עִם טְלָאֵי שֶׁל כּוֹכָב עַל הַדֶּלֶת. נָתַתִּי לָהֶם לִבְחֹר מָה הֵם רוֹצִים לִקְנוֹת. מָכַרְתִּי אֶת הַסַּפָּה עִם הָרִפּוּד שֶׁל הַנָּסִיךְ הַקָּטָן, אֶת הַמְנוֹרַת טִיפַנִי וִינְטָג'. אֶת הַפּוּדְרָה, אֶת הַמַּאֲפֵרָה, אֶת הַשְּׁטָר הַמְּמֻסְגָּר שֶׁל הָעֶשֶׂר שֶׁקֶל, עִם הַגּוֹלְדָהּ עָלָיו, הָרִאשׁוֹן שֶׁהִרְוַחְתִּי בְּעַצְמִי. וְלֹא הָיְתָה לִי תַּחְתִּית כְּפוּלָה בִּמְגֵרַת הָאִפּוּר לְהַסְתִּיר שָׁם מַשֶּׁהוּ. בּוֹאוּ בּוֹאוּ, קָרָאתִי לָהֶם, רַק הַיּוֹם, מֵעַיִם טְרִיִּים, כָּבֵד, כְּלָיוֹת, יָד רִאשׁוֹנָה, יָד שְׁנִיָּה... הֵם לָקְחוּ הַכֹּל, חַיְּכוּ בַּחֲצִי נִימוּס, וְלֹא הִשְׁאִירוּ אֲפִלּוּ טִיפּ.
כִּי תָּבִינִי, הֵם לֹא שָׁם בִּשְׁבִילך. הֵם שָׁם בִּשְׁבִיל עַצְמָם. אֵין בַּקָּהָל מִישֶׁהוּ שֶׁרוֹאֶה אוֹתָךְ.
אַתְּ עוֹמֶדֶת שָׁם עַל תֶּקֶן פִּתָּיוֹן, תְּמִימָה, לֹא מוּדַעַת לַזִּקְפָּה שֶׁלָּהֶם עָלַיִךְ. אֶת מִתְעַרְטֶלֶת עַל הַבָּמָה, חוֹשֶׂפֶת אֶת צִפּוֹר הַנֶּפֶשׁ שֶׁלָּךְ, כָּכָה עִם כָּל הַדְּרָקוֹנִים וְהָאֵשׁ שֶׁלָּךְ בַּחוּץ, בַּקֹּר. וְכֹל מָה שֶׁשֶּׁלך מֻפְקָע לְנַחֲלַת הַצִּבּוּר. מֻנָּח שָׁם, עַל מַחְצֶלֶת מְטֻנֶּפֶת, מֻצָּע לְשִׁמּוּשׁ חוֹזֵר. וְהֵם עוֹבְרִים עַל מַרְכֻּלְתֵּךְ, מִסְתַּכְּלִים עָלַיִךְ וְרוֹאִים לָךְ אֶת הַלּוֹלִיטָה. הֵם מְגַחֲכִים לַיֻּמְרָה שֶׁלָּךְ לַגַּעַת בָּהֶם, כִּי אַתְּ לֹא מְבִינָה - הֵם לֹא בָּאוּ לְקַבֵּל, הֵם בָּאוּ לָקַחַת. הֵם לֹא אוֹהֲבִים אוֹתָךְ. הֵם יוֹשְׁבִים בַּחֹשֶׁךְ וּמֵאוֹנְנִים, מִסְתַּכְּלִים אֵיזֶה חֵלֶק בַּגּוּף שֶׁלָּךְ הֵם הָיוּ רוֹצִים לְזַיֵּן, לְמַשְׁמֵשׁ, לֶאֱכֹל, לִבְלֹעַ, לְהַכְנִיס אֲלֵיהֶם לַבֶּטֶן כְּדֵי לְהַרְגִּישׁ יוֹתֵר טוֹב עִם עַצְמָם. לָקַחַת בַּעֲלוּת עַל הַחִיּוּךְ שֶׁלָּךְ, עַל חֲתִיכוֹת סֶקְסִיּוֹת מֵהַנְּשָׁמָה, לְכַרְסֵם אֶת הַיֹּפִי, לְמַלֵּא אֶת עַצְמָם בַּטּוֹב שֶׁלָּךְ וְאָז לְהִסְתַּכֵּל בַּמַּרְאָה וְלִרְאוֹת אֶת הָעוֹר שֶׁלָּהֶם זֹהַר, כִּי הַדָּם שֶׁלָּךְ טוֹב לְעוֹר הַפְּנִים.
הַבָּמָה זֶה לֹא מָקוֹם לַאֲנָשִׁים תְּמִימִים כָּמוֹךְ יַלְדֹּנֶת, זֶה מָקוֹם לְסוֹחֲרִים מְמֻלָּחִים שֶׁיּוֹדְעִים לִשְׁמֹר עַל עַצְמָם. בּוֹאִי כַּנְּסִי חֲזָרָה לַפּוּךְ אִתִּי, אֲנִי אֲחַמֵּם אוֹתָךְ. עִם הַזַּיִן שֶׁלִּי.


למנקה בקמפוס

2.2.20

יצאת כּחולת מדים שפופת מבט
אבודה ומתנצלת, הרצון שלך מושבת
ביד אחת כפפה ובשניה שיחה שלא נענתה
חזרת פנימה מכונסת, בבלבול ואכזבה

אבל תדעי לך שראיתי אותך, הבּוקר בטיילת,
צועדת בשיער זוהר וחברָה
צחקתן על הילדים, על הסקס ועל הסרט
ומאחורייך כּלבלבון נאבק להשיג אותך, אהובה.

זכוכית


19.1.20

תְּנוּ לִי לִהְיוֹת זְכוּכִית. צְלוּלָה, חָדָה, בְּרוּרָה, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִרְאוֹת דַּרְכָּהּ דָּבַר. חֲלָקָה, שֶׁשּׁוּם דָּבָר לֹא נִדְבַּק. גְּבוֹהָה, שֶׁשּׁוּם דָּבָר לֹא מַגִּיעַ לְרֹאשָׁהּ. קָרָה לְמַגָּע. לֹא מְחַמֶּמֶת, לֹא מְרַחֶמֶת, לֹא מַרְגִּישָׁה אֶת מַה שֶׁחוֹתֶכֶת. קָשָׁה וְעָבֶה וּבִלְתִּי שְׁבִירָה. עִם צִפּוּי נֶגֶד הִשְׁתַּקְּפוּיוֹת, וְצִפּוּי נֶגֶד שַׁבְרִירִיּוּת, מַמָּשׁ טֶכְנוֹלוֹגְיָה שֶׁל נאסא.
תְּנוּ לִי פָּשׁוּט לְהִסְתַּכֵּל עֲלֵיכֶם, מִגָּבוֹהַּ. בְּלִי לְהֵרָתַע, בְּלִי לַחֲשֹׁשׁ, בְּלִי לְפַחֵד וּבְלִי לְהִתְרַפֵּס. נְקִיָּה מֵעָבָר וְקַיֶּמֶת כָּמַהּ שֶׁצָּרִיךְ. בְּדִיּוּק כָּמַהּ שֶׁצָּרִיךְ.
וְאָז לִישֹׁן. וְלֹא לַחֲלֹם. רַק לְרוֹקֵן אֶת הָרֹאשׁ וְלָנוּחַ. וְלִנְשֹׁם.
וְאָז לְהַתְחִיל לְהִתְקַלֵּף. כָּל פְּעַם קְצָת, אֵיפֹה שֶׁלֹּא רוֹאִים. לְהִתְקַלֵּף קְצָת בַּצָּד, מִצִּפּוּי כָּזֶה וּמִצִּפּוּי אַחֵר.
לְאַט לְאַט לְהִתְחַסְפֵּס. וּבַמְּקוֹמוֹת הַנִּגְרָעִים, לְאַמֵּץ אֶת הַמִּלּוּי שֶׁמַּתְאִים לִי. פֹּה חֲתִיכָה, שָׂם חֲתִיכָה, וּבַסּוֹף בַּסּוֹף בַּסּוֹף, אַחֲרֵי הֲמוֹן דֶּרֶך, לַהֲפֹךְ לויטראז'. עִם שְׁקָעִים וְגֻמּוֹת, צְבָעִים וּשְׁקִיפוּיוֹת, ויטראז קָסוּם שֶׁמִּשְׁתַּנֶּה עִם הָרוּחַ, קליידוסקופ שֶׁל זִכְרוֹנוֹת מְתוּקִים וּמָרִים וּמְלוּחִים, מַרְאוֹת מֵהַלֵּב מֵהָרֹאשׁ וּמֵהָעוֹלָם, וִיטַרְאָז' שֶׁעוֹלֶה לְמַעְלָה וְיוֹרֵד לְמַטָּה וְזָז לַצְּדָדִים בַּמְּעַרְבּוֹלוֹת שֶׁל הַיָּם, וְהוּא גָּמִישׁ וְרַךְ וּמִשְׁתַּנֶּה, נוֹתֵן לְאוֹר לַחֲדֹר לַמְּצוּלוֹת וְלִזְהֹר הַחוּצָה.
וְכוּלוֹ אֲנִי.


ההיא



15.12.19

איכשהו היא תמיד יודעת איך לגעת לך בלב, עמוק בנשמה איפה שאתה עירום ומתגעגע. כשצריך להיפרד ממנה, זה כמו לצאת מפוך חם בבוקר קר, והלב חמוץ כי שוב לא הספקת לדבר על כל מה שרצית, לא הספקת להביא את היד שלה לגעת לך בכאב.
כשהיא מקשיבה יש לה לפעמים פרצוף כזה, קשה לי להסביר. כאילו אם אני מספרת משהו ומרימה אליה עיניים, אני פתאום רואה אותה פוגשת אותי אצלה בלב, וזה מרגיש נכון ולא פולשני ולא זר. זה קצת מבהיל בהתחלה, כי אף אחד לא עושה לי את זה, אין אדם בעולם שטוב לו שאני אני.
קצת קשה לי להאמין שהיא קיימת באמת ולא רק בפנטזיה שלי.
אני כל הזמן מפחדת שהיא תטעה ותוכיח לי שטעיתי בלתת בה אמון. אבל היא אומרת שזה מותר לטעות, ולפעמים אפילו נחוץ כדי להיות בַּאמת.
אני מעריצה את זקיפות הקומה שלה. איך היא עומדת עם ראש מורם וחזה פתוח, ואומרת - "נראה אתכם באים, לומפחדת", ומחייכת חיוך קטן שמעורבבים בו גיחוך, עוצמה, ביישנות, שלווה ושלמות. ואז אם תוקפים אותה, שום דבר לא נדבק אליה כי היא נקיה ומצוחצחת. ואם באים לחיבוק, היא עוטפת בצורה הכי מושלמת שיש, כל איבר וכל נקודת חן מקבלים את המגע הנכון להם.
יש לה כזאת תנועה שהיא עושה עם השיער, היא לא מודעת לה, זה ברור לי, שדרכה אפשר לראות שהיא עוד ילדה קטנה בפנים.
גם כשהיא בתוך עצמה, רחוק ממני, אם אני קוראת בשמה היא תמיד תרים מבט ותראה אותי. המבט הזה יספיק לי, ואוכל להניח לה לחזור לעניניה.
היא תמיד בוכה בסרטים. וכשהיא צוחקת אני קצת מתכווצת בכיסא כי הצחוק שלה גדול משוחרר ומתגלגל, ושמח באמת.
היא יודעת להיות צינית, היא יודעת לשחק יפה עם מבוגרים אחרים, היא יודעת להתאים את עצמה לסיטואציות ולהשתלב בשיחה, אבל היא לא מוחקת את הזהות שלה ולא עוברת את הגבול אף פעם. אם מישהו מדבר לא נעים היא תעיר לו. היא תתאים את השפה שהיא מדברת בה, אבל הדיבור יהיה נאמן לגרעין שלה.
היא כוססת ציפורניים מתוך עיקרון.
היא עושה גבות רק כשבא לה, אז לפעמים היא קצת ניאנדרטלית, והיא קוראת לזה ללכת פזור.
לפעמים היא כועסת על עצמה סתם, ואני נורא רוצה להפריד ביניהן.
יש מילים מסוימות שהיא מסרבת להבין את המשמעות שלהן, לא משנה כמה פעמים אני אסביר לה. נגיד פרדיגמה, סובלימציה, היוון. או דברים ממש בסיסיים בחשבון שהיא פשוט מעדיפה להשאיר מחוץ למוח.
היא יודעת לתקן את עצמה מהר אם היא נשברת.
היא לומדת מהר. ומאמינה.
היא מאמינה בטוב, ולא מסוגלת לקבל שיש רוע בעולם. היא לא מבינה את המניעים שלו, לא מבינה איך זה עובד.
היא לא אוהבת לשים משקפיים. היא אוהבת לראות את העולם קצת מטושטש, להתעלם מפרטים שמסיחים את הדעת מהעיקר. ככה היא יודעת לזהות אנשים לפי ההליכה שלהם ולהסיק מזה על מצב הרוח שלהם באותו הרגע, ולפעמים לפעמים על מה הם חושבים.
כשהיא רואה שילוב צבעים מוצלח היא מתרגשת.
כשהיא רואה נמלים היא נזהרת לא לדרוך.
היא מסמיקה בקלות, וזה הכי חמוד וחושפני בעולם.
לפעמים לוקח לה זמן לדעת איך להגיב. זה קצת מעצבן כי זה מרגיש מחושב, אבל אם מחכים בסבלנות היא חוזרת עם מילים שמרחיבות את העיניים ולפעמים יכולות לתקן את הלב.
אני מוצאת את עצמי לפעמים מנסה לדמיין איך זה להיות מחשבה בראש שלה, רוצה לראות איזה קסמים ולחשים היא מפעילה כדי ליצור את הפסיפס הצבעוני הזה של ההגיון שלה. אני רוצה שתראה לי איך הכל מסתדר במקום, פשוט ובהיר, אבל עם טוויסט ממזרי כזה, כי אצלי הכל בבלגן כל הזמן.
זה לא יאומן איך היא מספיקה הכל. היא לא שוכחת שום דבר, אולי לפעמים משהו בסופר. היא זוכרת מה הילדים צריכים להביא מי בוועד, מתי יש חנ"ג, מתי חיסונים וחוגים ואיזה חבר פנוי להיפגש. היא מצליחה לעשות קומבינציות בלתי אפשריות עם בייביסיטרים והסעות, ועדיין שילכו לישון עם תיק מסודר למחר.
אי אפשר להסתיר ממנה אם הילד קיבל מכה, מחמאה, או שיש לו חום. יש לה ראיית רנטגן של אמא, עיניים בגב, ידיעת האיבוד והסרת הכתמים.
פשוט יש לה את זה.
יש לה המצאה ושיפצור לכל דבר. אין דבר שהיא לא יכולה לפתור עם קצת דבק חם או פוטושופ.
אוי ויש לה את העבודה הכי מגניבה בעולם. והיא ממש טובה בה. אני לא מבינה איך היא יכולה להיות כל כך מוצלחת בכל כך הרבה דברים בו זמנית. היא יודעת לצייר, לשיר, קצת לרקוד, לכתוב. היא לא יודעת ממש לנגן, אבל תמיד יש לה מוזיקה בלב. כי היא מקשיבה.
יש לה טוב לב אינסופי והיא יודעת לפנק. היא אלופה במתנות מרגשות ומושלמות, ובמחמאות אמיתיות.
היא מריחה טוב. לא יודעת אם זה קרם גוף או שמפו או מה, אבל זה לא ריח משתלט כזה, זה לא משאיר שובל מאחוריה, ולא משאיר עקבות עליך כשהיא נוגעת. זה פשוט הריח שלה.
בהתחלה כשמסתכלים, לא רואים כמה היא מדהימה אבל כן רואים שהעיניים שלה טובות וחכמות.
אם אתה צריך אותה, אתה תראה אותה. אם אתה לא מחפש דרך בעולם הרגשות, אתה יכול להמשיך ללכת ולא תבחין בה לעולם.