חפש בבלוג זה

על היאוש

היאוש זה דקה לפני הנפילה, כשאת שמה בּרקס הכי חזק על סף תהום, והחלק הקדמי של המכונית מאוזן ע"י החלק האחורי, והגרגרים של החול מתגלגלים בעליזות מנקודת פרשת המים החדשה הזאת שנוצרה, וזה הצליל היחידי שנשמע.
זה, וצפירת הרכבת שכל הזמן מתקרבת, אבל אף פעם לא מגיעה.
היאוש זה שעוד מכה ועוד מכה ועוד מכה, עד שמגיע הרגע הזה שאת פתאום מבינה, את פתאום מבינה, שלמרות שכל הזמן את אומרת שאת בסדר, ושיהיה בסדר, הגעת לנקודה שאת לא מאמינה בזה יותר, ולא מסוגלת להביא את עצמך לומר את המילה "בסדר". או את המילה "טוב". ועולה לך בוז מטורף למילה "חיוך", וזעם מחריב למילה "אהבה". 
יאוש זה שניה שנמשכת לנצח, שבה הרעש והשקט זהים, רגע של ליקוי מאורות, רגע שהיקום מוטל בו בספק תמידי, רגע שהלשון מרגישה רק את טעם העפר. 
ואת מפסיקה לנשום, בשביל לא להפר את האיזון, וליפול עם הרכב לתהום. מפסיקה לנשום כדי לחיות. כדי להישאר עדיין בצד של השפיות, בצד שכולם מדברים בשפה שכל כך התאמצת ללמוד כל חייך. שפת האם שלך היא שפת התהום, ואין כבר אנשים שדוברים אותה. לשם את לא רוצה להגיע. את נמשכת לשם, אבל יודעת שברגע שתחצי, הבדידות תהפוך לאמת מוחלטת. והרבה יותר נעים לשמֵר את התקווה שבדידות זה מצב זמני.
היאוש זאת הנקודה הכי נמוכה בּבּנג'י, שם מתקזזים כוחות הלמעלה והלמטה, ואת נותרת רגע בהשהיה. מרחפת בעירסול של איפוס כוחות מנוגדים, תקועה בסלואו מושן מתמשך, אחרי ולפני הכל.
ואת לא מודעת לזה כרגע, אבל הנצח הזה תיכף יגמר. זאת רק תקופה כזאת, והכל בסוף יחזור לשגרה, סוג של, והזיכרון של ההרגשה הזאת ילך וידעך, ולא יהיה שריד לכל הדרמה הזאת.
וישאר לך רק גרגר קטן בין השיניים, ניחוח של געגוע, לרגע הזה שהכל היה מאוחד, ונסעת ככה, בלי ידיים.


מכתב אהבה ברוח סופהעולם

השפתיים שלךְ היו בורדואיות עסיסיות והניצוץ בעיניים קרא לי לשחק לשחק עד שנחדול ולעולם לא נחדול, לעולם, לא. נסתובב זו בזו לאין קץ ונטעם את המתוק שבקרביים ונגלגל את הכּדוריות הקטנות האלה בפה למצות את הטעם עד הסוף עד הסוף קוויאר של אהבה, חור ניקוז של צורך שואב, מסתובבות במערבולת ושרות שירי שיכורים בשני קולות, תמיד בזוגות, רק בזוגות, לעולם לא לבד, לעולם לא בודד.


אחרי הגלים

אחרי הגלים בא השקט, השקט המאיים המקפד המצמרר
אחרי הגלים נסחפתי למקום לא מוכר לי ונשביתי צמאה בין הנקיקים, חשופה להדים של קצות האבנים.
אחרי הגלים עוד הרגשתי את פעימות היאוש שחרטו בי, כאילו לא נרגעו מעולם, והמשיכו ללוש בקצב אחיד.
אחרי הגלים הרמתי את עיני לכיוון שממנו חשבתי שתבוא תקוה, אבל השמש סינוורה ולא שמעתי דבר פרט לקולות העורבים האורבים וצעדי הסרטנים על החול.
אחרי הגלים ליקקתי את שפתי המלוחות ונזכרתי בחלב אמי שצורב כל שריטה. אם זה שורף זה עובד.
אחרי הגלים נגעתי בלחיי ולא היה דם, לא היה דם בשום מקום, החול היה צח ונקי וצהוב ובהיר וזוהר וחף.
אחרי הגלים שאלתי לְמה אני אמורה לצפות עכשיו.
אחרי הגלים חסרתי כוחות לקום.
אחרי הגלים לא רציתי יותר לזוז.
אחרי הגלים לא רציתי לרצות דבר לא העזתי לרצות דבר.
אבל המחשבות לא הלכו, הן סירבו להשאיר אותי לבד בַּשקט. הן פחדו שאמות, ולא ישאר להן אף אחד בעולם.
אחרי הגלים.


שבע דקות על המילה "לצחוק"

לצחוק.

לצחוק זה בריא. לצחוק זה חשוב. לצחוק זה בחינם. לצחוק זה חייבים. חייבים לצחוק. מוכרחים להיות שמייח. העולם עצוב אז צוחקים. רק לצחוק נשאר לנו. ואם זה לא היה כל כך עצוב הייתי צוחקת.

הבדיחה שהכי הצחיקה אותי אי פעם היתה ב 1992, כשמטוס של אל על התרסק לתוך בנייני מגורים באמסטרדם. והבדיחה הלכה ככה: "מה היה הדבר האחרון שעבר לטיים בראש?" "מוט ההיגוי". כששמעתי את הבדיחה הזאת צחקתי כמו שלא צחקתי בחיים, לא כל כך יודעת למה, אבל זה היה לצחוק כזה עד שכואב, עד שבוכים ומתפתלים ויוצא פיפי ונחנקים, עד הקצה של הצחוק, ויש קצה כזה, יש קצה לצחוק.

אני די טובה בלהצחיק, זה מין משחק כזה שאמא שלי לימדה אותי. היא קראה לזה "לשבור את האנשים". תמיד כשהיינו נכנסות למקום, היא היתה מאתרת את הבנאדם הכי רציני וסגור וננעלת עליו, ומשימת חייה היתה לגרום לו לצחוק, או לפחות לחייך. היא סרקה אותו מכף רגל עד ראש, חיפשה מה נקודות התורפה, וניגשה לתקוף, בלי רחמים. כל האמצעים היו כשרים, כולל להשאיר פצועים בשטח.
חשבתי שהייתי תלמידה טובה, שהבנתי את הקטע איך לשבור אנשים, ש I got this.
אבל כשהתחלתי ללכת לטיפול פסיכולוגי, המטפלת שלי היתה נורא רצינית. רצינית מוות. לא צחקה, לא משנה כמה ניסיתי. וניסיתי הרבה. היא היתה קהל קשה, אין ספק. יום אחד, כשהכישלון שרף לי כל כך, התפרצתי עליה בעלבון ושאלתי - למה את לא צוחקת??? היא קצת הופתעה מעוצמת ההאשמה, ואמרה את הדבר הראשון שעלה לה לראש - "כי שום דבר פה לא מצחיק, הכל נורא עצוב וקשה ופוגע, איך אפשר לצחוק במצב שאת נמצאת?" היא הסתכלה עלי והבינה שעשתה טעות, אין סיכוי שאני יכולה להתמודד עם המציאות הזאת ולשרוד. אז היא מיד תיקנה וריככה, אמרה - "את עוד לא מכירה אותי, אני בנאדם שמאוד אוהב לצחוק. אני מבטיחה לך שהזמן יעבור ואני אצחק המון, וגם את".

בצבא היתה לי חברה, אתי. היה לה פרצוף רוסי ירחי כזה, היא היתה רזה וגמלונית, עם משקפיים ענקיים וחיוך עקום, וקצת התנהגות של פעם. בהתחלה קינאתי בה איך שהמדים הבז' האלה ישבו עליה, בלי שהשומנים נשפכים מכל כיוון כמו אצלי. אחר כך התוודעתי לחוש ההומור שלה, והוא היה שחור משחור. לא פגשתי כזה מימי. שמעתי דברים על הומור שחור, אבל מולה הייתי אחוזת פליאה. היא היתה וירטואוזית, אכזרית, חדה, מדוייקת, היא נכנסה לי לקרביים בדיגדוגים מייסרים, כזה שאי אפשר לנשום אבל את עדיין מתחננת לעוד.
יום אחד היא היתה נסערת, לא הצלחתי להבין בטוב או ברע, ושאלתי מה קורה. היא לקחה אותי לחדר צדדי ואמרה - "התביעה שלי התקבלה, ויהיה משפט". אמרתי, אוקיי, על מה את מדברת. אז היא סיפרה לי איך אמא שלה היתה אישה מוכה, ואיך הם ברחו למעון לנשים מוכות וחיו שם כמה שנים, ואיך דוד שלה אנס אותה מגיל 9 עד 14, והנה, עכשיו התביעה שלה התקבלה סוף סוף, והיא עומדת להעיד במשפט נגד דוד שלה, ואולי יכניסו אותו לכלא בסוף. היא סיפרה לי הכל בצורה מפורטת, בקרירות ובהומור הרגיל שלה, וכשהרימה את העיניים שלה אליי בסוף הסיפור, העיפה בי מבט והתפוצצה מצחוק. התבלבלתי לגמרי, שאלתי מה מצחיק. אז היא אמרה - "הפרצוף שלך! באנה נגמר לך כל הדם מהפנים, את לבנה כאילו את רוח רפאים, זה היסטרי!" גימגמתי לחפש איזו הגנה עצמית מחורבנת, וזה רק גרם לה לצחוק עוד. הסתכלתי עליה ולא הבנתי איך היא לא נראית לי שונה ממי שהיתה לפני חצי שעה. שנאתי את עצמי שלא יכולתי לצחוק איתה. הרגשתי שנכשלתי כחברה. שאני כלום.

אחרי זה היא הצליחה להשיג העברה מהבסיס שלנו לתפקיד פקידותי קרוב לבית. הבסיס שלנו היה ידוע בזה שאפשר לצאת ממנו או עם ארון או בארון, והיא עשתה היסטוריה בלצאת מהארון. כתבנו מכתבים אחת לשניה, בדואר צבאי, אבל הקשר הלך ודעך.

שנתיים אחר כך, נודע לי שאחיה נרצח בפיגוע ליד הבית בחיפה. מיד נכנסתי לרכב, תפסתי כמה בנות שהיו איתנו בצבא, ונסעתי אליה לשבעה. היא נראתה בסדר, לא רצתה לשבת בבית אז לקחה אותנו לטיול בשכונה. היא עשתה לנו הופעה שלמה, סיפרה על איך היה בתפקיד הפקידותי שעברה אליו, איך כשהשתחררה עברה לגור עם בן הזוג שלה, איך היחסים איתו, כמה שאח שלה היה יקר לה, איך שהמשפט עדיין בדיונים, מה היא רוצה ללמוד, במה היא עובדת. היא אמרה - החיים שלי כל כך שחורים, שהדבר היחידי שאני יכולה לעשות זה לצחוק. השתדלתי הפעם להיות חברה טובה ולצחוק מכל מה שאמרה. בסוף חיבקתי אותה אבל היא לא נכנעה לחיבוק.

היום בבוקר קמנו משבעה. היום לפני שבוע, שרוליק, חמי, נפרד מאיתנו והלך למקום שאני מקווה שאין בו סרטן. אהבתי אותו מאוד מאוד. הוא היה "משלנו", אהב לחיות, אהב לחשוב, אהב להרגיש, אהב לצחוק. בלויה שלו קראנו הספדים מרגשים מבעד למסך של דמעות, ושרנו שירים ספוגים בטישו, ובין לבין התפוצצנו מצחוק מכל בדיחה פנימית, ומחומרת המעמד. האנשים שאלו אחר כך, ממה צחקתם כל כך. מה כל כך מצחיק. וככה עבר השבוע, כל בכי שזור בצחוק, ואנחנו צוחקים על עצמנו שאנחנו בוכים, ובוכים שצחקנו. אפילו שרוליק, המילים האחרונות שלו היו - "זה יעשה שמייח", והיו מופנות לאחות שבאה להזריק לו את המורפין הזה, שהפריד אותו מהעולם שלנו.

לצחוק זאת הדרך שלנו לשלוט על מוט ההיגוי כשהחיים שלנו מתרסקים לתוך בניין מגורים. לשלוט על עצמת הכאב שאנחנו מסוגלים להכיל באותו הרגע. הדרך שלנו לגרש את הפחד, להבריא את החולי, לברא את המציאות הטובה. לצחוק זה לסרב למות. 
לצחוק זה לחיות.

כריעת נסמכים

נשענת על כיור בזמן ציחצוח השיניים
כמו חתול על בעליו בעת רחצתו



תמונה -
https://www.instagram.com/maria.svarbova/

מתחת

7.2.20

נשימות אחרונות זה עכשיו. הגיע הזמן. יופי, זה טוב. כבר נגמר לה הכוח, כל האיברים שלה מונחים בבלגן סביבה והיא לא מרגישה אותם. היא נקברה מתחת להריסות כבר לפני שנים, היא לא זוכרת מתי, ואבק בניינים מעוטר בנחלים קטנים של זיעה יבשה מכסה את הכל. אפור על אפור, והפה יבש. כמה מטרים מעליה רץ ילד עם כדור, ותחת משקלם אבנים קטנות לוחצות על לחייה הימנית. היא לא מרגישה את זה, היא מרוכזת עכשיו בנשימה. כאילו רק עכשיו למדה לרקוד, היא ממלמלת לעצמה - עכשיו פנימה, עכשיו החוצה, חת שתיים שלוש חת שתיים שלוש. בשאיפה, היא עומדת בפתח, מברכת כל חלקיק אויר ב"ברוך הבא" לבבי, ומכוונת אותו לאיבר שהכי זקוק לו באותו הרגע. בנשיפה, היא נפרדת מכל אחד שיוצא, "תודה שבאתם", ומנופפת לו עד שנעלם באופק, משהו בעולם שהיה פעם חלק ממנה, והלך. היא מחשבת עוד כמה נשאר, ומגיעה לבערך עשר. יופי, זה מספיק בדיוק. בעודה מלווה, היא חושבת על כל מה שהיה, ואיך יהיה מעכשיו. היא מחייכת ומלטפת את הזכרונות על הראש, גם הטובים וגם הרעים (הראש של הרעים קצת יותר מחודד, אז היא עדינה איתם). היא משחררת אותם לחבור לסיפור של מישהו אחר, מישהו שחי. עם כל נשימה היא יותר שלמה, סולחת, שלווה. הלשון נפרדת אישית מכל אחת מהשיניים, האוזניים מהקפלים, הנחיריים מהאף, כולם אומרים שלום במין הימהום שליו, חיבוק מרפרף, ושוקעים בשינה. הנה מגיעה הנשימה העשירית. היא מתרגשת, ודמעה חמה מציירת נחל חדש על הלחי השחורה. העיניים נעצמות מבפנים, והיא מוכנה.
רגע, מה קורה? יש פה עוד נשימה? אחת עשרה… היא לא חישבה נכון? שתים עשרה… משהו מאוד מוזר קורה. אולי הילד הפך שם איזו אבן לא נכונה, ואוויר לא מתוכנן נכנס לקבר. היא נחרדת באחת. מה לעזאזל אני עושה עכשיו???

הבמה


4.2.20

הִנֵּה אַתְּ שָׁם עַל הַבָּמָה, יַלְדֹּנֶת. הַתְּאוּרָה מְצַיֶּרֶת אֶת הַשִּׂמְלָה שֶׁלָּקַח לָךְ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה זְמַן לִבְחֹר הָעֶרֶב, וְהָאוֹר חוֹזֵר מִמֶּנָּה וּמֵאִיר אֶת פָּנַיִךְ. אַתְּ מִסְתַּכֶּלֶת מִסָּבִיב וְיוֹדַעַת שֶׁיֵּשׁ קָהָל, אַתְּ שׁוֹמַעַת אוֹתָם אֲבָל לֹא רוֹאָה, כִּי אַתְּ מְסֻנְוֶרֶת. גַּם מֵהַפָּנָסִים וְגַם מֵהַהִתְרַגְּשׁוּת, וְהַצִּפִּיָּה, וְהַחֲרָדָה, וּמָה לֹא.
אַתְּ רוֹצָה לְרַגֵּשׁ אוֹתָם, אַתְּ רוֹצָה לְהִכָּנֵס לָהֶם לַלֵּב וּלְדַגְדֵּג, לַעֲשׂוֹת נָעִימִים וְקִיצִי קִיצִי, וְשֶׁיְּחַיְּכוּ, חִיּוּךְ אֲמִתִּי, שׁוֹפֵעַ, צוֹחֵק. אַתְּ רוֹצָה לְהָאִיר, לְשַׁנּוֹת, לְעוֹדֵד, לְהָרִים. לְהַצְלִיחַ לְדַיֵּק בַּמִּלִּים וּבַגּוּף כְּדֵי לַעֲבֹר אֶת כָּל הַבֶּטּוֹנָדוֹת שֶׁל הַצִּינִיּוּת וְהַיְּהִירוּת, לִירוֹת קֶרֶן אוֹר שֶׁתַּחְדֹּר וְתִשָּׁבֵר בִּפְנִים לִרְסִיסִים שֶׁל טוּב מְרַעֲנֵן, שֶׁיָּעִיר אֶת כָּל הַשֵּׁדִים וימיס אוֹתָם לִשְׁלוּלִית שֶׁל טוֹפִי מָתוֹק.
אַתְּ רוֹצָה שֶׁיֹּאהֲבוּ אוֹתָךְ, שֶׁיִּרְאוּ, שֶׁיַּכִּירוּ, שֶׁיּוֹקִירוּ, שֶׁיַּעֲרִיכוּ, שֶׁיְּחַבְּקוּ, שֶׁיִּתְפַּלְּאוּ, שֶׁיּוֹדוּ. שֶׁיַּגִּידוּ שֶׁאַתְּ מַדְהִימָה, מַקְסִימָה, פִּלְאִית, שֶׁיֵּשׁ לָךְ נֶפֶשׁ עֲשִׁירָה וּמְתוּקָה וְאַתְּ אוֹצָר וְאַתְּ גָּאוֹן וְאַתְּ לֹא מֵהָעוֹלָם הַזֶּה בִּכְלָל, ו-וּוָאו! רִגַּשְׁתָּ. בֶּאֱמֶת הִצְלַחְתְּ לַגַּעַת, וְעוֹד בְּמָקוֹם שֶׁאַף אֶחָד אַחֵר לֹא הִצְלִיחַ. יְקָרָה שֶׁאַתְּ.
אֲבָל חַכִּי רֶגַע. תַּגִּידִי לִי מַשֶּׁהוּ. תַּעֲנִי לִי רַק עַל הַשְּׁאֵלָה הַזֹּאת. אִם הֵם בֶּאֱמֶת יִתְּנוּ לְךָ אֶת זֶה, הַאִם תּוּכְלִי לְהַאֲמִין לָהֶם? אֵיךְ תּוּכְלִי, אִם אַתְּ לֹא מַאֲמִינָה בָּזֶה בְּעַצְמֵךְ? וְאִם אַתְּ כֵּן יוֹדַעַת שֶׁאַתְּ מַדְהִימָה וּמֻפְלָאָה כָּל כָּךְ, מָה הָעֵרֶךְ שֶׁמִּישֶׁהוּ אַחֵר יְאַשֵּׁר לְךָ אֶת זֶה, וְעוֹד אִם הוּא בִּכְלָל לֹא מַכִּיר אוֹתָךְ? וְהָאַהֲבָה שֶׁלָּהֶם, הַאִם הִיא הָאַהֲבָה הַנְּכוֹנָה לְךָ? הַאִם הִיא יְכוֹלָה לְהַתְאִים לְמִדּוֹתַיִךְ? הַאִם יֵשׁ לָךְ אֶת הָרֵצֶפְּטוֹרִים הַמַּתְאִימִים לְהַכְנִיס אוֹתָהּ אֵלַיִךְ לַלֵּב? לְפָרֵק אוֹתָהּ בַּגּוּף לְמוֹלֵקוּלוֹת מְזִינוֹת נְשָׁמָה? סֻכָּרִיּוֹת לֵב קְטַנּוֹת, שֶׁנִּכְנָסוֹת בּוּל לְחֹר בַּשֵּׁן? כִּי אִם הֵן לֹא מַתְאִימוֹת לִסְתֹּם אוֹתוֹ, הוּא רַק הוֹלֵךְ וּמַעֲמִיק הַחֹר הַזֶּה, עוֹבֵר דֶּרֶךְ הַשָּׁרָשִׁים, וְאֵין לוֹ סוֹף.
תְּנִי לִי לוֹמַר לָךְ מַשֶּׁהוּ, מֵהַנִּסָּיוֹן שֶׁלִּי.
גַּם אֲנִי רָצִיתִי פַּעַם אֶת הָאַהֲבָה הַזֹּאת. עָמַדְתִּי עַל הַבָּמָה וּמָכַרְתִּי אֶת עַצְמִי. שַׁרְתִּי וְרָקַדְתִּי וְהִקְסַמְתִּי. אֲבָל הֵם לֹא נָתְנוּ לִי אֶת מָה שֶׁרָצִיתִי. לְאַט לְאַט מָכַרְתִּי לָהֶם אֶת כָּל מָה שֶׁהָיָה לִי. וּכְשֶׁהֵם עֲדַיִן לֹא נָתְנוּ, הִגְדַּלְתִּי וְהִרְחַבְתִּי אֶת הַבָּמָה, עַל חֶשְׁבּוֹן מֵאֲחוֹרֵי הַקְּלָעִים. וּכְשֶׁזֶּה לֹא הִסְפִּיק לָהֶם, הִזְמַנְתִּי אוֹתָם לְהִכָּנֵס לְחֲדַר הַהַלְבָּשָׁה מֵאֲחוֹרֵי הַקְּלָעִים, כְּזֶה עִם טְלָאֵי שֶׁל כּוֹכָב עַל הַדֶּלֶת. נָתַתִּי לָהֶם לִבְחֹר מָה הֵם רוֹצִים לִקְנוֹת. מָכַרְתִּי אֶת הַסַּפָּה עִם הָרִפּוּד שֶׁל הַנָּסִיךְ הַקָּטָן, אֶת הַמְנוֹרַת טִיפַנִי וִינְטָג'. אֶת הַפּוּדְרָה, אֶת הַמַּאֲפֵרָה, אֶת הַשְּׁטָר הַמְּמֻסְגָּר שֶׁל הָעֶשֶׂר שֶׁקֶל, עִם הַגּוֹלְדָהּ עָלָיו, הָרִאשׁוֹן שֶׁהִרְוַחְתִּי בְּעַצְמִי. וְלֹא הָיְתָה לִי תַּחְתִּית כְּפוּלָה בִּמְגֵרַת הָאִפּוּר לְהַסְתִּיר שָׁם מַשֶּׁהוּ. בּוֹאוּ בּוֹאוּ, קָרָאתִי לָהֶם, רַק הַיּוֹם, מֵעַיִם טְרִיִּים, כָּבֵד, כְּלָיוֹת, יָד רִאשׁוֹנָה, יָד שְׁנִיָּה... הֵם לָקְחוּ הַכֹּל, חַיְּכוּ בַּחֲצִי נִימוּס, וְלֹא הִשְׁאִירוּ אֲפִלּוּ טִיפּ.
כִּי תָּבִינִי, הֵם לֹא שָׁם בִּשְׁבִילך. הֵם שָׁם בִּשְׁבִיל עַצְמָם. אֵין בַּקָּהָל מִישֶׁהוּ שֶׁרוֹאֶה אוֹתָךְ.
אַתְּ עוֹמֶדֶת שָׁם עַל תֶּקֶן פִּתָּיוֹן, תְּמִימָה, לֹא מוּדַעַת לַזִּקְפָּה שֶׁלָּהֶם עָלַיִךְ. אֶת מִתְעַרְטֶלֶת עַל הַבָּמָה, חוֹשֶׂפֶת אֶת צִפּוֹר הַנֶּפֶשׁ שֶׁלָּךְ, כָּכָה עִם כָּל הַדְּרָקוֹנִים וְהָאֵשׁ שֶׁלָּךְ בַּחוּץ, בַּקֹּר. וְכֹל מָה שֶׁשֶּׁלך מֻפְקָע לְנַחֲלַת הַצִּבּוּר. מֻנָּח שָׁם, עַל מַחְצֶלֶת מְטֻנֶּפֶת, מֻצָּע לְשִׁמּוּשׁ חוֹזֵר. וְהֵם עוֹבְרִים עַל מַרְכֻּלְתֵּךְ, מִסְתַּכְּלִים עָלַיִךְ וְרוֹאִים לָךְ אֶת הַלּוֹלִיטָה. הֵם מְגַחֲכִים לַיֻּמְרָה שֶׁלָּךְ לַגַּעַת בָּהֶם, כִּי אַתְּ לֹא מְבִינָה - הֵם לֹא בָּאוּ לְקַבֵּל, הֵם בָּאוּ לָקַחַת. הֵם לֹא אוֹהֲבִים אוֹתָךְ. הֵם יוֹשְׁבִים בַּחֹשֶׁךְ וּמֵאוֹנְנִים, מִסְתַּכְּלִים אֵיזֶה חֵלֶק בַּגּוּף שֶׁלָּךְ הֵם הָיוּ רוֹצִים לְזַיֵּן, לְמַשְׁמֵשׁ, לֶאֱכֹל, לִבְלֹעַ, לְהַכְנִיס אֲלֵיהֶם לַבֶּטֶן כְּדֵי לְהַרְגִּישׁ יוֹתֵר טוֹב עִם עַצְמָם. לָקַחַת בַּעֲלוּת עַל הַחִיּוּךְ שֶׁלָּךְ, עַל חֲתִיכוֹת סֶקְסִיּוֹת מֵהַנְּשָׁמָה, לְכַרְסֵם אֶת הַיֹּפִי, לְמַלֵּא אֶת עַצְמָם בַּטּוֹב שֶׁלָּךְ וְאָז לְהִסְתַּכֵּל בַּמַּרְאָה וְלִרְאוֹת אֶת הָעוֹר שֶׁלָּהֶם זֹהַר, כִּי הַדָּם שֶׁלָּךְ טוֹב לְעוֹר הַפְּנִים.
הַבָּמָה זֶה לֹא מָקוֹם לַאֲנָשִׁים תְּמִימִים כָּמוֹךְ יַלְדֹּנֶת, זֶה מָקוֹם לְסוֹחֲרִים מְמֻלָּחִים שֶׁיּוֹדְעִים לִשְׁמֹר עַל עַצְמָם. בּוֹאִי כַּנְּסִי חֲזָרָה לַפּוּךְ אִתִּי, אֲנִי אֲחַמֵּם אוֹתָךְ. עִם הַזַּיִן שֶׁלִּי.


למנקה בקמפוס

2.2.20

יצאת כּחולת מדים שפופת מבט
אבודה ומתנצלת, הרצון שלך מושבת
ביד אחת כפפה ובשניה שיחה שלא נענתה
חזרת פנימה מכונסת, בבלבול ואכזבה

אבל תדעי לך שראיתי אותך, הבּוקר בטיילת,
צועדת בשיער זוהר וחברָה
צחקתן על הילדים, על הסקס ועל הסרט
ומאחורייך כּלבלבון נאבק להשיג אותך, אהובה.

זכוכית


19.1.20

תְּנוּ לִי לִהְיוֹת זְכוּכִית. צְלוּלָה, חָדָה, בְּרוּרָה, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִרְאוֹת דַּרְכָּהּ דָּבַר. חֲלָקָה, שֶׁשּׁוּם דָּבָר לֹא נִדְבַּק. גְּבוֹהָה, שֶׁשּׁוּם דָּבָר לֹא מַגִּיעַ לְרֹאשָׁהּ. קָרָה לְמַגָּע. לֹא מְחַמֶּמֶת, לֹא מְרַחֶמֶת, לֹא מַרְגִּישָׁה אֶת מַה שֶׁחוֹתֶכֶת. קָשָׁה וְעָבֶה וּבִלְתִּי שְׁבִירָה. עִם צִפּוּי נֶגֶד הִשְׁתַּקְּפוּיוֹת, וְצִפּוּי נֶגֶד שַׁבְרִירִיּוּת, מַמָּשׁ טֶכְנוֹלוֹגְיָה שֶׁל נאסא.
תְּנוּ לִי פָּשׁוּט לְהִסְתַּכֵּל עֲלֵיכֶם, מִגָּבוֹהַּ. בְּלִי לְהֵרָתַע, בְּלִי לַחֲשֹׁשׁ, בְּלִי לְפַחֵד וּבְלִי לְהִתְרַפֵּס. נְקִיָּה מֵעָבָר וְקַיֶּמֶת כָּמַהּ שֶׁצָּרִיךְ. בְּדִיּוּק כָּמַהּ שֶׁצָּרִיךְ.
וְאָז לִישֹׁן. וְלֹא לַחֲלֹם. רַק לְרוֹקֵן אֶת הָרֹאשׁ וְלָנוּחַ. וְלִנְשֹׁם.
וְאָז לְהַתְחִיל לְהִתְקַלֵּף. כָּל פְּעַם קְצָת, אֵיפֹה שֶׁלֹּא רוֹאִים. לְהִתְקַלֵּף קְצָת בַּצָּד, מִצִּפּוּי כָּזֶה וּמִצִּפּוּי אַחֵר.
לְאַט לְאַט לְהִתְחַסְפֵּס. וּבַמְּקוֹמוֹת הַנִּגְרָעִים, לְאַמֵּץ אֶת הַמִּלּוּי שֶׁמַּתְאִים לִי. פֹּה חֲתִיכָה, שָׂם חֲתִיכָה, וּבַסּוֹף בַּסּוֹף בַּסּוֹף, אַחֲרֵי הֲמוֹן דֶּרֶך, לַהֲפֹךְ לויטראז'. עִם שְׁקָעִים וְגֻמּוֹת, צְבָעִים וּשְׁקִיפוּיוֹת, ויטראז קָסוּם שֶׁמִּשְׁתַּנֶּה עִם הָרוּחַ, קליידוסקופ שֶׁל זִכְרוֹנוֹת מְתוּקִים וּמָרִים וּמְלוּחִים, מַרְאוֹת מֵהַלֵּב מֵהָרֹאשׁ וּמֵהָעוֹלָם, וִיטַרְאָז' שֶׁעוֹלֶה לְמַעְלָה וְיוֹרֵד לְמַטָּה וְזָז לַצְּדָדִים בַּמְּעַרְבּוֹלוֹת שֶׁל הַיָּם, וְהוּא גָּמִישׁ וְרַךְ וּמִשְׁתַּנֶּה, נוֹתֵן לְאוֹר לַחֲדֹר לַמְּצוּלוֹת וְלִזְהֹר הַחוּצָה.
וְכוּלוֹ אֲנִי.


ההיא



15.12.19

איכשהו היא תמיד יודעת איך לגעת לך בלב, עמוק בנשמה איפה שאתה עירום ומתגעגע. כשצריך להיפרד ממנה, זה כמו לצאת מפוך חם בבוקר קר, והלב חמוץ כי שוב לא הספקת לדבר על כל מה שרצית, לא הספקת להביא את היד שלה לגעת לך בכאב.
כשהיא מקשיבה יש לה לפעמים פרצוף כזה, קשה לי להסביר. כאילו אם אני מספרת משהו ומרימה אליה עיניים, אני פתאום רואה אותה פוגשת אותי אצלה בלב, וזה מרגיש נכון ולא פולשני ולא זר. זה קצת מבהיל בהתחלה, כי אף אחד לא עושה לי את זה, אין אדם בעולם שטוב לו שאני אני.
קצת קשה לי להאמין שהיא קיימת באמת ולא רק בפנטזיה שלי.
אני כל הזמן מפחדת שהיא תטעה ותוכיח לי שטעיתי בלתת בה אמון. אבל היא אומרת שזה מותר לטעות, ולפעמים אפילו נחוץ כדי להיות בַּאמת.
אני מעריצה את זקיפות הקומה שלה. איך היא עומדת עם ראש מורם וחזה פתוח, ואומרת - "נראה אתכם באים, לומפחדת", ומחייכת חיוך קטן שמעורבבים בו גיחוך, עוצמה, ביישנות, שלווה ושלמות. ואז אם תוקפים אותה, שום דבר לא נדבק אליה כי היא נקיה ומצוחצחת. ואם באים לחיבוק, היא עוטפת בצורה הכי מושלמת שיש, כל איבר וכל נקודת חן מקבלים את המגע הנכון להם.
יש לה כזאת תנועה שהיא עושה עם השיער, היא לא מודעת לה, זה ברור לי, שדרכה אפשר לראות שהיא עוד ילדה קטנה בפנים.
גם כשהיא בתוך עצמה, רחוק ממני, אם אני קוראת בשמה היא תמיד תרים מבט ותראה אותי. המבט הזה יספיק לי, ואוכל להניח לה לחזור לעניניה.
היא תמיד בוכה בסרטים. וכשהיא צוחקת אני קצת מתכווצת בכיסא כי הצחוק שלה גדול משוחרר ומתגלגל, ושמח באמת.
היא יודעת להיות צינית, היא יודעת לשחק יפה עם מבוגרים אחרים, היא יודעת להתאים את עצמה לסיטואציות ולהשתלב בשיחה, אבל היא לא מוחקת את הזהות שלה ולא עוברת את הגבול אף פעם. אם מישהו מדבר לא נעים היא תעיר לו. היא תתאים את השפה שהיא מדברת בה, אבל הדיבור יהיה נאמן לגרעין שלה.
היא כוססת ציפורניים מתוך עיקרון.
היא עושה גבות רק כשבא לה, אז לפעמים היא קצת ניאנדרטלית, והיא קוראת לזה ללכת פזור.
לפעמים היא כועסת על עצמה סתם, ואני נורא רוצה להפריד ביניהן.
יש מילים מסוימות שהיא מסרבת להבין את המשמעות שלהן, לא משנה כמה פעמים אני אסביר לה. נגיד פרדיגמה, סובלימציה, היוון. או דברים ממש בסיסיים בחשבון שהיא פשוט מעדיפה להשאיר מחוץ למוח.
היא יודעת לתקן את עצמה מהר אם היא נשברת.
היא לומדת מהר. ומאמינה.
היא מאמינה בטוב, ולא מסוגלת לקבל שיש רוע בעולם. היא לא מבינה את המניעים שלו, לא מבינה איך זה עובד.
היא לא אוהבת לשים משקפיים. היא אוהבת לראות את העולם קצת מטושטש, להתעלם מפרטים שמסיחים את הדעת מהעיקר. ככה היא יודעת לזהות אנשים לפי ההליכה שלהם ולהסיק מזה על מצב הרוח שלהם באותו הרגע, ולפעמים לפעמים על מה הם חושבים.
כשהיא רואה שילוב צבעים מוצלח היא מתרגשת.
כשהיא רואה נמלים היא נזהרת לא לדרוך.
היא מסמיקה בקלות, וזה הכי חמוד וחושפני בעולם.
לפעמים לוקח לה זמן לדעת איך להגיב. זה קצת מעצבן כי זה מרגיש מחושב, אבל אם מחכים בסבלנות היא חוזרת עם מילים שמרחיבות את העיניים ולפעמים יכולות לתקן את הלב.
אני מוצאת את עצמי לפעמים מנסה לדמיין איך זה להיות מחשבה בראש שלה, רוצה לראות איזה קסמים ולחשים היא מפעילה כדי ליצור את הפסיפס הצבעוני הזה של ההגיון שלה. אני רוצה שתראה לי איך הכל מסתדר במקום, פשוט ובהיר, אבל עם טוויסט ממזרי כזה, כי אצלי הכל בבלגן כל הזמן.
זה לא יאומן איך היא מספיקה הכל. היא לא שוכחת שום דבר, אולי לפעמים משהו בסופר. היא זוכרת מה הילדים צריכים להביא מי בוועד, מתי יש חנ"ג, מתי חיסונים וחוגים ואיזה חבר פנוי להיפגש. היא מצליחה לעשות קומבינציות בלתי אפשריות עם בייביסיטרים והסעות, ועדיין שילכו לישון עם תיק מסודר למחר.
אי אפשר להסתיר ממנה אם הילד קיבל מכה, מחמאה, או שיש לו חום. יש לה ראיית רנטגן של אמא, עיניים בגב, ידיעת האיבוד והסרת הכתמים.
פשוט יש לה את זה.
יש לה המצאה ושיפצור לכל דבר. אין דבר שהיא לא יכולה לפתור עם קצת דבק חם או פוטושופ.
אוי ויש לה את העבודה הכי מגניבה בעולם. והיא ממש טובה בה. אני לא מבינה איך היא יכולה להיות כל כך מוצלחת בכל כך הרבה דברים בו זמנית. היא יודעת לצייר, לשיר, קצת לרקוד, לכתוב. היא לא יודעת ממש לנגן, אבל תמיד יש לה מוזיקה בלב. כי היא מקשיבה.
יש לה טוב לב אינסופי והיא יודעת לפנק. היא אלופה במתנות מרגשות ומושלמות, ובמחמאות אמיתיות.
היא מריחה טוב. לא יודעת אם זה קרם גוף או שמפו או מה, אבל זה לא ריח משתלט כזה, זה לא משאיר שובל מאחוריה, ולא משאיר עקבות עליך כשהיא נוגעת. זה פשוט הריח שלה.
בהתחלה כשמסתכלים, לא רואים כמה היא מדהימה אבל כן רואים שהעיניים שלה טובות וחכמות.
אם אתה צריך אותה, אתה תראה אותה. אם אתה לא מחפש דרך בעולם הרגשות, אתה יכול להמשיך ללכת ולא תבחין בה לעולם.



הרווח בין החללים


4.1.20

אָבִי שֶׁלִּי הוּא סֵפֶר
מִילוֹתָיו רָאשֵׁי תֵּבוֹת, מַרְאֵי מָקוֹם, בַּעֲלֵי תַּפְקִידִים בְּכִירִים, רְשׁוּמוֹת וְתַאֲרִיכִים.
אִם אֶגַּע בּוֹ, אֶהְיֶה לְהֶעָרַת שׁוּלַיִם.

אִמִּי שֶׁלִּי הִיא
יַלְדַּת לָבָה בּוֹעֶרֶת, שֶׁמְּכַלָּהּ צִיוִילִיזַצְיוֹת לַהֲנָאָתָהּ
וְאָז מַדְלִיקָה סִיגַרְיָה שֶׁל אַחֲרֵי הַסֶּקְס.
אִם אֶגַּע בָּהּ, אֶהְיֶה לְאֵפֶר.

אֲחוֹתִי שֶׁלִּי
נוֹשֵׂאת אֶת צְלָב הַסֵּבֶל שֶׁל הָעוֹלָם עַל גַּבָּהּ,
הַלָּשׁוֹן שֶׁלָּהּ קְשׁוּרָה לְמִשְׁקֹלֶת הַלֵּב.
אִם אֶגַּע בָּהּ אֶהְיֶה לִתְהֹם.




למדי אותי


4.1.20

לַמְּדִי אוֹתִי אֶת הַמַּגָּע הַמְּדֻיָּק הַזֶּה שֶׁמְּרַפֶּה בִּי אֶת שָׁרִיר הָעֶצֶב
אֶת הַלִּטּוּף הַנָּכוֹן שֶׁפּוֹרֵם בְּקֶסֶם אֶת פְּקַעַת הַכְּאֵב
אֶת הַנָּחַת הַשְּׂפָתַיִם שֶׁמְּרַפֵּאת אֶת שְׂרִיטַת אַבְנֵי הַמִּדְרָכָה
אֶת הַהַחְזָקָה הָאַמִּיצָה כְּשֶׁהַכֹּל מִתְפּוֹרֵר וְהָאֲדָמָה נִשְׁמֶטֶת
אֶת הַמְּהִירוּת הַמְּדֻיֶּקֶת שֶׁל הַשַּׁחֲרוּר
כָּךְ שֶׁאוּכָל לָעוּף בְּכוֹחוֹת עָצְמִי
וְלִסְלֹחַ לךְ.


כזה


13.1.20

מַכִּירִים אֶת הַקֶּטַע הַזֶּה, שֶׁבְּרֶגַע אֶחָד אַתֶּם הֲכִי אֻמְלָלִים בָּעוֹלָם, וְאָז בְּרֶגַע שֶׁאַחֲרֵי - "הוֹפּ כָּדוּר!" עוֹבֶרֶת אֵיזוֹ צִפּוֹר הֶסַּח הַדַּעַת וְאֶתַּם פִּתְאוֹם בְּדֶשֶׁא רָעֳנַן עִם טִפּוֹת שֶׁל נָעִים כָּזֶה, וּמִסְתַּכְּלִים עַל הַשָּׁמַיִם וְלֹא מְבִינִים לְאָן הַכֹּל נֶעְלָם, וְאֵיךְ זֶה שֶׁפִּתְאוֹם הַכֹּל נָקִי?
מַכִּירִים אֶת זֶה שֶׁפִּתְאוֹם אַתֶּם מַצְלִיחִים לִרְאוֹת אֵיךְ הַשָּׁמַיִם עֲגֻלִּים?
שֶׁחוֹזְרִים הַמַּלְאָכִים הָאֵלֶּה הַקְּטַנִּים בַּקְּצָווֹת שֶׁל הָעֵינַיִם, שֶׁהוֹלְכִים וּמִתְפַּשְּׁטִים עַל כָּל שְׂדֵה הָרְאִיָּה, מִין מוֹלֵקוּלוֹת שֶׁל אֱלֹהִים, שְׁקוּפוֹת כָּאֵלֶּה עִם נְקֻדּוֹת שֶׁל דיאנאיי?
מַכִּירִים אֵיךְ פִּתְאוֹם זִכְרוֹן מוֹפִיעַ, בְּלִי מִלִּים, בְּלִי צְבַע, בְּלִי רֵיחַ, רַק הַרְגָּשָׁה טְהוֹרָה וְחוֹדֶרֶת כְּמוֹ קֶרֶן שֶׁמֶשׁ נִשְׁבֶּרֶת בִּקְרִיסְטַל לִפְרִיזְמָה שֶׁל כָּל הָעוֹלָם, וְאָז הַדְּמָעוֹת עוֹלוֹת מְלוּחוֹת וְחַמּוֹת, וְהָעֶצֶב וְהַגַּעְגּוּעִים מִתְעַרְבְּבִים עִם שִׂמְחָה וְהַקַּלָּה וְכָמַהּ טוֹב לִחְיוֹת?
מַכִּירִים אֶת זֶה שֶׁפִּתְאוֹם יֵשׁ מָקוֹם בָּרֵאוֹת לִנְשֹׁם מַמָּשׁ עָמֹק, וְהָאֲוִיר נִכְנַס לְכֹּל חוֹר בַּגּוּף וּמְמַלֵּא אוֹתוֹ, וְאֶתַּם לְרֶגַע בָּלוֹן מְרַחֵף, מְרַחֵף רַק בִּגְלַל קְצָת חַמְצָן שֶׁהִצְלִיחַ לְהִדָּחֵק בֵּין כָּל הַגְּרוּטָאוֹת בַּפְּקָק שֶׁל הַמַּחְשָׁבוֹת?
אָז כָּכָה.


שיר לשירה


יש לי ילדה. בת. ניצן.
ואני מפחדת. עליה. עלינו.
אומרים שהיא דומה לי, אבל ממש לא נראה לי. אני לא רואה את הדמיון, אני לא רואה שהיא שלי, לא רואה את הקשר. יש לה הבעות משלה ורצון משלה, והכל משלה. היא שלה.
היא ההיפך ממני כשהייתי ילדה. היא עקשנית, היא דורשת, היא כועסת, היא יודעת מה היא רוצה. היא יודעת שהיא נהדרת ושמגיע לה הכל, היא לא מרָצה ולא מחפשת אישור. ואני לא מבינה, כל כך לא מבינה את זה. כי אני הייתי הכותל של המשפחה, אוכלת פתקים. כל הבטן שלי היתה מלאה פתקים. הורידים פימפמו מילות הלוואי. והייתי שותקת המון. ומקשיבה. ועונה את מה שהיו צריכים לשמוע. וכולם ידעו שאני מים שקטים חודרים עמוק. הם ידעו, כי האפשרות האחרת היתה בלתי נסבלת - לו הייתי סתם מטומטמת העולם היה קורס עליהם פעמיים - גם אני וגם אחותי יצאנו דפוקות? כמה אכזרי אלוהים יכול להיות.
ואני מפחדת. עליה. עלינו.
איך אני מתמודדת עם האחריות העצומה הזאת, לגדל ולטפח אותה, שתהיה שמחה, אמיצה, חזקה, שלמה, טובה, נכונה לעצמה? איך אני מראה לה את הדרך, כשאני בעצמי לא רואה אותה? איך אני נותנת לה עולם חדש וטוב, כשאצלי בפנים הכל הריסות? לפני שנה בערך כתבתי לה -
"הבת שלי לידי, קורנת וזורחת שפע של ילדות בריאה, ולי נשאר רק להביט ולהשתאות.
להשתאות שהחולי שלי לא נושר עליה כמו קליפות לימון ממגרדת, כמו אבקת סוכר רעיל, מקצות החיוך שלי, מקצות הריסים. מההילה שנובעת מהנקבוביות.
שלא תתפוס את עצב אישוניי, את הכיפוף בגב מהמשא, את המחיקה כדי לפנות מקום לאחֵר זר, שימלא בנייר עיתון כלכלה את החור שנוצר, כשדרכתי על הרצון שלי והשארתי אותו מקומט על הכביש.
תצעקי את הרצון שלך, ילדה, ותשמעי אותו חזק וברור, תמיד, לכל אורך חייך."
אני מפחדת עליה. עלינו.
כשאני מסתכלת בה, הולכת ומפקדת על כולם, אני מבינה עד כמה אני לא מכירה אותה. אני תופסת את המבט שלה לרגע, צמאה למצא שם רמז למי אני בשבילה, מה אני צריכה לעשות עכשיו, מה היא צריכה שאהיה בשבילה. לפעמים היא מנתקת מגע וממשיכה במעשיה, לפעמים היא באה להתרפק. מסבירה לי על העולם בג'יבריש שמובן רק לה. מסבירה מתוך שיכנוע עמוק שהיא יודעת יותר טוב ממני, ואין לה שום תועלת להקשיב למה שיש לי לומר בנושא. ולי לא נותר אלא להתפעל ולהקשיב. להקשיב להקשיב להקשיב - כל העולם מקשיב למילמולך. זה מה שצריך כדי להיות אמא טובה? להקשיב?
אמא שלי מעולם לא הקשיבה. גם לא עכשיו. מעצבן אותי שאני צריכה להקשיב לכולם ושאף אחד לא מקשיב לי. זה כבר הפך לכזה הרגל, שאני כבר הפסקתי להקשיב לעצמי. והולך ונגמר לי המקום בדרייב לכל הדברים של אנשים אחרים.
אני מפחדת מהמקום הזה שירתח ויתפרץ עליה, על הקטנטונת הזאת ששמה את רצונה לפני רצונות של אחרים. שיהלום בה וינסה להשתיק. אני מפחדת לברוח, לפגוע, להחריב, לטעות. אני מפחדת לא לאהוב אותה נכון, לא כמו שהיא צריכה, אני מפחדת לבגוד בה עם עצמי ולהשאיר אותה נאכלת על ידי עצמה.
אני מפחדת עליה. עלינו.
היא גם יצאה כזאת בת. היא אוהבת שמלות ולהסתרק ונעליים, היא אוהבת לשים קרמים על הפנים, ויש לה תנועות של בת. היא מעיפה נשיקות ונדיבה בחיבוקים, ומאוד חזקה בחנדלעך. אני מסתכלת על הגוף שלה. אחרי שני בנים, אני כל פעם מופתעת שאין לה בולבול. יש לה את האיבר הזה, שיש לכל הבנות, אבל בדרך כלל לבנות לא יוצא לראות אותו. בנות רואות הרבה בולבולים בחיים (אלא אם הן שוכבות עם בנות), ופות יוצא להן לראות רק את של הבנות שלהן, או באיזו תנוחה אקרובטית מול מראה. ואני מדמיינת אותה גדלה ומסתובבת עם האיבר הזה בעולם, וכל כך הרבה דברים אורבים לפגוע בה.
ואני לא יודעת את מערכת החוקים של ההגנות על בנות, לא לימדו אותי, אני לא יודעת איך ללמד אותה להימנע מלהיפגע, אני רק יודעת איך להיפגע ולהמשיך. רצה לה יחפה ועירומה, בורחת מהטיטול והפיג'מה, מחבקת את החיתולי שלה, בובות, דודים, סבים, דובים… ואם הדוב יהיה גדול ומרושע?
אני מפחדת. עליה. עלינו.
אני באה אליה ככה, להיות אימהית, גדולה מרגיעה, יודעת הכל, יודעת לראות אותה, לקרא אותה, להגן, לשמור, לאהוב, לתת מרחב בטוח. אבל אני בכלל ילדה. בכלל אני קטנטונת וכל כך מפחדת מהעולם וכל כך צריכה מישהו שישמור עלי, שיוריד ממני אפילו לרגע את כל המשא הזה של המבוגרים.
ואני לא אוכל לשקר לה לנצח. ילדים יודעים. ילדים מרגישים. במוקדם או במאוחר היא תראה את האמא המפוחדת הזאת. וכדי לחיות עם זה בשלום, היא תצטרך לדעת לחבק אותה ואת כל הפחדים שלה. בשתי ידיים.
ואת השיר הזה אני שרה לה כל לילה, מבטיחה הבטחות שאני לא יודעת אם אוכל לקיים, וכל כך כל כך צריכה מישהו שישיר אותו לי.



הרגע שבו הבנתי ש


3.9.19

הרגע שבו הבנתי שהוא איננו, היה הרגע שהבנתי שאני אינני.
מוטלת על הספה במבט כבוי, מחכה למשהו שיפעיל אותי. קרועה לרווחה.
בפנים התפוצצה לי פצצת אטום, שינקה את כל האויר והשאירה וואקום, הד של כלום התחפר לו במחשבה. היה לי שורף לנשום בכל השקט הזה. עירומה מהגיון, יחפה על גחלים לוהטות, לא נותרה לי ברירה אלא לרוקן את הראש ולכאוב את הכאב.
כמו ילדה אמרתי - אולי הוא ישן, אולי הוא תיכף יתעורר. חזרתי אלינו במיטה. ריבוע של שמש מאיר את הפינה, ואני מקשיבה לנשימות שלו, רואה את תנועות העיניים מאחורי שמיכת העור החצי שקוף, ומפענחת מתי הוא עתיד לקום. אני יודעת איך לקרא אותו, כל שריר בפניו ובגופו ידועים לי, ממלמלת עם השפתיים את קשת המחשבות שעוברות לו בראש, נהיית הוא, והצעד הבא ברור לי. אני מרגישה אותו פועם בידיי, יודעת איך לגרום לו לגמור בטירוף.
אני רק רוצה להעיר אותו, שישתמש בי שוב, כי כל כדוריות המשמעות נשפכות, דולפות ממני עם כל שניה שעוברת, וזכות הקיום שלי מתפוגגת. יה זונה אפס, שוכבת ומדממת צורך על הסדין המסריח הזה.
אני רוצה חזרה את הריקנות המבורכת הזאת, כשהוא חושב ומחליט בשבילי, ואני חופשיה מהמאמץ הזה לחיות. משוחררת מהמאבק לברר מה נכון ומה לא, בורחת מלהתמודד עם השלכות הבחירות שלי, לאצריכה לעשות שום דבר פרט לדבר שאני עושה הכי טוב - לרַצות.
רק לזכור לנשום, במיוחד ברגעים שהנשימה נעתקת.
הענף התומך הזה, עליו השלכתי בחדוה את קנוקנותיי, ניתק, ונשארתי מפותלת סביב גופי. בכאב של תולעת שרוטה גיששתי מסביב משהו להאחז בו, לתפוס צורה, אבל הכל היה חול מדבר לוהט.
מה אני עושה עכשיו. איך אקום בלי מקים. הייתי הוא כל חיי, לא יודעת איך להיות אני.
אולי אחפש לי "הוא" חדש.
או שאפנה לכיוון שכל נימי נפשי צועקים לי לא להביט לשם, למקום בו הערפל סמיך כל כך שאפשר להתכרבל בו. אולי יהיו שם צבעים. אולי העיניים יתרגלו לחושך ואוכל להביט בּי שם.




בית קברות לחללים פנימיים


היה לה מין טקס שכזה – תמיד כשהלכה בשדרה בדרך הביתה, היא עצרה בדיוק באמצע (62 צעדים וחצי), התיישבה על המדרכה ודיברה עם העצים. בשעות האלה של היום לא עברו שם הרבה אנשים שחשבו שהיא משוגעת, והאיש עם הכלב הקטן אפילו אמר לה שלום במין כבוד שכזה, אז זה הרגיש בסדר. היא אהבה את העצים הגבוהים האלה, שיורדים מהשמיים, קוטפים כמה ציפורים בדרך, ומתחפרים באדמה. הם תמיד היו שם, חיים ועליזים, והיא הרגישה כמו האחות הקטנה שהם שומרים עליה בקנאות כזאתי מצחיקה. היא היתה שואלת אותם איך הם מרגישים היום, מתעניינת מה הם רואים מגבוה ומה הם חושבים על כל הדברים האלה, שברומו של העולם. הם היו מחייכים אליה בירוק אבהי והיא חייכה אליהם בתלתלים. גם את העצים הקטנים היא אהבה, אלה שמגיחים מהחרכים שבין המרצפות, ונאבקים לתפוס מקום בשמיים הרחוקים מהם כל כך. גם להם יש את הציפורים שלהם, רק שהן דומות יותר לנמלים, והן שרות, אבל לא שומעים אותן, גם כי הן קטנות וגם כי הן שרות בצבע שחור. אנשים רגילים לא יכולים לשמוע צבע שחור. גם היא לא ממש יכולה, אבל היא מתאמנת. היא הצליחה פעם אחת. לעצים הקטנים היא הייתה מספרת סודות. סודות קטנים כאלה, של יום-יום – הרי לא את כל הסודות הם מבינים, כי הם קטנים. אולי הם יבינו, כשיגדלו.
היתה אבל פעם אחת, פעם אחת שהיא סיפרה להם סוד גדול. הסוד הגדול על החללים הפנימיים.
בשביל להבין מהו הסוד הזה על החללים הפנימיים, צריך אולי להסביר משהו על בועות סבון.
כן, בועות הסבון, פק פק. שקופות כאלה, שלא רואים, אבל מתפוצצות מרוב צבעים והסברים. הן כולאות בפנים כל כך הרבה בפרצוף אדיש שכזה, חלק, כאילו בלי מאמץ מחזיקות בפנים יקום שלם, מחזיקות מחזיקות עד שהקליפה הדקה מתחילה להתערבל ולהסתכסך עם עצמה, מערבולות מתנגשות במערבולות מתנגשות במערבולות, חללים עטופים שואגים לצאת החוצה, לנשום, להישפך, ואז... "פק".
הכל פתאום נעלם במין אלם שכזה, מצמוץ לא זהיר ואתה שואל את עצמך אם באמת היה שם משהו קודם, או שרק דמיינת. כזה פיצוץ שקט והכל נמחה, נכחד, בלי מחאה.
אותו הדבר קורה גם כשאנשים מתפוצצים. כשהקליפה אובדת נשארים החללים, חללים לא מוגדרים, יקומים שלמים שכבר לא מחובקים בצורה - זכרונות, חיוכים, אהבות, קריצות - תועים כל כך עד שהלב נשבר. הדרך היחידה להחיות אותם היא לבלוע אותם ולעטוף אותם בבפנים שלך, בכדוריות האדומות, הלבנות, בבשר, בקרביים, להשאיל להם עטיפת גוף ולפסל אותם מחדש, רק כך אתה יודע שהם עוד קיימים. אתה הולך איתם ממקום למקום, זוכר להחזיק אותם איתך תמיד, לאצור אותם בלב, במחשבה, בסרעפת, בריסים. אתה מברך אותם בכל בוקר ומכסה אותם בלילה, מוציא אותם לטיולים ומגן עליהם מהשמש ומחפצים חדים, מהיובש ומהשכחה. 
החללים שהיא עטפה ממנו היו בהתחלה כאלה, חיים וגועשים וצבעוניים וריחניים, אמיתיים ובועטים ומשתכפלים - זכר ריח הוליד זכר מגע הוליד זכר מבט הוליד זכר משפט הוליד זכר חיים, עולמות שלמים של חוויות, רגשות, אהבות. החללים המאומצים שלו בנו אותה והיא חיה אותו, נשמה אותו, קיימה את בחירותיו.
אבל אז, לאט לאט, החללים נחלשו, האטו, התעמעמו והפכו לנטל. הם נהיו אוטומטיים, כמו כפתורים שלוחצים עליהם מתוך הרגל, בזמנים מוגדרים, לפעמים כאילו מתוך הרגשת חובה. הזכרונות הפכו לזרים, הסיפורים הפכו לדיקלומים, והחללים לערי רפאים, שאפילו קו הרקיע שלהם לא הזכיר את מה שהיו פעם. הצבעים דהו, הריחות העלו ניחוח עובש קל, והבכי הפך מבכי מר של כעס וגעגועים לבכי חמוץ של ריקנות, של אין. של מוות. לא נעים לומר, אבל היא מאסה בו. הוא מת בתוכה. שוב.
בערך בתקופה הזאת התחילו לה בעיות בריאות. היא ניסתה לנשום, אבל האויר ברח לה החוצה. זה היה לה מוזר, היא הלכה לראי ובחנה את עצמה – במבט הראשון הכל נראה כרגיל – עינים, שפתיים, ידיים, קצת בטן. השיער היה טיפה פרוע. היא ניסתה שוב, אבל עדיין לא הצליחה לנשום, כאילו היה חור איפשהו, כמו בבלון, דרכו כל האויר יצא. היא העיפה עוד מבט ואז היא ראתה – היא לא היתה מלאה בחללים, היא היתה מנוקבת בחללים. כל מה שנכנס אליה ברח החוצה אליהם, כל מה שיצא ממנה יצא דרכם. היא נהייתה מושבת חללים, הם כאילו הקימו בתוכה מוסדות ציבור ומערכת כבישים. גם היתה אקוסטיקה טובה. מרוב חללים פנימיים לא נשאר מקום בשבילה – במבט השני הזה היא כמעט ולא זיהתה את עצמה. היא הבינה שאם היא רוצה לחיות, היא לא יכולה יותר להיות בית קברות לחללים הפנימיים שלו.
היא הלכה לשדרה וגילתה לעצים את הסוד. היא סיפרה להם את הכל, מההתחלה ועד הסוף תיארה כל חלל באופן הכי מדויק שיכלה, השתדלה לא להשמיט אף פרט ולהיות הכי ברורה שאפשר, כי אחרי הכל, זה היה סוד גדול, והיא רצתה שהם יבינו.
כשסיימה לספר היה שקט קצת מעיק, אפילו העצים הגדולים שכחו לרחוש ברוח. המדרכה מתחתיה היתה חמה. הציפורים הנמליות, שהתאספו סביבה להקשיב, היו הראשונות לזוז.לאט לאט, ואחר כך יותר מהר, הן אספו בחריצות את כל החללים שהיו מפוזרים מסביבה;קטפו את אלה שניתלו על העצים הקטנים ואת אלה שנדבקו למסטיקים דרוכים, את אלה שנפלו בין המרצפות ואפילו כמה שהתגלגלו עד לכביש. הן צעדו בשקט, בטור ארוך, טיפסו על תל העפר ונעלמו אל מתחת לפני האדמה. היא הסתכלה בהן וידעה – החללים מצאו מנוחה נכונה.
היא נשמה עמוק, והאויר מילא את כולה.




2004

בלגן


24.12.19
היי גיברת, תתלבשי.
יושבת פה על הרצפה ככה עם המעי הגס בחוץ.
תתביישי לך, יש פה ילדים.
מה זאת אומרת איפה? הנה פה, לידך.
היא תיכף תתחיל לשחק לך בלבלב אם לא תאספי את עצמך.
יופי.
עכשיו תסתכלי לה בעינים ותבקשי ממך סליחה.


סיביר



15.12.19

מזדיין לו באיברים שלי ממולל את הקצוות כאילו הגמירה שלו תלויה בזה, תלויה בקצה קצהו של העצב שלי, והעצב שלי ארוך ומתמשך כמו נהר שנשפך אל הים שנשפך אל הים שנשפך אל הים.
הוא בכלל פרעוש בקצה הזנב, נתלה בקרקע המתנדנדת ומאושר מאושר שיש לו חלקת אדמה שיכול לקרא לה בית.
אבל זאת רק שערה בקצה הרחוק של סיביר - אפילו לנמלים אין שם קרובות משפחה.



בת


3.8.19

הבת שלי לידי, קורנת וזורחת שפע של ילדות בריאה, ולי נשאר רק להביט ולהשתאות. שהחולי שלי לא נושר עליה כמו קליפות לימון ממגרדת, כמו אבקת סוכר רעיל, מקצות החיוך שלי, מקצות הריסים, מההילה שנובעת מהנקבוביות.
שלא תתפוס את עצב אישוניי, את הכיפוף בגב. את המחיקה כדי לפנות מקום לאחר זר, שימלא בנייר עיתון כלכלה את החור שנוצר כשדרכתי על הרצון שלי והשארתי אותו מקומט על הכביש.
תצעקי את הרצון שלך, ילדה, ותשמעי אותו חזק וברור.
תמיד.
לכל אורך חייך



לֶטֶף




21.7.19


העור צמא. מנוקד כוויות של חסר.
הגוף רוצה מגע אחר. נגיעה שבהבזק יוצרת וואקום בעולם, ופתאום הריאות מתמלאות אויר והלב מתעורר לחיים ושואל - כמה זמן נעדרתי. חיבור של חבל טבור לטבור הקיום. הנשמת משמעות מפה לפה. מכת חשמל לרצון לחיות. ליטוף שפותח נקבוביות כמו ניצנים מתפתחים בהילוך מהיר, מתנערים מקורי עכביש דביקים שהחזיקו אותם שנים בדבוקה אחת, מעיפים לכל עבר שיערות סבא ואבק. מגע שאוסף ומאגד את כל הדמעות. מגע שמחפש להכיל את הדפק. לחמול.


כוס שוקו


5.6.2019

תגידי לי שאת אוהבת אותי בנימי נפשך, שכשאת חושבת עלי את לא יכולה לעצור את החיוך של הגאווה והפליאה על מי שגדלתי להיות. מי שגידלתי את עצמי להיות.
תגידי לי שאת רואה כמה קשה לי. שכואב לך לראות כמה קשה לי. שזה מזיז לך. שאכפת לך. שאת מצטערת שזה ככה, ומבטיחה שישתפר.
תגידי לי שאני מרתקת. שאני מעניינת. שאת רוצה לשמוע מה אני חושבת על דברים, מה נקודת הראיה שלי, מה עברתי בחיים כדי להגיע אליה.
תגידי לי אני פה. בשבילך ורק בשבילך. אני מקשיבה. אני לא שופטת ולא משווה ולא חודרת ולא כופה ולא מעמידה אותך במקום. אני פה לעטוף, אני פה להגן, אני פה ללטף ולנשק את הברך השרוטה. להכין לך כוס שוקו חם. לעשות לך צמה.
תגידי לי שאת שומרת עלי. שאת רואה את השדים באים ואת עושה כשפים להפשיט אותם מכוחותיהם. שאת יודעת איך לפרום את היאוש ואיך לסלק את נחילי הנמלים של הספק. שאת יודעת איך לרפא את כוויות המגע החסר. 
תגידי שאת זוכרת להשקות את האהבה. כל יום בקיץ. בחורף אפשר פעם ביומיים, כי הגשם עושה את שלו.

אבל
את אין.
את לא קיימת
בשבילי.



תיאום ציפיות

לאמא צריך להיות ריח של בית. של קינמון, של סבון, של נקי, של הבפנוכו של השיערות הרכות של הנוצה.
לאמא צריך להיות חיבוק מגן, שכל החיצים המורעלים נמסים והופכים לפרפרים כשהם מתקרבים אליו.
לאמא צריכות להיות מילות קסם שהופכות מצוקה לשלווה, כמגע מעצב של אצבע בפלסטלינה חמה.
לאמא צריך להיות צחוק אמיתי שמתפעל ממך.
לאמא צריכות להיות עיניים נבונות שאת יודעת שיבינו בדיוק למה את מתכוונת באמת.
לאמא צריך להיות מבט שמחמם עצמות כשאת עומדת קפואה ואבודה על הבמה.
לאמא צריכות להיות ידיים שיכולות להיכנס לגוף שלך ולעטוף את הלב ולהזרים את הדם.
לאמא צריכות להיות קצוות פה שמראים עניין כנה ואמיתי במה שאת אומרת, אפילו אם העיניים שלה במקום אחר.
לאמא צריך שיהיה תחביב מוזר שאפשר לצחוק עליו, אבל היא לוקחת אותו מאוד ברצינות.
לאמא צריך להיות סוודר נעים שהצמרירים שלו מגיעים לבשר על החיבוק המתקרב, וגם אם הוא לא מגיע אפשר למולל
אותם ולהרגיש אותו מתפשט מקצות האצבעות לצוואר.

אמא צריכה להתקין לך כנפיים במידות שלך, כל פעם לתקן קצת, כדי שתוכלי להנות מלעוף בעצמך.
להנות להיות עצמך,
לרצות להיות עצמך,
ולא לרצות להיות כמו אמא.

את צריכה שהריח שלה ילווה אותך מאחורי האזניים, לא מתחת לאף.
את צריכה שגם את תוכלי להגן על עצמך מחיצים, אפילו אם הם לא הופכים לפרפרים.
את צריכה שלא יהיה לך צורך במילות קסם ביום יום, כי את קסם בעצמך.
את צריכה שתביני הכל כל כך טוב, שלא תצטרכי שאחרים יבינו אותך.
את צריכה שהבמה תהיה לך בית כי את בבית בתוך עצמך.
את צריכה שהלב שלך לא יהיה מודע לכך שהוא פועם, כי זה טבעי לו.
את צריכה לדעת מתי לקחת דברים ברצינות ומתי לצחוק על העולם ועל עצמך.
את צריכה שתהיה לך חתיכה מהסוודר של אמא בכיס למקרה הצורך.



26.3.19



שימוש


1998

היא לא מצאה לו שימוש, לכן שירבב את עצמו (חזרה) החוצה ממנה ויצא לחפש אחד בעצמו. אמרתי לו שחשבתי עליו, אבל הוא לא הסתפק בזה. אני מקווה שעכשיו הוא בסדר, שהוא דואג לעצמו יפה. שהוא מצא.
היא - אני לא יודעת מה איתה, כשפגשתי אותה בפעם האחרונה היא נראתה קצת יותר מתה ממקודם, אם זה בכלל אפשרי. הייתי מנומסת והזמנתי אותה לכוס מיץ תפוזים, אבל כשהיא שתתה נראה כאילו הכוס שותה אותה, עם כל לגימה היא נהייתה יותר ויותר אפורה, עד שהעננים גנבו אותה. אולי זה טבעי שאפור שותה כתום.
אולי זאת אשמתי, אולי הייתי צריכה לתת לה וודקה.



איש באיבוד


10.10.19

המורה שלי לנהיגה, לפני שסטה עלי מינית, לימד אותי כמה דברים חשובים לחיים. אחד מהם היה שאם בא רכב עם אורות גבוהים ממולי ומסנוור, הטריק הוא להתמקד בפס הרציף של השוליים מימין, וככה גם אני לא אסונוור וגם לא אסטה מהנתיב. זה כמו שסבתא שלי כשהיתה לוקחת אותי לים ומשעממת אותי בשיחות עם החברות ההונגריות שלה היתה אומרת לי - לא לעזוב את החבל. החבל הזה החלקלק, הטובע ממשקל הירוקת, זה מה שיציל אותי מלהיסחף. ואמא שלי תמיד אמרה "תנסי לזכור את הדברים הטובים", תוך כדי שהיא מחדירה לי רע-על בוריד הצוואר.
זה הכי קל ובטוח לחשוב על הדברים הטובים. זה מקלט מוגן מהרוח. לעצום את הלב לכל הרוע הלא מוגדר שם בחוץ. להסתגר בתמימות.
ואני מוצאת את עצמי עכשיו תוהה מה יקרה אם אשחרר את החבל, את הפס, אעלה את העוגן, ואפליג לעין הסערה. אם אסתכל לגמורק בלבן של העין. מה יקרה לי. איך עושה משוגע? איך עושה איש באיבוד?
היום בדרך חזרה הביתה עשיתי סיבוב פתע לבדוק אם היא עוד חיה, האהבה הראשונה שלי. הצצתי תוך כדי נסיעה, והעדות היתה מונחת שם במרפסת. ניטרתי את הדופק של מרוץ הרגשות שלי, מישמשתי את החבל, וראיתי שיהיה די מסוכן לעזוב עכשיו כי אחרי הכל יש לי ארבעים דקות נהיגה לפני. איך זה שתמיד אני מצליחה להיות בשליטה על כל השיט הזה, לפעמים אני נורא רוצה להשתגע.
כשאת חיה בין שחור ללבן, התהום שביניהם מרופדת באפורים רזים. אבל הקפיצים החלודים במיטה הזאת יוצאים מהמזרון ודוקרים בצלעות. לא נוח. לא נוח להתבצר במגדל השן של הטוב, לא נוח לשאוף את האויר השורף של הרע, למרות שהתרגלת, ולא נוח לפגוש את האפורים הכחושים האלה, שמדברים בשפה כל כך זרה לאוזניים. מסתובבים נמוכים כאלה, ממהרים, עם המצלמות שלהם, ומציעים את עצמם כחלופות למשהו אמיתי.
מי מת ועשה אותי אמא. למה הוא חשב שאני ראויה. איך אדם שמחרבן מסריח ומחטט באף ומזיע מתחת לציצים יכול להיות ראוי לקדושה כזאת. מי מת ועשה אותי אמא. מה הוא חשב לעצמו, האדיוט, אני רק עכשיו מתחילה ללמוד מילים.
כל כך הרבה עולמות ביניים, כל כך הרבה אמיתות כמו נמלים. כשאני פוסעת ביניהם, אני מצקצקת בלשון בקצב, כדי לשמור על הגרעין שלי, לשמוע הד לעצמי, לא לאבד את הדרך.
פרוצה אני מתהלכת, בצעדים מדודים, בובה ממוכנת, ונוזלת צורך מהרווחים בין הפלסטרים המדומיינים.
ולא רואים עלי את צלקות החתכים הפנימיים.


העובדת באיזור הרדום של הלב



24.10.19

איך היא ישנה הקטנטונת הזאת. הריסים שלה ארוכים ומתנועעים בקצב הרוח שבלב.
אני מעבירה יד על הלחי שלה, מתאמצת רק ללטף את פלומת השיער הילדית אבל להגיע פנימה ולהעיר אותה, כדי שאוכל לראות לעומק עיניה. אפשר ממש לשמוע את השיער שלה מתמתח מהשורש, את קצוות המחשבות היתומות שמחפשות את תחילתן, את מגע הלשון בשיניים. לפעמים הלשון מלטפת אותן ונוגעת, לפעמים הן נושכות חזרה והיא כולה נקודות נקודות, נבהלת אבל חוזרת לגעת. היא צפה בחלומות בין עננים של מחשבות, שוחה לפה ולשם - רואים לפי תנועות העפעפיים וזוויות הפה.
היא לא רושמת כלום, לא מתעדת, לא מתעכבת, וקשה לי לתת לה להאבד ככה, לבד, בעולם הגדול. בלי תיעוד לקיום שלה, בלי שיראו את העקבות שלה בחול.
אני מתחילה להעיר אותה, כמו שהייתי רוצה שיעירו אותי. ליטוף בשיער, מאחורי האוזן, בלחי, בצוואר, בכתף, חזרה ללחי. הפנים שלה קצת מתעוותות, היא לא רוצה ללכת משם, לא רוצה לעזוב את הים. אני מתעקשת ואומרת לה ברכות, בּובּי, קומי, הגיע בוקר. צריך להתארגן ולצאת. ואז מנסה לרכך קצת - הולך להיות לך היום יום נחמד, זוכרת? היא מתהפכת ומפנה את הראש לקיר, קצב הנשימה שלה מעיד שהיא עדיין ישנה.
אני מלטפת את השיער שלה שוב. פתאום מרגישה כיווץ מיקרוסקופי בין השכמות שלה. אני מזהה מיד את הצעקה הזאת, שהיא צועקת בחלום, אבל לא יוצא לה קול, ואין מי ששומע.
אני מרפה מיד.
שתישן.


כבר אינני האישה שהיתה



4.1.20

כבר אינני האישה שהיתה
לוקחת אמיתות של אנשים אחרים ומחילה על עצמי
מחכה שרועה בחדר לאנשים שיכנסו אלי
דולקת כל הלילה וכבויה ביום
יודעת שמפונקת, עצלנית, ושלא יודעת חשבון
הופכת כל כולי למישהו אחר
מחקה צחוקים מהרחוב
קופצת מצלליות של אוטובוסים אל המרצפת המוארת
מלקטת זר של פרחי בר לאמא
מצילה נמלים מצלוטייפ
מפסלת חברים בשעוות נרות שבת ובאבני חול מתפוררות
גומעת בצמא ביקורות ותקנים
מאמצת כל אשמה תועה לחיק.



גשר חבלים


17.5.19

הילדים בסדר. אני לא בסדר.
אני בנויה בין חסרים, גשר חבלים מעל חורים של תהום שחור. חומצה מאכלת את טלאי הליפופים האגביים.
אני לא בסדר. הבטן שורפת לי דרך הגרון והשתיקה מתחילה להישחק.
לצרוח. להעיף אותו מעלי ולקרצף את נקודות המגע שמטונפות בדריסה המלאה בעצמה. לקרצף עד שיצא דם, ואז לנקות גם אותו כי אולי הוא נגע בעור הזונֶה. לשטוף דם עד שלא ישאר ואז אולי יהיה לי נקי.


                                                

התחנה הבאה בית יהושוע


26.5.19

ישבתי לבדי במושב בצד ההפוך מהשמש, אבל היה ערב והיא עמדה לשקוע, אז האלומות כללו גם אותי. בצד המערבי ישבו שלושה גברים וליהגו על כסף במבטאים שונים, וברקע אינפף חייל סיפור חיים חלול מתוכן. צפיתי במבט עייף בשדות שחלפו מולי. פתאום עברה רכבת בחלון, נוסעת לכיוון הנגדי מהרכבת שישבתי בה, והאויר נמחץ ביניהן בקול פגיעה שחצה את הקטע בנסיעה ללפני ואחרי. לפני - הזמזום הבודד שברקע השיחה הערה שלידי, קאט אלים לאחרי - מפולת של מנועים עשן ומתכת, ונשימה שעצורה ברווחים הכלואים ביניהם.
מיד נזכרתי בו, שקפץ אל מול הקטר לפני כמה חודשים.
צפיתי אז בוידאו השקט ממצלמות האבטחה שוב ושוב, רואה בפיקסלים שירה שלמה, ומתאחדת עם השניות בַּמונֶה בהילוך האיטי, כל שניה לוקחת לפחות שלוש שניות במימד זמן אחר.
כל כך הרבה דחוס בין השניה הראשונה כשרואים את פנס הרכבת מרחוק, השניה השניה כשרואים אותו רץ בנחישות, השלישית של הפגיעה, והרביעית שחלקי גופתו עפים על שני חבר'ה ששותים קפה על הספסל.
בשניה הראשונה, הצללית שלו עמדה כמו כולם, ממתינה עם איזה תיק תלוי על כתף אחת, באותה נקודה שבה אני עומדת כל בוקר. שום דבר מיוחד.
בשניה השניה, ראיתי את הדחף שהניע את גופו, את מיידיות ההחלטה. את הניצחון על האינסטינקט.
והשניה השלישית. התפוצצות הגוף והשחרור הסופי מהסבל. הטחה אלימה של כל הכעס, התסכול, הבושה, הגועל, היאוש, בקיר המתכת השועט. בשבריר שניה כל הכאב הפך למליוני חלקיקים של חופש, פרפרים לבנים שמודיעים לעולם - אני יכול לעוף, משמע אני קיים, כרצוני. בלי חומות הכלא החשוך הזה, בלי לשחוק שיניים ולעבור עוד יום, עוד שעה, עוד שניה. ולשם מה. לעולם לא אקבל את גמולי. הכל מת.
ואז, בלי הכנה, הגוף האפור טס קדימה, צעד וחצי גדולים, צעד וחצי מהצד של החיים לצד של המתים.
בתחילת הצעד הוא היה אבא לשלושה, איש לאישה, בן לאבא ולאמא, דוד. חבר. עובד. אולי בוס. זה שהיה קרוע על ארץ נהדרת, זה שלא סבל חריף. זה שרגל אחת שלו היתה יותר גדולה מהשניה בחצי מידה. שהיה לו אף ארוך ולב רחב, גבה אחת והרבה עצב בעיניים. בצעד השני הוא היה כדור אש מרוכז של יאוש טוטלי. ובחצי הצעד האחרון - הוא ריחף לעבר הגאולה.
הפרפרים ריחפו לרגע ואז הפכו לזהרורים ונעלמו.
המכה, ואז הפרפרים ואז הזוהר.
בשניה הרביעית, חלק מהגוף הנטוש שלו עף והתנגש בעצמה באנשים על הספסל. הוא לא היה שם, הוא לא התכוון. הוא לא חשב על זה.
אלה היו שאריות הכאב שלא הפכו לפרפרים לבנים. יש כמות מוגבלת של צער שיכול להשתחרר.
לפעמים זה יותר מדי, וחייבים להישאר עקבות בעולם. חוק שימור החומר וזה. ריקושטים של אדם סובל, אבנים בלב שנוצרו מרגע היוולדו, וגדלו והתרבו עד שקרעו את הבשר, הקרומים לא יכלו להחזיק יותר. אבנים של רגש מומת, מוקפא, מנוטרל. אבנים שבנו חומות של הגנה. חומות שהפכו לכלא.
אני משחזרת את השניות, ומאושרת בשבילו. נוח בשלום. עכשיו אתה יכול לנשום.


מרחב מעבר



7.10.19

נוהגת, והחושך פתאום עוטף את הרכב, ומתגנב לי זיכרון של תחושה מאחורי האוזן כמו מטבע קסום.
תחושה של מחשבה נקיה. עם טיפה ריח של גשם של סתיו.
הייתי אוהבת לסוע בלילה. השקט, התנועה המונוטונית של רחם האוטובוס, החושך שמכריח את העיניים להביט פנימה.
התנוחה הנוחה שסוף סוף נמצאה. מרחב מעבר שלא מצריך לעשות כלום, ומאפשר להתמסר לגלי המחשבות.
רגע של חיבור לעצם.


בפנים החוצה




21.12.19


היתה ילדה שבתעודה בכיתה ב' קיבלה הכל מצוין פרט ל"כתב יד" - כמעט טוב.
הם אמרו שלא יתכן שלילדה כזאת יהיה כתב לא יפה. אז שנה שלמה היא לימדה את עצמה לכתוב.
היא כתבה רגיל, והיא כתבה הפוך, היטתה את הדף על צד ימין ועל צד שמאל, ניסתה בסוגים שונים של עפרונות, כתב מראה כתב סתרים כתב ציורים כתב שהמציאה.
עד שהצליחה לכתוב את עצמה ככה שלא יעירו, לא יבדקו, לא יכעסו ושימשיכו הלאה.

בבובות היא לא ידעה לשחק. היא נשלחה לשכנה, בת גילה, שהיו לה 12 ברביות ושני קןים.
השכנה לקחה שלוש ברביות וקן ופתחה בשיחה עמוקה על בגדים קניון ומכונית חדשה, והילדה החזיקה ברבי אחת וענתה בלב. השכנה לא שיחקה איתה יותר.
אז היא לימדה את עצמה להפוך את הלב והפה, ולענות להם את מה שהם רצו לשמוע, ולאט לאט ענתה פחות בלב, שלא יפריע. 
ככה הם פחות העירו, פחות בדקו, פחות כעסו ויותר המשיכו הלאה.

לתיכון היא הלכה בשיער פרוע שמסתיר את העיניים, שרוואל שחור וחולצה שחורה הפוכה עם הפתק בחוץ.
תפסו אותה הבנות ואמרו לה - לכי זקוף! ראש למעלה! צרי קשר עין! תחייכי! אחרת אף אחד לא ירצה להיות חבר שלך!
היא התאמנה הרבה והן עשו לה בחני פתע בחצר. בסוף היא למדה ללכת יחסית זקוף עם ראש חצי למעלה, אבל באמת החיוך היה הצלחה מסחררת. היא הפכה את הקמור לקעור, וכולם אמרו יה איזו ילדת חיוך את.
כבר לא שלחו לפסיכולוג. ופחות העירו, פחות בדקו, פחות כעסו, והמשיכו הלאה.

ההוא רצה לשכב איתה, והיא אמרה לו לא, אני עוד בתולה. אז הוא משמש אותה ומשמש, והיא ירדה לו ובלעה ואמרה שטעים.
הוא היה מרוצה ואמר את זה אפילו חברה שלי לא עושה לי. אבל בפעם הבאה הוא בא ורצה עוד.
אז היא הפכה את הלב פנימה וענתה בפה את מה שרצה לשמוע, חייכה, והגוף שלה ציית.
והוא פחות העיר, פחות בדק, פחות כעס, והמשיך הלאה.