חפש בבלוג זה

תגידי


תגידי.


לא יודעת מה תגידי, 
בא לי שתגידי, 
לא משנה מה. 
תגידי זאת מילה מצויינת, זה בא לי טוב. 
תגידי.
יש מצב שזה יותר טוב מחיבוק אפילו.
זה כאילו לומר תהיי.
זה כאילו לברא אותך פה לידי רגע. 
ואז שאני אהיה ואת תהיי ותספרי לי שאני פה. 
ואולי אני אאמין.

גב

יש ציפור שהולכת עלי,
מלבֶּנֶת עִקבותיה על גבי.
אני מריחה את הבשר נצרב.
אבל בסוף, צעדיה המקועקעים
הופכים לשריון קשקשים מוזהב -
לא יצליפו בי יותר.

חיפוי איכותי


חיפוי העץ שעל המדרגות אצלך
סופג יפה את הדם
של גופי שנקרע ממני
בדרך החוצה מהקליניקה
אל אור היום.

חללים פנימיים - עריכה

היה לה מין טקס שכזה – תמיד כשהלכה בשדרה בדרך הביתה, היא עצרה באותו המקום באמצע השביל, התיישבה על המדרכה ודיברה עם העצים. בשעות האלה של היום לא עברו שם הרבה אנשים שחשבו שהיא משוגעת, והאיש עם הכלב הקטן אפילו אמר לה שלום במין כבוד שכזה, אז זה הרגיש בסדר. היא אהבה את העצים הגבוהים, שיורדים מהשמיים, קוטפים כמה ציפורים בדרך, ומתחפרים באדמה. הם תמיד היו שם, חיים ועליזים, והיא הרגישה כמו האחות הקטנה שהם שומרים עליה בקנאות מצחיקה. הם היו מחייכים אליה בירוק אבהי והיא חייכה אליהם בתלתלים. מאז שיונתן מת, הם היו היחידים שהקשיבו לה. היא היתה מספרת להם מה היה בכיתה היום, ועד איזה עמוד היא הגיעה בספר שלקחה אתמול מהספריה וקראה מתחת לשמיכה בלילה. סיפורי יום יום שכאלה. כשהיתה יושבת היו נוחתות סביבה הציפורים, קהל של עיניים שנִשבו בקצב דיבורה השקט והימהמו ביניהן. גם הנמלים עצרו והביטו.
ביום שלישי אחד היא התהלכה יותר לאט מהרגיל, והתיישבה בלאות. זאת היתה הפעם שהיא סיפרה להם סוד. את הסוד הגדול על החללים הפנימיים שאימצה.
החללים האלה, שהכבידו את צעדיה, לא היו שלה. היא ליקטה אותם מאחיה המת. בהתחלה הם היו חיים וגועשים וצבעוניים וריחניים, אמיתיים ובועטים ומשתכפלים. הריצות של שניהם בפארק בימי שבת התמזגו לכתמי ירוק וצהוב זוהרים, מרצדים ומנגנים בקצב קוצר נשימה של צחוק מתגלגל. פזמוני "אני אגיד אותך" מתובלים בחשמל של דיגדוגים, ואז שלוות מבט של אחרי השיהוקים. המבט הזה של "יש לך אותי". שהיה שם תמיד. זכר ריח הוליד זכר מגע הוליד זכר מבט הוליד זכר משפט הוליד זכר חיים. עולמות שלמים של חוויות, רגשות, אהבות. החללים המאומצים שלו בנו אותה והיא חיה אותו, נשמה אותו, קיימה את בחירותיו. כך הרגישה נאהבת.
אבל אחרי כמה זמן בלעדיו, החללים נחלשו, האטו, התעמעמו והפכו לנטל. הם נהיו אוטומטיים, כמו כפתורים שלוחצים עליהם מתוך הרגל, בזמנים מוגדרים, לפעמים כאילו מתוך הרגשת חובה. הזיכרונות הפכו לזרים, הסיפורים הפכו לדיקלומים. פלומת השפם הבהירה שלו החליפה צבעים עד שדהתה לגמרי, וריח חולצתו אחרי אימוני הכדורסל התמזג בריחות אחרים. החללים נידמו לערי רפאים, שאפילו קו הרקיע שלהם לא הזכיר את מה שהיו פעם. הבכי שלה הפך מבכי מר של כעס וגעגועים לבכי חמוץ של ריקנות, של אין. של מוות. לא נעים לומר, אבל היא מאסה בו. הוא מת בתוכה. שוב.
היא לא גילתה את זה לאף אחד.
בערך בתקופה הזאת היא הרגישה שאולי משהו לא בסדר בריאות שלה. היא ניסתה לנשום, אבל האויר כאילו ברח לה החוצה. זה היה לה מוזר. היא הלכה לראי ובחנה את עצמה – במבט הראשון הכל נראה כרגיל – עינים, שפתיים, ידיים, קצת בטן. השיער היה טיפה פרוע. היא ניסתה שוב, אבל עדיין לא הצליחה לנשום, כאילו היה חור איפשהו, כמו בבלון, דרכו כל האויר יצא. היא צימצמה את עיניה חזק חזק והתרכזה, ואז היא ראתה. היא לא היתה מלאה בחללים, היא היתה מנוקבת בחללים. כל מה שנכנס אליה ברח החוצה אליהם, כל מה שיצא ממנה יצא דרכם. היא נהייתה מושבת חללים, הם כאילו הקימו בתוכה מוסדות ציבור ומערכת כבישים. מרוב חללים פנימיים לא נשאר מקום בשבילה – עכשיו היא כמעט ולא זיהתה את עצמה. היא הבינה שאם היא רוצה לחיות, היא לא יכולה יותר להיות בית קברות לחללים שלו.
היא הלכה לשדרה וגילתה לעצים את הסוד. היא סיפרה להם את הכל, מההתחלה ועד הסוף. מאיך שלימד אותה לשרוק (או אולי זה היה אבא?) ואיך ביטאה את שמו בהתחלה (נותָנָה? נונותָן?) ועד איך סבתא בכתה (או אולי זאת היתה דודה שולה?). ואיך אמא שתקה. היא תיארה כל זיכרון וכל חלל באופן הכי מדויק שיכלה, השתדלה לא להשמיט אף פרט ולהיות הכי ברורה שאפשר. כי אחרי הכל, זה היה סוד גדול, והיא רצתה שהם יבינו.
כשסיימה לספר היה שקט קצת מעיק, העצים כאילו שכחו לרחוש ברוח. המדרכה מתחתיה היתה חמה. הציפורים הנמליות, שהתאספו סביבה להקשיב, היו הראשונות לזוז. לאט לאט, ואחר כך יותר מהר, הן אספו בחריצות את כל החללים שהיו מפוזרים מסביבה, קטפו את אלה שנתלו על העלים הקטנים ואת אלה שנדבקו למסטיקים דרוכים, את אלה שנפלו בין המרצפות ואפילו כמה שהתגלגלו עד לכביש. הן צעדו בשקט, בטור ארוך, טיפסו על תל עפר ונעלמו אל מתחת לפני האדמה. היא הסתכלה בהן וידעה – החללים מצאו מנוחה נכונה.

היא נשמה עמוק, והאוויר מילא את כולה.

איפה את


אמא
אמאא
א-מא.
אמא בואי,
אני צמא.
אמא.
אמא בואי כבר
בואי עכשיו עכשיו אמא בואי.
שעה אני קורא לך כבר, שעה,
יומיים ושבועיים ועידנים, מהדינוזאורים אני קורא לך.
קורא וקורא עד שאין לי קול יותר הקול שלי אבק בגרון יבש מדבר ציה אדמה מתבקעת החול בגרון שורף לי את החזה אמא. חור בחזה זה מה שיש לי עכשיו והכל נשאב פנימה, חור שחור שזולג דמעות יבשות שחורכות שבילים עמוקים בלחיים ודרכם רואים את השיניים. וקצות העצבים שבשיניים קוראים - מים מים, בבקשה, מים.
אני צריך שתחזיקי אותי אמא. שתחזיקי אותי חזק, בפרקי הידיים תחזיקי אותי, תגני בחירוף נפש מהסכין שרוצה לפתוח לדם את הדלת. הדם שלי מבעבע, בוער בי ורוצה לצאת ולשטוף הכל. להישפך לתוך המסביב כדי שאוכל לקפוץ לתוכו ולהיות עטוף בו, עטוף בך, מוגן. אני יודע שאסור לחתוך, אמא, תחזיקי אותי שלא אשמט.
להישמט אני יודע.
לכוון את הגוף בתנוחה הצונחת אני יודע, להרגיש את הרוח חולפת אותי בדרך למטה למטה. את קול הפגיעה אני יודע לדקלם מראש, את הכאב אני יודע להכיל. אבל השמיטה הזאת, כל פעם שמיטה מחדש. ואני כל הזמן מקווה שלא שוב, וזה עושה לי לא לנשום.
אמא בואי, אני צריך שתאספי את הנשימה שלי מהרצפה, היא התפזרה פה כמו חלב, ואני לא מגיע. תאספי אותה כמו האור של נרות השבת, ותקרבי לפנים שלך, לפה שלך, לנשיקה, לנשיקת חיים. ואז תנקי מכל השחורים ותפזרי אותה בחזרה עלי, שאוכל לפקוח עיניים ויהיה לי אור.
אמא תדליקי את האור. זה קצת יכאב בהתחלה, אני יודע, אבל אני כבר לא רואה צבעים בחושך, ואני עייף. כל כך עייף. ולא יודע לאן ללכת. כל הכוכבים נכבו, תדליקי לי כוכב למעלה. אני מפחד באיבוד.
אמא זה נפל שוב.
אמא אני חושב שזה נשבר.
אמא זה לא עובד.
אמא איפה את.
איפה את?
איפה היית?
היית?

ואולי בכלל לא היית, אולי דמיינתי.

מנורת הירח

אני זוכרת רק את המנורה, מנורת ירח, מפזרת אורות וצללים על משיכות המברשת הלא מקצועית שסיידה את התקרה. קווי המברשת הולכים לכל כיוון, זוחלים ומסתחררים על התקרה, והכל מסתובב סביבם. הקול של אמי מזמזם ברקע, מתפרק למולקולות רעל שחודרות לי לזרם הדם ומזינות את תאי הילדיים. אין לי אפשרות להתגונן, ואין לאן לברוח, זאת רק אני שכובה פשוקת נשמה על המיטה, והמנורה מביטה בי מביטה בה מלמטה.
בחוץ אני מתאמנת בלהתאים. להיות נכונה לכל אחד. אני קוראת את מי שבא מולי, את אופן הליכתו, מבט עיניו, זויות פיו, תגובותיו, וכותבת את דמותי לפי צרכיו. מרכיבה זהות חדשה מטלאים שאני מוצאת מסביב, מעתיקה לי צחוק ששמעתי במסדרון, הטיית ראש שרוכשת אמון, תנוחה נוחה להקשבה.
אבל לאמי כלום לא מתאים. לאמי אני צריכה להיות ריקה, כדי שהגרורות שהיא שולחת בי יחליקו בגרון מעדנות עד אין סוף, ואהיה לשקיק המרירות שלה, חגור על מתניה לאן שתלך.
בדיוק כשנגמר לי האויר, המנורה מאותתת שאולי יש נתיב בריחה. היא מצביעה לי על המגרעות בתקרה שמוגנות מהאור שהיא שופכת עליהן, מראה לי שיש מחסה. אני צריכה לחפש נקודות עיוורות של האויב בשדה הקרב. מרחב שלא חדיר לעין הרואה-כל, מרחב להתקיים בו. אני מתחפרת בשוחות ושולחת מסרים מקוּדדים לחילוץ. מציירת שלדים במחברות אנגלית, שותקת למורות בעיניים פעורות, מעטרת את הגוף בשריטות וחולמת על דם חמים שמקיף ומחבק אותי. יש לי סוד, יש לי מקלט, יש לי אני.
אבל בסוף אמא מגלה את המחבוא. או שמישהו אמר לה, או שהיא קראה אותו בעיני. והיא נוקמת. חודרת, משתילה, מנביטה ומגדלת להבות אשמה. אני מרשה לה, לא נלחמת. אני מקריבה את כל מה שנשאר לי כדי לפייס אותה, שלא תלך ותעזוב אותי לא אהובה. אני פוסעת בשדה הקרב בפנים חתומות, מסיטה מבטי מעיניו המתות של הקרבן שהעליתי. אני מחפשת את מנורת הירח. להמשיך ללכת לכיוון האור, אני מצווה על רגלי, להמשיך ללכת, אולי בסוף זה יעבור. אולי זה לא תמיד יהיה ככה. ואם לא יעבור, ממילא אני מתה, אז אין מה להפסיד.
הירח מתכסה בעבים שחורים, והמנורה איננה. אני חושבת - אולי בעצם זה יותר קל ככה, להפסיק לקוות. אני מתכרבלת ביאוש ומניחה ראש בחיק הבור. האפילה מקבלת אותי, בלי ראיון מקדים. בעלטה אני יכולה לחייך בלי לחשוש שיראו. יש המון גוונים בשחור, אני אומרת לעצמי, מספיק בהחלט לצללית שכמוני. אני מפשילה את השמיכה ועוצמת עיניים.

מר חושך

חוֹזֶרֶת מֵהַקּוֹסְמֵטִיקָאִית, הֲצָצָה חֲטוּפָה בָּראִי לִפְנֵי שֶׁשוטפת אֶת כָּל החומרים הַזָּרִים שֶׁמְּרוּחִים לִי בְּכָל מָקוֹם.
(הֲצָצָה חֲטוּפָה אָמַרְתִּי, לֹא לִיצֹר קֶשֶׁר עַיִן).
"הָעוֹר שֶׁלָּךְ צָמֵא, תִּרְאִי אֵיךְ הוּא שׁוֹתֶה אֶת הֲסֶרוּם אַנְטִי איְגִ'ינְג", הִיא אמרה בְּהִתְרַגְּשׁוּת.
אֲנִי לֹא מְבִינָה מָה כֹּל כָּךְ מְרַגֵּשׁ. הֲרֵי זה לא רק העור, הַכֹּל צָמֵא. כָּל תָּא וְתָא מְחֹרָר כְּוִיּוֹת שֶׁל חֶסֶר. אף מרקחת לא תרפא, אף מסיכה לא תזין. הַשְּׁחֹרִים הָאֵלֶּה שֶׁהיא סוֹחֶטֶת בּהנָאה הֵם רק טְבִיעוֹת הָרַגְלַיִם הַחֲזִירִיּוֹת שֶׁל הַחֹשֶׁךְ.
מַר חֹשֶׁךְ הַזֶּה, שֶׁמִּתְהַלֵּךְ יָמִינָה וּשְׂמֹאלָה בַּבֶּטֶן שֶׁלִּי, מִתכרבל לוֹ בָּאֵיבָרִים הַפְּנִימִיִּים שֶׁלִּי, מכרסם רקמות תקווה וּמפריש חֻמְצָה שֶׁמְּאַכֶּלֶת אֶת כָּל מָה שֶׁעוֹד חַי. מְשַׂחֵק גּוּמִי יְרוּשַׁלְמִי עִם מֵיתרֵי הַקּוֹל שֶׁלִּי וְעוֹשֶׂה לִי לִשְׁתֹּק. וְלֹא לְסַפֵּר. "אֲנִי אֶצְרַח" אֲנִי לוֹחֶשֶׁת לוֹ. הוא מְחַיֵּךְ. "אַף אֶחָד לֹא יִשְׁמַע אוֹתָךְ." הוּא צוֹדֵק.
הַמַּגָּע של החושך בִּכְתֵפַי אָדִישׁ וּמַכְאִיב, אָז אֲנִי מְכַבָּה אֶת הַהַרְגָּשָׁה וְזֶה מַעֲבִיר אֶת קצת את הַזְּמַן.
אֲנִי מְדַמְיֶנֶת שֶׁאֲנִי מְעִיפָה אוֹתוֹ מֵעָלַי וּמְקַרְצֶפֶת אֶת עוֹרִי בְּאֶבֶן, מְקַרְצֶפֶת עַד שֶׁיּוֹצֵא דָּם, וְאָז מְסַנֶּנֶת אֶת הַדָּם כִּי אוּלַי הוּא נָגוּע בזרעוֹנִים שֶׁל חושֶכים תִּינוֹקוֹת. מדמיינת קרני אור זהובות שחודרות ומאבנות אותו, מאדות אותו, מבקעות אותו ומטהרות אותי ממנו. מדמיינת אותו זוחל מובס ושבור מכל החורים ומותיר אותי מוארת.
אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁהַחֹשֶׁךְ קְצָת נִבְהַל כְּשֶׁהוּא מֵצִיץ לְמַחְשָׁבָה הַזֹּאת.
ומה בעצם ישאר לי בלעדיו? אומרת מחשבה אחרת. מי יגע בי כמוהו, מי ידע אותי. מי יתכרבל בי בתוך כל האור המסנוור הזה.
כנראה שיֶשְׁנוֹ מַגָּע אַחֵר, אֲנִי עונה לעצמי. מַגָּע שֶׁשּׁוֹאֵב אֶת הַנֶּפֶשׁ מִתּוֹךְ הַמַּחֲבוֹא אֶל מֵעַל לִפְנֵי הָעוֹר, וְלֹא לְהֵפֶךְ. מגע שעוטף ומכיל. מַגָּע שֶׁמֵּעִיר בִּפְרָאוּת דַּחַף לִחְיוֹת, שֶׁמְּבַלְבֵּל אֶת כָּל הַהֲגַנּוֹת עַד שֶׁהֵן מִתְנַגְּשׁוֹת בְּעַצְמָן, וּמֵהַגּוּפוֹת שֶׁלָּהֶן נוֹבֵט משהו חדש.
משהו חדש, יָרֹק וְרַעֲנָן. וְהוּא עוֹמֵד שָׁם גֵּאֶה וְשָׁקֵט, גִּבְעוֹל מְפֹאָר וזקוּף, נוֹטֵף טַל שמְנַצְנֵץ בְּקֶרֶן שֶׁמֶשׁ מלטפת.

כשהיא תבוא

כשהיא תבוא
הרחם שלי יכווץ את עצמו וינזול וייקווה לשלולית מתחתי
הבהונות יתערבלו בין האצבעות
הטבור יישאב לתחתית הגרון
האזניים יכרסמו זו את תנוכה של זו
המרפקים יתלקקו
הריסים יתפרעו
השפתיים ייפרמו
אבל קולי לא יבגוד בי, ויאמר -
היי, איזה מזג אויר, הא.

מזכירה אלקטרונית

היי חוה מה שלומך?
התוכים שמפטפטים ברקע של קולך במזכירה האלקטרונית מספרים שבסדר, שגרתי.
משהו קטן נשבר בין "אנא" ל"השאירו הודעה אחרי הביפ", אולי זה הפְּסיק המנומס, שמסגיר את המחבוא שלך מתחת לאיפור הכבד בעיניים.
את מאוהבת במשחק הזה שלך. אודם שפתייך ממתיק לרמקול מילות פיתוי, "אני פה", "אני מקשיבה", "תשאירו חתיכה מכם, אני אשמור", אבל את בכלל לא בבית. וכשאת כן בבית, את שומעת את עצמך מכריזה שאת לא, ומחייכת בסיפוק מהחופש שקיבלת מעצמך להתעלם מהעולם.
היי חוה מה שלומך?
קולי מוקלט במכונה ומופקד שם עד שתבחרי לפרוע אותו - גוזל קטן ומפרפר, כנפיו מוצמדות לגופו הרטוב. את יוצאת מהמקלחת וחולפת על פני הטלפון, מהדקת לגופך את המגבת הרכה.
מה שלומך הוא מצפצף, מה שלומך. שלומי שלי איננו, אין שלום בקרבי, אולי ראית אותו, אולי הוא אצלך? מהו השלום שלך, איפה נח ליבך בשקט בינך לבינך? הראי לי אותו, עיטפי אותי בו, לחשי לי בסוד שקיים שלום כזה, שאפשר לדאות על זרמיו החמים ולעוף מפה, לארץ החיים.
אבל את כבר התאפרת, ויצאת, וסגרת את הדלת, והשארת אותי להצטייץ עם התוכים שבכלוב.

אמנם

הָאָמְנָם
אֵין כְּבָר דֶּרֶךְ חֲזָרָה
ולעָבָר כְּבָר אֵין טְפָרִים לְהַחֲזִיק בִּי בְּחֵיקוֹ
וּצְעָדַי בַּחוֹל נִמְחוּ בִּלְחִיכַת גַּלֵּי הַזְּמַן
וְהָאֲנִי שֶׁעַד עַכְשָׁו, הִיא כְּבָר מִזְּמַן הָלְכָה

הָאָמְנָם
הַכֹּל פָּתוּחַ לְפָנַי
וְהָאֹפֶק כָּךְ זוֹרֵחַ לִי בִּשְׁתֵּי גֻּמּוֹת עָנָן
וְיָדִי מְאֻבָּקוֹת אַבְקַת פֵיוֹת זוֹהֶרֶת
וַאֲנִי שָׁם מְחַכָּה לִי עִם הַדֻּבִּי הַיָּשָׁן.

הֶרֶף

הֶרֶף
כָּךְ נקראת הגלקסיה שנמצאת בּשבריר השניה שבה כל כוחות המשיכה מִתקזזים
שם אפשר לראות את הצמות של הילדה שקופצת בחבל יוצרות פְרָקטָל מדוייק בין מולקולות האוויר
שם אפשר לעבור ברווחה בקוף המחט של הביקורת, ולהציג אצבע משולשת מול עיניה המאבְּנות
שם אפשר לשמוע את האינטואיציה שרה אופרה שמצמיחה יערות אמת רעננים
שם גר הרגע הזה שאת מצליחה סוף סוף לעוף בחלום, כי הִרְפֵּית
הִרְפֵּית את הדריכות שבכתפיים, את הקשב לצירצור המצפון, את שרירי הצריך הכּה מפותחים שלך,
הִרְפֵּית את המִשמר על הלב ונתת לו רגע להִשתפך בצמיגים לא אסתטים מעל קו החגורה,
ואת צפה ברִפיון מְרַפֵּא נטוּל טִרדות רפאים,
בּהֶרֶף.
רק אל תיצרי קשר עין. עיניים למנורה. עיניים לשם. עיניים קדימה. התרכזי בנקודה הזאת המסנוורת של חוט הלהט, חירכי אותה ברשתית, שתישאר לך לתמיד בקצה התודעה.
כל השאר יכול להיכנס להרדמה כללית.
לספור אחורה. להוריד את הדופק למינימום האפשרי. להפסיק לנשום, לא לתפוס מקום, לא להישמע, לא להרָאות, לא לִרצות. אם אין לך רצון, אי אפשר לאנוס אותך. אם את לא עומדת, אי אפשר להשכיב אותך. אם את לא מדברת, אי אפשר להשתיק אותך. אם את לא קיימת, אי אפשר למחוק אותך. אם את לא חיה, אי אפשר להרוג אותך.
ולקבור את חוט הלהט עמוק מתחת לחול, אבל להרגיש אותו בכיס. למשש אותו כמו חרוזי תפילה ולשחוק אותו עד דק בין האצבעות.
יום יבוא והעיניים יתרגלו לחושך, ותלמדי לנשום מתחת לאוקיינוס הכאב, ותוכלי לצלול למעמקי הלב. ושם בין החדרים, קבורה הפנינה הזאת שהתלאות ליטשו, הגרעין שלך, שעכשיו מוכן לפרוח.

יובש

כוס אמא של היובש הזה, נראה לי שיורד לי דם מהאף
כן
איפה הטישו, למה אין רמזור אדום כשצריך אותו
אוח היד לא מספיקה לעצור את השטף הזה
הדם מתפתל מסביב לאצבעות
יובלים יובלים על הזרוע, על הלחי, על השפה, על החולצה
מזל שלבשתי שחורה היום
כמה הוא חם
ונוזל
וכמה הרבה
אולי אני אקח קצת ואצבע את השיניים שלי,
כמו בסין,
שלא יראו ולא יפחדו מהנשיכה שלי.
קצת על החניכיים, דם לדם. ערפדית לעצמי.
להמשיך את קצוות הפה למעלה, הנה חיוך ג'וקר, why so sad.
טיפות נוזלות גם מכתר הקוצים שצפוף כבר על המצח, אני גדלתי אבל הוא לא, והאשמה כבר מרותכת לעור. 
עכשיו זה נראה כאילו יש לי דמעות של דם. תכלס די הגיוני. ריכוז הכאב במים מלוחים לא מתקרב לזה של הנוזל הפנימי הזה, האדום מבושה ומכעס.
השיער מתחיל להתקשות ולהתאחד בהיקרשות. מעולם לא עשו לי צמה. לעולם גם לא יעשו.
שביל יורד מהסנטר לצוואר, מצד ימין, מנווט לאט לפער בחזיה. אני כאילו מתעלמת, אבל מרגישה את הרחם מתכווץ בצמא ושולח שפתיים מעלה לשאוף את משאלתו להתלחלח, להתעורר. 
אני בועטת בו למטה ונוזפת בגוף, מה נהיית לי בייגלה, כולה יובש. כוס אמא של היובש הזה. איפה הטישו.

תחליפים

ערב טוב מתוקים שלי
ברוכים הבאים למקום שלנו כמה כיף שבאתם!
אני עדן המלצרית שלכם להערב, כל מה שתרצו תגידו לי
אני כּולי תקווה שיהיה לכם ערב מושלם ויעשה הכל שיהיה לכם רק טוב
הנה התפריטים שלכם,
ילה, שאספר לכם על הספיישלים? כל ערב יש אחרים, והכל טרי טרי שאתם לא מאמינים
כן?
אז היום יש לנו מגש טעימות מיוחד לזוג יפים כמוכם, זה מלא סטָרטרים של איכפתיות, קיציקיצי, נָעימים, טיפהלה פור פּליי בצד, אם אתם אלרגים תגידו לי ואני יחליף לכם בפוּט מסאז'. אה וזה בא על מצע של חיבוק עם נגיעות של יופיטופי חלוּט וקונפי שום בצד. איך שום שייך אתה שואל אדוני? שום זה בריא.
לאפלטונים יש לנו מנה של סלט מבטי חיבה עם רוטב רוך מטמטם וחם שעושה טוב על הלב. טוב?
אני יתן לכם כמה דקות, בינתיים תהנו מקוקטייל הזדהות על חשבון הבית, בכיף אהובים שלי.
המנה הזאת? בחירה מצויינת יקרה, את מכירה את המנה של נחמה? אה, אז תקשיבי, דבר כזה עוד לא פגשת, יש לנו מתכון סודי, אל תכריחו אותי לגלה לכם. טוב רק ביגלל שאתם נשמות, זה הולך ככה אל תגידי לשף שגילֶתי - אני באה ככה מצד ימין שלך שמה יד על הכתף ועושה לך חיבוק חצי מחזיק חצי משוחרר ורואה לאן את זורמת, אחורי זה קֶשֶב קֶשֶב קֶשֶב, אחורי זה אומרת לך שָה, יפה שלי, את כל כך צודקת, תחזיקי מעמד רק עוד קצת תיכף נגמר ויהיה בסדר. אם בא לך בתוספת של עשרה שקלים אפשר להגיש עם חיבוק חזק, חמש עשרה שקל זה עם ליסתכל בעיניים.
ואדוני? רק קפה? באהבה מתוק, בטוח שלא תרצה עם זה מאפין ביטחון עצמי? זה הולך מושלם יחד עם הקפה. מה יש במאפין? אמ שניה תן לי לבדוק. אוקיי זה לעשות לך יד על הלב, פה, ליסתכל בעיניים ולחבּר אותך לילד בפנים, שתראה אותו ותגיד לו כמה אתה אוהב אותו וסולח לו ושהוא יכול ושהוא יצליח.
אהבה? לא חמודים, כתוב לכם פה, אנחנו משתמשים רק בתחליפים. זה פה נטול סוכר נטול גלוטן ונטול אהבה, למה כי סוכר וגלוטן זה רעל, ואהבה זה כמו צמח מוגן, זה לא לקטוף זה אלא לראותם בלבד כזה, מבינים? קודם כל זה מה זה יקר, וקשה להשיג, ובי"ת השף שלנו הוא אלכימאי במקצוע שלו, הוא יכול לעשות לכם להרגיש אהובים בלי להשתמש בזה. הרי בשביל זה באתם נכון, כי זה הכי קרוב שאפשר למצא פה בארץ חחחחחח. יופי מתוקים, אז אני רק חוזרת על ההזמנה ובאה להביא לכם.

שולחן קטן עגול

היה זה ביום זה או אחר
מזג האויר היה כלשהו
ליד שולחן עגול ישבו פסיכולוגית יפה ונערה שותקת
מפה כאילו ביתית
כרטיסיות של כתמי דיו
תמונות של אנשים עושים דברים
שאלונים ממוספרים
עיניים בוחנות
עיניים מושפלות
מחברת רושמת
יאוש מכוסה בתלולית חיוך מאומן היטב
ואז
היא הורידה את המחברת והרימה לה את הסנטר ואמרה
את כל כך כל כך בודדה
והנערה שתקה אחרת.

סיפור לידה

בהתחלה הוא היה ארוז בה מכל הכיוונים כמו אתרוג שמור. היא היתה מבחוץ לו וגם מבפנוכו, זרמה בעורקיו ולשה את אזניו במקצבי ליבה. היה לו את הטעם שלה בפה כל הזמן, והוא גילגל את חלקיקי הוויתה בלשונו והיה מסופק. כל כך מסופק.

בהתחלה היא היתה מפוחדת, נרגשת ונפעמת מהנס הזה, שלקח לו כל כך הרבה זמן לקרות. היא הרגישה מוזר, הגוף משתנה לה, וגם דעתה משתנה כל הזמן, האם כל זה שווה את זה? אין חרטות? זה מעכשיו ולתמיד? למה זה כל כך קטן וכל כך ענק?
כמה זמן עבר הוא לא יודע, אבל בשלב מסויים התחיל להיות לו קצת צפוף. משהו השתנה. משהו העיק. לא יודע. הוא ניסה להרגע ולהתאים, אבל דברים מסביבו התחילו לזוז. בהתחלה לאט, ממש לאט, שבקושי היה אפשר להבחין, ואחר כך יותר מהר ויותר מהר. אחרי כמה זמן, המקצבים נהיו פרועים, פתאום שקט פתאום מצוקה, פתאום למעלה פתאום למטה. גלים גלים של בחילה ומערבולת. הוא זז ונחבט בדברים, הרגיש שהוא נמעך ממש, שזהו, שנגמר, שאין יותר.
כמה זמן עבר? ארבעים ושניים שבועות ויומיים וחמש שעות, עד הרגע הזה שהכל יצא משליטתה סופית. שדברים כואבים קרו מעצמם, בלי אפשרות לחסד ולנחמה. כל הטיפים והטכניקות, כל ההכנה והעצות, הכל התמוסס בפני האימה שהנה מגיע עוד גל והיא טובעת בו לבדה, חסרת נשימה, ואין מי שיציל.
ואז הוא היה אין. אין אין אין. לא היה לו קר, לא היה חם, לא היה בפנים לא היה בחוץ. לא היה אותה בשום מקום. הכל נעצר. חדל. אבל כן קרו דברים, קרו דברים, הוא לא יודע מה זה קוראים לזה, לא יודע, לא יודע מה היה. היה כלום והיה משהו. פתאום הוא שמע מרחוק את הפעימות המוכרות, את שעון החיים שלו. התגנבה לו תקווה והוא נזכר בטעם. אני חייב, אני חייב, הוא התעורר, אני חייב למצא אותה, עכשיו. הוא נמתח וזז חזק ככל שיכל, בפראות, ביאוש, בתקוה, ופתאום משהו חדר אליו, מאיזה קצה, משהו נכנס. זה לא היה לא נעים, זה היה מוזר וחדש. אבל הריח הרגיע אותו, ואז הגיע הטעם… סילון טעם. מתוק, חם, מחייה. הטעם הזה, המשכר, המנחם, הקיומי. הוא הרפה, וגילגל את חלקיקי הוויתה בלשונו, והיה מנוחם.
ואז היא נהייתה ריקה. מתבוססת, קרועה, מובסת וריקה. היא ידעה שהיא צריכה לשחק עכשיו תפקיד חדש על הבמה, היא לא היתה טיפשה להיענות לקולות המשחיתים של הרצון לחדול. היה שם רגע קסום, היא לא מכחישה, היתה את הדקה הזאת שהוא הונח עליה שמנמן ומכוסה בדם אדום ושומן לבן, והיא נפלה שדודה בידי ההורמונים שסיחררו אותה מדעתה האיתנה הקשוחה השומרת, ודמעות זלגו והלב דפק והחלב זרם וכל השיט הזה. אבל אז לקחו אותו ממנה והיא שמחה ששיחררו אותה לבינתיים מהנטל הזה. מהלהרגיש.
הדברים שאחרי זה כבר היו מסובכים יותר. הוא קיבל עטיפת גוף דקיקה מבד, שלא שלחה אחיזתה פנימה, ותמיד היה שם האין. גם כשהיא כן היתה, והוא היה חבוק ומוגן והטעם חזר ומילא, זה לא היה אותו הדבר. הוא כבר למד שהאין ישנו, ונשא אותו עימו כל הזמן. הוא למד לפחד. הוא למד להכין את עצמו, כדי שהפעם הבאה תהיה פחות כואבת. הוא המציא דרכים לעמעם את המעברים, אולי להתמסר פחות לעונג, אולי להתיידד עם האין. אולי להשתיק כדי לשרוד, אולי לאבד כדי למצא. אבל הכל כבר היה לא ברור. הוא לא מצא כלום. רק איבד דברים כל הזמן. הטעם נהיה חלול וחמוץ, והסיפוק לא הגיע. הוא התרגל לאחיזה הנרפית של הבד, והחיבוקים שלה מאוד הרגיעו אותו, אבל הוא ידע שהם זמניים ובני חלוף, אז לא התבלבל ולא התמסר.
הימים שאחרי זה היו קשים מנשא. כֶּאֶב בכל מקום. כאב הגוף הנבגד והבוגד, כאב על מי שהיתה ואיננה עוד, כאב על מי שמצוּוָה להיות מעכשיו. כאב הלב מהבדידות הזאת עם הטעם המתכתי. כאב הנפש כשהיצור הזר הזה צורח ואין לה תשובה בשבילו. כאב יאוש הדקות הארוכות עד שיבוא מישהו להושיע, ואף אחד לא בא. כנראה שלא יגיע לעולם. כאב האם שלא אוהבת את בנה.
אחרי עוד זמן ועוד קצת היא חזרה. הוא הביט בה ודרש כפרה. הוא ראה שהיא שונה, יותר חלשה ולעיתים מנותקת, לא מצליחה למלא שוב את כל העולם, אבל הוא לא היה מוכן לאבד אותה שוב. הוא נלחם עליה איתה. חייו היו תלויים בזה. הוא נאחז בה בכעס וביאוש, והיא נענתה לו, בכעסה וביאושה. לא רק היא, גם הוא היה שונה עכשיו. הזיכרון היטשטש והאין היה יותר גדול, יותר גדול ממנה. גם לו היה בולע את כולה, היה נשאר רעב.
אחרי מאה חמישים ושמונה ימים ולילות של אימה ודחיה, היא מסרה אותו בהקלה למאמא מרוקאית, וחזרה לעבודתה. הגוף החלים, הנפש מצאה מקום לברוח אליו. היא היתה מלאה בכעס באשמה ובבושה, והרגישה כל כך חלשה ונידפת, השליטה במחשבות נעשתה בלתי אפשרית והיא קרסה על הספה. הוא קפץ עליה בפראות וזרק את גופו הקטן והמצחיק במעוף קמיקזה לזרועותיה. כאילו אמר להיות או לחדול. גופה היה מהיר ממחשבותיה וקלט אותו לחיבוק שהציל את שניהם מטביעה.
ההתחלה. 
ההתחלה.

אבל עכשיו

ליטפת את הרך בתוך האוזן של הכלבה שהייתי, כזאת עם עיניים צמאות וחלל אינסופי, לקחת אותי ביד לרחף בין הפרחים. היינו אבקניות קלילות מחוברות בחוט הטבור הדקיק שלך, צוחקות ובוכות ומלטפות את פני הקרקע. קראת לי ילדת מלאכים, ואת היית המלאכית האם. ברווח שבינינו גידלנו שפת סתרים, של מבטים ניחוחות ונגיעות, ולא נתנּו למילים לדרוך בה. וגם לא למציאות. לשנו זו לזו את חומר החלומות, כל פעם קצת ומכיוון אחר, תועות בין דפי אטלס הפנטזיות ועיוורות לאיפה אחת נגמרת והשניה מתחילה.
אבל עכשיו נגמר לנו הזמן. אני כבר לא גורה ואת כבר לא מלאך. כאבי הגדילה פקחו אותנו לרווחה ומשכו מקירבנו את הוולד המת הזה, אהבת ילדות שלא יודעת שובע. אנחנו מביטות עליו בערגה, מסרבות להיפרד. אבל המציאות הזאת מתייצבת, כוח המשיכה שלה גדול מזה שלנו. היא מסננת לי מתחת לשפם - "תביני כבר, את לא את אם את היא", וממשיכה ללכת. ואני לבד. אבל אני אני. ועדיין קושרת שרוכים איך שלימדת אותי.



בספה

אהבה זה
כשאת נוגעת לי בלחי
כשאת מספרת לי סיפור עלייך
כשאת מכסה אותי כשאני נרדמת בספה
כשאת מתקשרת כשראית משהו שהזכיר לך אותי
כשאת שואלת "איך הוא פגע בך"
כשאני נטרפת מגעגועים אלייך
כשאני רואה מישהי דומה לך ברחוב והלב נופל
כשאני מעזה להיות אני כשאני איתך
כשאני לא מפחדת לטעות
כשאני מספרת לך איך הוא פגע בי.




אין מקום לאהבה


על המדף ליד המיטה מסודרים
אנציקלופדיית חוּקים.
מילון שְפת אם.
טרילוגיית "מלחמה - קרבות ומאבק" עם שלושה נספחים (הערות למהדורה החדשה).
מסמך כִּשלונות, חוברת עונשים,
ירחוני בּיקורת עצמית.
קובץ איורי אימה.
כרך בּוּז, כּרך פגיעות, כִּרכי פחד א' ו-ב'. 
ספר חולשות וספרון שנאה לחולשות.
מקבץ סיפורי אכזבה, השפלות וסודות.
פריקוול אחד לסדרת הרומנים "זהות עצמית" (הרומנים עצמם בהשאלה).
ספר הוראות להרכבת חיוכים,
עלון פנטזיות מקומט,
ואין מקום לאהבה.



אמונה


אֲנִי מוֹדָה
שֶׁהָיוּ רְגָעִים
שֶׁבָּהֶם הָאֱמוּנָה פָּעֲמָה בִּי
כִּי לֹא יָדַעְתִּי
אֶת הָאֱמֶת -
שֶׁאֵין.

הֶאֱמַנְתִּי
שֶׁיֵּשׁ מִקְוִים שֶׁל תִּקְוָה בַּתְּעָלוֹת שֶׁבְּשׁוּלֵי הַכְּבִישׁ.
שֶׁיֵּשׁ מִשְׁחַת נֶחָמָה לִכְוִיּוֹת הַמַּגָּע הֶחָסֵר.
שֶׁיֵּשׁ חוּטֵי חֶמְלָה אֲדֻמִּים, לִתְפֹּר חֲתָכִים שֶׁל טָפְרֵי מִפְלָצוֹת.
שֶׁיֵּשׁ שְׂמִיכַת טְלָאֵי-שַׁלְוָה, שֶׁמְּחַמֶּמֶת עֲצָמוֹת יְבֵשׁוֹת, עֵירֻמּוֹת מִשֻּׁמָּן שֵׁנָה.
שֶׁיֵּשׁ אָדָם שָׁם בַּחוּץ שֶׁמִּסְתּוֹבֵב עִם יָד אָחוֹת.
שֶׁיֵּשׁ חֶדֶר מוּגָן שֶׁמֻּקְדָּשׁ רַק לִי בִּקְצֵה פְּרוֹזְדוֹר הַלֵּב שֶׁל מִישֶׁהוּ אַחֵר.

זֶה הָיָה כֹּל כָּךְ מִזְּמַן שֶׁכְּבָר שָׁכַחְתִּי,
וְהַיּוֹם 
אֲנִי כְּבָר יוֹדַעַת,
וַאֲנִי כְּבָר לֹא מַאֲמִינָה.



ואם כאן כן

שומעת?
עשיתי כמה בירורים, ובמסדרונות המוח לא שמעו על בית.
בלב אמרו שהיו כמה שחלמו, אבל שום דבר קונקרטי.
בספר שכתבו עלי רשום - אין "חזרה הביתה" כי מעולם לא היה אחד,
ישנה אפשרות "להגיע הביתה".
והרגליים, הן לא מפסיקות ללכת. צועדות ומזמזמות "ואם כאן כן?"
פתיות שכאלה.
נו שוין, לפחות זה שורף קלוריות.

Picture by: Karolina Koryl
https://korvjl.tumblr.com/


סוהר יקר


אֳנִי בֵּית קְבָרוֹת לְכֹל סוֹדוֹתֶיך
אֳנִי בְּשַׂר תּוֹתָחִים לִצְלִיפוֹת מַצְפּוּנְךָ
אֳנִי אֵם מְחַבֶּקֶת סוֹלַחַת מוֹחֶלֶת
אֳנִי אֶבֶן מַשְׁחֶזֶת לַזַּעַם שֶׁלְּךָ.

וְהַזְּמַן עוֹבֵר וְגוּפֵי גָּדֵל וְנִשְׁמָתִי קְטֵנָה
הָרְאִי טוֹעֵן "אַתְּ פֹּה", וָאֳנִי עוֹנָה לוֹ - שֶׁקֶר
מְמַהֶרֶת לְהָנִיחַ צַוָּארִי בֵּין יָדֶיךָ כְּכָרִית
תּוֹחֶבֶת אֶת רֹאשִׁי בְּחֵיקְךָ הַבּוֹעֵר

סוֹהֵר שֶׁלִּי נָא שְׁמֹר עָלַי
מֵרְצוֹנִי מֵחֲשָׁקַי מִתְּמִימוּתִי
מִקִּיּוּמֵי הַמִּזְדַּקֵּף לוֹ כְּמוֹ אֵיבָר תִּינוֹק 
מַתְרִיס וּפוֹרֵעַ אֶת שָׁרְשֵׁי מַחְשַׁבְתִּי

אֱסֹר יָדַי מֵאֲחוֹרֵי גַּבִּי שֶׁלֹּא אֶשְׂרֹט
לֹא אֶקְלֹף עוֹר הַזִּקִּית שׁוּב מַעֲלִי
אֱטֹם אָזְנַי לְכָל קוֹרֵא בִּשְׂמִי
רַתֵּק כְּתֵפַי רְצַע אָזְנִי קַפֵּד רַגְלַי

הַנַּח אוֹתִי כְּבוּלָה בְּמַרְתֶּפְךָ הַכֹּה מֻכָּר
כִּי הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁבַּחוּץ הִיא אֵימָתִי
בְּשָׂרִי נֶחְרָךְ עֵינַי סוּמוֹת וּבְחִירָתִי -
בְּחִירָתִי שֶׁלִּי הִיא וְעַל כָּךְ כֹּל יְגוֹנִי. 

וְאִם אֶתְעֶה לִשְׂדוֹת לִבִּי, הַרְאֵה לִי דֶּרֶךְ חֲזָרָה
מִן הַכְּאֵב הַמְּיַסֵּר אֵל הַקָּרָה
אֵל הַקֵּהוּת הַמְּבֹרֶכֶת הַמְּסַמֶּמֶת
שֶׁל אַחְדוּת הָרְצוֹנוֹת שֶׁלִּי-שֶׁלְּךָ

רַק בַּקָּשָׁה אַחַת לִי אֲהוּבִי, בִּמְחִילָה,
הַפְלֵא בִּי מַכּוֹתֶיךָ יִסּוּרֶיךָ עֶלְבּוֹנְךָ
עַנֵּה אוֹתִי בִּכְאֵב הַגּוּף כִּרְצוֹנְךָ,
אַךְ אַל תִּלְחַשׁ אֵלַי מִלִּים שֶׁל אַהֲבָה.




לברוח

עשרת הדברות לאיך להעמיד פנים שאת ישנה:
1.כשישנים לא מפהקים ולא מתעטשים, והנשימה צריכה להיות שקטה מאוד. מותר להשתעל. השתדלי לשמור על נשימה אחידה, ומצד שני לא לחשוב על זה יותר מדי, כי אז הכל מתבלגן ותפהקי בטוח, ואז הלך עלייך.
2. לא "לדבר מתוך שינה"! המטרה היא להסיט את תשומת הלב של הטורף ממך, שרק יעבור ליד ויגיד "איזו מאמי" או משהו בסגנון, ואחר כך ישכח ממך. חוץ מזה שדיבור תוך שינה מגיע בשלבי שינה הרבה יותר עמוקה, אחרי שעתיים בערך, ואת פה רק חמש דקות. כן, רק חמש דקות, אפילו שזה מרגיש כמו נצח.
3. קשה לעצום עיניים. אז תקשיבי, עם העיניים צריך להסתכל למטה, זה עוזר לעפעפיים להימשך מטה.
4. אבל! כן צריך מדי פעם להזיז את האישונים כדי שתיראי חולמת (REM).
5. אם מתעורר הצורך לשאוף עמוק, את חייבת לשלב את זה עם תנועה גדולה בגוף, אחרת זה לא יראה אמין. ואותו דבר ההיפך - אם משנים תנוחה, צריך לשנות לפני את את קצב הנשימה כהקדמה, להראות את המוטיבציה לשינוי.
6. ככלל, עדיף לישון עם הפנים מוסתרות, זה מוריד בחצי את המאמץ, ואפשר אפילו להיות עם עיניים פקוחות. רק שאז נורא חם וקשה לנשום כי אין אויר. תכנני היטב את הכניסה והיציאה מהפוזה הזאת, תוך התחשבות בעובדה שמותר להחליף פוזות רק פעם בעשר דקות.
7. בשום פנים ואופן לא "להרדם" על הגב, חשופה לגמרי. זה גם מקור לטעויות וגם מפתה את הטורף להביט בך יותר.
8. הגדירי לעצמך את זמן ה"תנומה" מראש (זה מינימום חצי שעה תנומה, אחרת לא השגת כלום) והתכונני יפה לפני מבחינת צמא, רעב ופיפי. לגרד מותר, אבל לא יותר מדי, ולא בפתאומיות אלא באגביות.
9. כשפונים אלייך ומנסים להעיר אותך, למלמל משהו ולשנות מיד לתנוחה סגורה. לא לשכוח לשנות את קצב הנשימה.
10. כשאת "מתעוררת" הקפידי לעשות זאת בהדרגתיות, תוך שאת לוקחת את הזמן "להתרגל" למציאות בחזרה ו"להבין" איפה את נמצאת לעומת איפה היית ב"חלום". הישארי בוהה לכמה דקות ושפשפי את העיניים ואת הפנים, ואז אמרי בקול מופתע ושקט - "נרדמתי".



תיבת אוצר


אני גָּנָבָה.
מליאת גנבתי את הדבר הורוד הזה שעושה צמות לברביות, וגם לילדות.
מנועה גנבתי ברבי אחת מה13 ברביות שלה והשני קן וג'ניפר אחת.
מהדר גנבתי שני מחקים מהאוסף מחקים הריחניים שלה (מכתביות לא גנבתי).
מהחנות של חיים גנבתי חודים 0.7 לעטיפרון.
מהספריה גנבתי ספר קטן אדום של יהודה עמיחי.
מיובל גנבתי את הצורה שבה צחק, מיאנה את איך שהעבירה את השיער מאחורי האוזן.
מג'רמי גנבתי את אמא, לכמה שעות בשבוע. בכלל, הרבה אמהות גנבתי, גם את דליה השכנה מלמעלה, גם את רונית המורה לאורגן, גם את חגית המורה לתוֹלדות, את מרים המורה לאנגלית. את הזקנות שישבו בגינה, את המנקה בבית הספר. כולן היו אימותיי.
מסבתא גנבתי קופסת תכשיטים ושמתי בה חולצה שלא סיימה לתקן לי לפני שמתה.
מאבי גנבתי סְייג לחוכמה שתיקה.
מאחותי גנבתי רגליים לעמוד עליהן.
מאִמי לא גנבתי דבר, נתתי לה את כולי, והיא לקחה.


תמונה - Sveta Dorosheva


זה הבית

זה הבית.
זה הבית
שלה.
בית בצלמה ובדמותה, ואני צללית דוממת בו.
יחפה וזהירה, אני ממששת בעינים כָּלות זהרורים מתערבלים מכריות הספה הלבנה, מצטמררת ממגע השטיח הנעים מדי. תרה אחרי פינות שולחן שיעירו אותי מהחלום הזה, אבל השולחן עגול. מנסה לנחש את מקומי בין הכריות ומתיישבת, מתביישת בכיעורי הנמרח על הבדים.
היא ניגשת, אצילית ונרגשת, מניחה תחתית צחורה על השולחן, ומעליה כוס מזיעה מים. אני מזיעה דם לא לפגוש את עיניה. אני כל כך רוצה להיות שם וכל כך רוצה להיעלם בַּמָקום. אני לא ראויה.
היא מתיישבת לידי, במרחק סביר. השמלה שלה מסתדרת סביבה, ריח מלאכי נושר מגופה לחיקי, ואני מושכת עוד כרית להסתתר מאחוריה.
הכל נוזל מידע.
הזווית שבה אור השמש נח על ארון המטבח מספרת לי על הזמן האהוב עליה ביום, קערה עם ערימה של מילים חרוטות על אבנים מפרטת על משאלותיה. כלים על מתקן היבוש מגלים לי סודות על תוכן קיבתה, מסדר הנעליים ליד הדלת על חוקי היום והלילה. מגבת אחת קטנה ואחת גדולה תלויות באמבטיה, תואמות ובודדות ביחד. נייר הטואלט מתגלגל מלמטה. חבל הכביסה מקושט בחולצות מסודרות לפי צבע. תוכים צבעוניים בכלוב סגור מתלוננים על כמה נקי להם. מדף תמונות מציג קורות חיים לראווה. אני תוהה על תמונה גדולה מכוערת על הקיר היפה, והיא נפגעת, זה ציור שהקדיש לה הגרוש. קמט במפה מפריע לה, היא מנסה להסתיר אותו בפסלון חמוד של צב. ספרים מונחים במיקומים אסטרטגיים, היא רוצה שיראו אותם. היא משאירה שביל פירורים אליה גם בתוך מבצרה. האם זה יתכן, אני שואלת, שהמוצאת היא אבודה בעצמה?
זה לא יגמר טוב, לוחשת לי הסרעפת. משהו פה לא מסתדר. אבל הפיתוי חזק בהרבה, והריח משכר. אני כורעת ברך ומציעה לה אותי. זה לא הרבה, אני שומעת אותי אומרת. ילדת משאלות, יד שניה מבית טוב, בבלעדיות. אספי אותי אלייך, עשי לי בית תחת כנפך. היי לי מקלט, עשי בי כרצונך.
לזמן מה, הוכתרתי אסופית. ברווחים בין המרצפות המצוירות שתלתי מכתבי אהבה, ובמראת האמבטיה חתמתי את שמי באדים.
כך, כשסיימה להשתמש בי, 
הבית שלה 
היה גם 
קצת
שלי.




שוב בוקר

שוב השעון
ואני מקרצפת את גופי ממלתעות הסיוטים. 
ליאיר יש זום בשמונה, לך תתלבש, אצל גלעד זה מתחיל בוחצי, כן, אתה יכול עוד רבע שעה בטאבלט. כלב חולה סוגר שיניו על אוזני הימנית ואני ניגשת לסרק את הקטנה, שיערה חום אגוז זוהר מצמח לג'ונגל פלאות וענפים אימתניים אוחזים בי בכתפיי ומבקעים, קנאק. מחתימה כניסה במערכת בעבודה וטסה לעשות פיפי של בוקר, מתחמקת בקושי מתניני המרצפות שקורעים את רגליי ממני. דם בכל מקום, צריכה לנקות את זה אחר כך, כרגע יותר דחוף למצא ליאיר את הגופיה הכחולה עם הלטאה. מצאתי. לטאה תינוקת מחליקה ממנה ונכנסת לי דרך האוזן, מטילה ביצים מסריחות, ומיד השיניים שלי נושרות, אני מרגישה אותן חצץ בפה, אולי אגש לצחצח וזה יעבור. אני מנסה להגיע חזרה לאמבטיה, מחפשת לדרוך על העקבות שהשארתי קודם, שם כנראה התנינים לא ימצאו אותי, אבל היד שלי קשורה בשרשרת חלודה לקיר. אם אכרות אותה אשתחרר ועדיין תיוותר לי עוד אחת לצחצח שיניים, אני חושבת, ומציצה לאמוד את אורך השרשרת. זאת בכלל ניצן, היא מתחננת אמא בואי, ואני באה. היא צריכה שאפתח לה את העטיפה של הקבנוס. אני מעיפה מבט לחדר המשחקים - יאיר הסתדר יפה עם הזום, נותנת נביחה לגלעד שיניח מיד את הטאבלט וילך להתלבש. לוקחת מספריים מהמגירה וגוזרת את העטיפה, הנסיכה חוטפת קבנוס ובורחת, בזמן שהמלכה אוחזת במספריים, מביטה מחוייכת בעיניי וגוזרת בין האצבעות מעלה מעלה עד לכתף, והבשר רך ונימוח ונושר מהעצם, ככה זה בבישול ארוך. המלכה עם עיני הקרח מוצצת את בית השחי שלי בעונג, שוב הכל מלא דם אבל אין עכשיו זמן, יש לי ישיבה וחייבת קפה כדי להיראות בחיים בזום. אין מספיק מים במכונה, ממלאת ממפל האימים בכיור הסמוך, מרכיבה את המיכל במיומנות, שתי קפסולות, והופ הופ על הגשר מעל הלבה הרותחת, מתיישבת בכיסא הכתום, לוחצת על הקישור ורואה בריבוע הקטן מפלצת נחשים עייפה מעוטרת חצ'קונים ובחיקה ילדה יפה צוחקת. המפלצת מגירה על הילדה חומצות מאכלות ולופתת בצווארה, אני לא מצליחה להבין אם היא מנסה לטרוף אותה או להגן עליה, אבל התוצאה בכל מקרה היא שהילדה מפרפרת מכחילה וגוועת
ופתאום
הציפראמיל נכנס למערכת והדלת הפרוצה לאימה הופכת לקיר בטון מסוייד. הכל נעלם באחת. ניצן על ברכיי מצביעה למצלמה ומתפוצצת מצחוק. 
עד הבוקר הבא.




illustration by Fernando Moraes and Raone Ferreira

עלה


הרוח היכתה בצמרות העצים וגופה הקטן נחבט בענפים. היא היתה רגילה לזה, היא היתה עלה נידף, אבל עדיין, זה היה מתסכל לעוף כל כך רחוק בכל פעם שלמזג האויר התחשק לשחק. לכן כנראה לא היתה נשארת באותו מקום לאורך זמן. זה היה קצת בודד, אבל היא בהחלט ראתה עולם.
היא ראתה כתמים כהים אנוכיים זוללים מסביב למדורות הבלים.
יצורים עשויים שומות שמזדקרות בצדקנות מעל גבות מורמות שנמשכות לנצח.
שלוליות זיעה של יאוש שנמאס לו כבר.
התקהלויות זבובים סביב פגרים של חלומות.
שבילי ציפורניים כסוסות שהובילו בדרך כלל לעיניים מפוחדות, כלואות.
מכתשים של אפר ועפר.
אנשים נשכחים.
ידיים כלות.
אלם.
ברגעים שהרוח לא נשבה, נהגה להיתלות על ענף ולספר לעצמה בדיחות. ולפעמים שרה בקול כל כך חזק, שכמעט השתכנעה שהיא קיימת.
היא אהבה לטבול בסחרור של עלי שלכת זהובים, ולהעמיד פנים שהיא אחת מהם. אחת מבני המזל הזכים והתמימים, שלא ידעו.
הכל חלף על פניה, היא חלפה על פני כולם. שום דבר לא חיכה לה. אף אחד לא ראה. חצי מיצמוץ והיא כבר לא היתה שם.





זיכרון


את מעבירה את ידך על לחיי, במגע שמשרטט את עורי, ופלומות המגן הילדותיות נענות אליו בחדווה.
את מטמיעה אותי בגופך בהתאמה מושלמת, כל שקע וקימור מתאחים לחיבוק מתוק מתחת לשמיכה.
את שותלת בי רכות ומכסה בתלולית עפר ודשן. הרכות צומחת ומתלווה לכל תנועה שלי, משמנת את מפרקי נשימתי.
את מערסלת את פחדיי ומתגאה בהם כמו בילוד מקומט - תראי כמה הוא חמוד, הברנש, כזה ברור, אי אפשר שלא להתאהב בו. ואני מסכימה להביט בעיניו הפוזלות ורואה שצדקת. הוא אמנם מכוער וצורח, ועושה פרצופים של מפלצת, אבל כשמסתכלים בו באמת, הוא קטן וחסר אונים, ומוציא ממך ישר אוווווו של חמידות. קחי, תחזיקי.
את לוחשת באזני חרוזי כישוף, להיות שונה ממך, וזהה לעצמי.
את נשבעת שאת מחזיקה את המקל שמחובר לאופניים, ואני מאמינה לך, אפילו שעברתי כבר לשכונה אחרת.
את תמיד קשובה.
את תמיד מריחה טוב ויש לך שמלות מבד נעים, ואף לא סוודר אחד דוקר.
את תמיד עסוקה, אבל מפנה לי מקום לידך. מקום למבט, לדף צחור ולעפרון מחודד.
בבקרים את אוספת במיומנות בוטחת את שיערי לצמה מהודקת, ומכניסה לי לתיק כריך טעים עם פתק הפתעה.
בצהריים את שמחה שחזרתי, שואלת איך עבר היום, וחוזרת לענינייך, מתירה אותי לעצמי.
את שולחת אותי להביא לחם טרי מהמכולת מעבר לכביש, ובלי שאדע את צופה בכל צעד ותנועה שלי, בדאגה ובגאווה. את לא מפסיקה לספר עלי לחברות, וכשאני מגיעה לאיזור אתן מיד מחליפות נושא.
בלילות את נושקת על מצחי ומריחה את שיערי לקרבך לפני שאת נכנסת למיטה שלך.

בזיכרון מומצא את אמא שלי.
בזיכרון בתי אני אהיה האמא הזאת.




מדרגות סודיות (עריכה מחודשת)

הרדמה כללית. 
נקודה קבועה בתקרה. 
הכל זז ומסתחרר לו מסביבה.
הצללית שלה רוכנת מעלי ומזריקה לי את תוכנה, אין לי נוגדנים, רק נקודה.
שיירי רגשות צפים בשלולית אקונומיקה, פשוקי רגליים, מאבדים צבע לאיטם.
כואבת לי הבטן.
אני מוחקת וכותבת מחדש. מוחקת את עצמי וכותבת אותה מחדש. נו, תתאימי כבר. עושה פו לשאריות המחק, לוקחת דף חדש. מעתיקה טיוטות אמת של אחרים. מילים שייקראו נכון. שיתקבלו.
אבל הכל יוצא חרבנה. הצללית לא מרחמת, רק שולחת גרורות לצווארי.
אני מתחילה לכתוב בכתב סתרים. בשתי פנים. לשמור כמה קלפים גלויים רק לי. ומשגרת החוצה כתבים עם גרגיר חול בלתי נראה, שיציק בזוית העין, שאולי יוביל חזרה אלי בסוף. אולי. שלחלחמך. לוקחת סיכון מחושב.
אני פוסעת לאט בשדה הקרב בפנים חתומות, הלילה צונן והאוויר רווי בדם מתיי. שביל פירורי החול שהותרתי למושיעיי נחשף, וקורבן הועלה כדי לפייס את רוחו של הסוהר. איני מביטה בעיניו המתות של השה. רק בנקודה הרחוקה, הבלויה, להמשיך ללכת לעברה, אולי בסוף זה יעבור. אולי זה לא תמיד יהיה ככה. ואם לא יעבור, ממילא אני מתה, אז לא קרה כלום. 
והימים עוברים והחושך פושה ואני מתעוורת. הנקודה היטשטשה והלכה לה, וזה יותר קל ככה. מתכרבלת ביאוש ומניחה ראש בחיק הבור. האפילה מקבלת אותי, בלי ראיון מקדים. בעלטה אני יכולה לחייך בלי לחשוש שיראו. יש המון גוונים בשחור, אני אומרת לעצמי, מספיק בהחלט לצללית שכמוני. צללית נוחה שלא תופסת מקום. חוץ מזה, שחור זה מרזה. הנה, נכנעתי. אני מתאימה. קחי אותי אלייך. אין לי יעד אחר.
מה קורה? 
מה זה השקט העקר הזה? 
למה האורות דולקים? 
למה אני לא בזרועותייך?
מי זאת האישה הזרה הזאת שמתבוננת בחמלה בשייריי העירומים, ועיניה נקודה זוהרת?

יש



ערב חג
ריחות
וממטרת הזיכרון מפזרת רסיסים שמלחלחים את פני בדמעות קטנטנות של תודה
כמה לא היה
וכמה יש עכשיו.
כל יום צורתי מתאספת לי לעטיפת אני מהודקת יותר. האפורים מקבלים דרגות גוון. מדי פעם קבלה מרימה את ראשה וקורצת לי - מבטיחה שתשוב. שמעתי שמועה שסליחה גם בסביבה.
אני ממתינה.
משתדלת לנשום ולהניח את גופי מרווח, כדי שמכתבי הבשורות לא יפספסו את יעדם. כבר נוכחתי שכשמתחבאים הדואר לא פועל היטב.
ילדיי בסלון מהופנטים למסכים, לא מודעים לפלא קיומם. הם מתעדי החיים שלי. העבר ההוה העתיד וההוכחה לקיומי. כל אחד גרסת ילדות אחרת שלי. אני תופרת לביטנותיהם תיקונים וגאה כשנפשם לא דוחה את השתל. הם נותנים לי בתמורה שפע מטבעות שאני משקיעה בבנק ההוכחות לטוב בעולם הזה. לקסם. לחיים. לאמת. לאהבה. כל המילים המצונזרות בעברי.
ערב חג, ריחות, ואני נזכרת בבתים הזרים שהפיצו אותם וכל כך רציתי להיות חלק מהם. היום אאפה חלה כזאת בביתי.

טקטס עלי בארבעה חלקים


ידיעה על אירוע

עשר שנים אחרי - ראיות חדשות בתיק החקירה של הנעדרת מאיזור השרון. בתוך דלי באתר בניה סמוך לאיזור החיפושים, נמצאו חפצים אישיים של הנעדרת, מסודרים בקפידה. ממקור בכיר במשטרה נמסר כי גילוי זה די בו כדי להסיק שאין חשד בפלילים, כל החשודים בפרשה שוחררו והודעה על סגירת התיק נמסרה למשפחה.

מהמשפחה נמסר - אנו זועמים על החלטת המשטרה להפסיק בחיפושים, לעולם לא נפסיק לקוות, אמא חזרי אלינו בבקשה.


ערך בוויקיפדיה


דורי די (נ) 1978-?

פסיכותרפיסטית פורצת דרך שנולדה בשלהי המאה ה-20, מייסדת זרם תרפיית פעמון הנפש. זרם זה מבוסס על תקשורת סמי תלפטית לא מילולית בין מטפל ומטופל, ואפקטיבית במיוחד בקרב האוכלוסיה האוטיסטית.

נולדה ברמת גן, לאם שמנהלת בעיקר חשבונות ואב שחוקר רק היסטוריה. אחות לאיילת נכה, אישה לאחד שיו(א)הב לנצח, ואם לשלושה. מתגוררת במושב בשרון.


הספד


אמא שלנו הלכה, והשאירה אותנו כאן להתמודד עם הריקנות הנושכת הזאת, שמושכת את הלב כמו צמות. אמא שלי תמיד היה לה משהו בשלוף כשהיה צריך למלא איזה בור, ואם לא היה לה, היא מיד המציאה משהו. היא הגתה פלסטרים, שייפה קצוות חדים של חיצים פוגעים ותפרה לנו שמיכת טלאים לעולם. ועכשיו אני מבקש, אמא, תכסי אותי.

בשנים האחרונות לחייה, גיליתי אותה מחדש. אם כשהייתי ילד, חשבתי שאין כמו אמא שלי בעולם, כבוגר גיליתי שאין אישה כזאת בעולם. ולא רק בפן הנותן והאימהי. בדרך שבה התמודדה עם דברים שבאו לפיתחה, עוצמות החיים שלה, התושיה, האותנטיות, הענווה הזאת העדינה שלא הגיוני שתתקיים ביצור כזה. אישה חזקה ומחזקת, שגם במותה היתה מסוגלת לחייך חיוך שליו ושלם. היא העניקה לנו חווית פרידה שלמה, ללא פחד, ללא מורא, נקיה מרגשות אשם או חרטות, פשוט כי שכנה בה הידיעה שהגיע זמנה ושהשלימה את מסעה בעולם.

ועם כל הצער על לכתה, וכל הכאב, אני יכול לומר - אמא, אני מוכן. כל השנים הללו אני התבוננתי ולמדתי כל תנועה ונשימה שלה כשעסקה במלאכת הקודש הזאת של לתווך לנו את העולם. אני יודע את הכשפים והלחשים, מאיפה לקטוף את צמחי המרפא, ואת האלכימיה הזאת של האהבה שלה. אמנם קצת שונה, אבל אני יודע. ואני מוכן. אני נפרד ממך בשמחה, אמא, עופי גבוה, משוחררת וחופשיה, את יכולה לסמוך עלי. אני אטפל בהכל.


ממואר


סבתא רבתא שלי היתה אישה מיוחדת, ככה סבא סיפר, היא ידעה הכל וידעה איך לא לדעת כלום, היא ראתה הכל וידעה גם לא להיראות. אמא אמרה שהיה לה תמיד כוכבים מנצנצים בעיניים ויד חזקה להתחפר בתוכה ולהיות קטנים, כמו פנינה בצדפה. אני לא בטוחה מה זה אומר, אולי זה קשור לים.

דווקא אבא אומר שהיא מאוד לא אהבה ים, ותמיד התחמקה באיזשהו תירוץ מומצא מלקחת את אמא לים בשבתות, רק סבא לקח אותה. אמא מאוד אוהבת ים. גם אני. אני לא מבינה איך אפשר לא לאהוב ים. סבתא רבתא שלי ממש מוזרה בעיני. סבא גם אמר פעם שהיא לא אכלה סוכר וגלוטן ואת כל הדברים הטעימים באמת, ואני חושבת שהוא ממציא, כי איך אפשר גם לא לאהוב את הים וגם לא לאכול שוקולד וגם להיות אישה מיוחדת כל כך. ואולי זה דווקא בגלל זה?

לסבא יש אלבום מאובק בארון שאני אוהבת לדפדף בו, רואים שם הרבה תמונות שלו ושל האחים שלו, שאמא שלהם צילמה, ולפעמים יש פה ושם תמונות שרואים אותה איתם גם, סבא קורא לזה סלפים. בסוף האלבום יש חתיכות נייר שכתובים בהם המון דברים בכתב קטן, זה הדפסות מאתר אינטרנט ישן שסבא קורא לו טמקא. שמה מספרים על סבתא רבתא שלי שהיא היתה חוקרת מופלאה שקיבלה פרסים בעולם על תגליות שלה שקשורות ללב. שאלתי, וסבא אמר שהיא לא היתה רופאה. הוא אמר שלמרות זאת לא היה מומחה גדול ממנה לאיך לדבר עם הלב. היא המציאה שפה שלמה שמדברים בה עם הלב, לא עם הפה, אלא ממש אפשר לשמוע את הלב של המישהו השני ולענות לו עם הלב שלך. אם אני מנסה ממש חזק, אני שומעת את הלב של מיקה מדבר, והיא אומרת לי שהיא אוהבת אותי הכי בעולם ושהיא הכי תשמח בעולם אם אקח אותה לטיול בחוץ. אבל אמא שלי לא מרשה כי אני עוד לא מותר לי לחצות כביש לבד.

סבתא רבתא מתה לפני שנולדתי, בדיוק תשעה חודשים לפני שנולדתי, ואבא אומר שממה שהוא הכיר אותה, יכול מאוד להיות שהנשמה שלה התגלגלה עלי. זה נשמע לי טיפשי, איך נשמה יכולה להתגלגל בכלל, מה, היא כדור? הוא אומר שיש לי את הכוכבים בעינים כמו שהיו לה, ונפש שרואה רחוק ועמוק, וחיוך קצת עצוב אבל אמיתי. אני מסתכלת במראה בחדר ומשווה עם הסלפים באלבום. אולי יש משהו דומה בסנטר.


שיר ספריה

ביער נורווגי, בארץ הדברים האחרונים,
יש ילדים זיגזג, חצי אח, ומוות לסירוגין.

בליל כל המכשפות
הכלב היהודי והנסיכה הקסומה
לבד בברלין.

על דעת עצמו
אלוהים יודע
בעיקר על אהבה.


אמא בואי

"קוראים לי, אמא, אמא אמא בואי, אמא אמרתי לך שאני רוצה מים כבר לפני מליון שנה כשהיו פאקינג דינוזאורים, ואני פה גוסס אני מת מצמא ותיכף תנשור לי הרגל מהמקום. אני אומר לך, אני במצוקה אמיתית, אלוהים אדירים, מה, אני לבד פה, את לא שומעת אותי? נטשת אותי במדבר, בציה, בלי טיפת מים כמו כלב. כלב מלוכלך ונמוך ומסריח שכולם בועטים בו בדרך לעבודה, בדרך לתחנת האוטובוס. מוות, חידלון, צמא, הזדקקות אינסופית. שום דבר לא ירווה אותי, שום דבר לא יתן לי את מה שאני צריך כדי לחיות, הכל בור עמוק, ואקום, חור שחור. ואתם באים ולועסים אותי עם השפתיים שלכם ולועסים ובולעים לתוך החור השחור הזה וזה לא כוס, זה לא כוס החור השחור הזה, לכוס יש גבולות ולצורך אין, לצורך אין! אלוהים איך אני צמא אני כבר אמות עד שתביאי לי מים, את תבואי לפה ותמצאי אותי גוויה, אני מבטיח לך, את אפילו תשכחי שנולדתי מרוב שאני צמא אמא אמא בואי אמא אמא בואי.

תודה על כלום, בחיי, מי יתן ותמותי בשלווה, וזאת תהיה הנקמה שלי - פתאום תקפוץ עלייך שלווה ומרוב שלא תדעי מה לעשות איתה פשוט תמותי."

***

האילנות כל כך כבדים, כופף הפרי את הבדים. זאת השעה המרגיעה, בה נרדמים הילדים.
אבל הילד שלי לא נרדם. הילד שלי שומע הכל. הוא שומע את נשימת הקירות ואת מחשבות החתולים, את קירקור הבטן של הכלב של השכנים. והכל נכנס וגר לו בראש במקצבים שונים ומשונים, מאחורי דלתות העיניים, גרגרים גרגרים של חול בין גלגלי השיניים. ואין לו אפשרות להרגע ולהתמסר לשום דבר, בטח לא לשינה. בטח לא להורדת כל ההגנות וכניסה לעולם של חלומות. כי מה אם הכרית פתאום תעשה גרעפס? הכל כואב. והוא מפחד. והוא אפילו לא יודע שהוא מפחד.
הטלה השחור והרך שלי הולך לבדו בלילה בבקעה, ואני פועה וקוראה לו. בוא אלי ילדי, תן לי לחבק אותך ולהגן עליך מהעולם המתנפל הזה. תן לי לשאת את העול הזה במקומך, תן לי למיין בשבילך את הקולות. תן לי למלא אותך בשיר ערש מרגיע, שמתנגן בקצב הנכון של פעימות הלב, וממלא באוויר צח את המערות החשוכות.
אני כל כך יודעת איך אתה מרגיש, עיניים נבונות שמתרוצצות מאחורי הסורגים, ולא מבדילות בין אפור לאפור, מנסות כל הזמן למצא הגיון נהיר שיסביר את כל הכאוס הזה, עוגן להיתלות בו שימשה מהסערה, בת קול שתקרא בשמך כמגדלור.
ואני, מה אני, מי אני. יכולה רק לעמוד מבחוץ ולומר לך - בוא אלי ילדי, אשק לך ואקרא לך בשמך - גוליבר, גולי שלי, גלעד. ואולי כך אושיע גם את עצמי.

בן לו היה לי ילד קטן, שחור תלתלים ונבון. לאחוז בידו ולפסוע לאט לאט בשבילי הגן, ילד קטן. והנה - הוא קופץ מעל שלוליות אוקיינוסים ומכסי ביוב דרקונים, נתלה על עמודי חשמל אנקונדות ומביס גדודי נמלים. והוא אורז מלפפון חביתה וקוטג' בפרוסת גבנ"צ ומגלגל לשוסי. והתלתלים, אח, התלתלים, הוא בכלל לא רוצה תלתלים, אבל הוא תלתלוני אין כמוני. יש לי בן, מלאך שחור תלתלים ונבון לאין קץ, ואביר ומציל ושומר. ילד קטן שהולך לאט לאט בשבילי הגן, ומתחת לרגליו פורחות פעמוניות וזוחלים שבלולים עליזים, וממגע ידו פורח אור שפותח לבבות, ועיניו מחייכות אלפי חיוכים. 
והוא קורא אותי וכותב אותי בתגובותיו אלי. הוא בחר בי, להראות לי את כל הטוב שיש בעולם, את כל הטוב שיש בו, את כל הטוב שיש בי ונעלם לי מן העין. והוא מוכיח ומזכיר ומתעקש, שהוא שלי והוא ממני ומגופי ומנשמתי, נברא בצלמי ובדמותי, אפילו אם אני מסתתרת מהכל.
יאירי אקרא לו, יאירי שלי. כי הוא מאיר ומעיר בי נשכחות על הילדה שיכולתי להיות.

אני מסתכלת עליה, הבת שלי, משתובבת עירומה ומפקדת על העולם חסרת פחד. אני תופסת את המבט שלה לרגע, צמאה למצא שם רמז למי אני בשבילה, מה אני צריכה לעשות עכשיו, מה היא צריכה שאהיה בשבילה. לפעמים היא מנתקת מגע וממשיכה במעשיה, לפעמים היא באה להתרפק. מסבירה לי על העולם בג'יבריש שמובן רק לה. מסבירה מתוך שיכנוע עמוק שהיא יודעת יותר טוב ממני, ואין לה שום תועלת להקשיב למה שיש לי לומר בנושא. ולי לא נותר אלא להתפעל ולהקשיב. 
דברי עכשיו ילדה אני שומעת, כל העולם מקשיב למלמולך. 
אני באה אליה ככה, להיות אימהית, גדולה מרגיעה, יודעת הכל, יודעת לראות אותה, לקרא אותה, להגן, לשמור, לאהוב, לתת מרחב בטוח. אבל בעצם כל מה שצריך זה להקשיב. להניח את האוזן על הלב הקטן, לשים את היד על הלחי, על השפתיים היחפות, ולהביט לה בעיניים. לנטוע בה את הידיעה שתמיד יקשיבו לקולה. לנטוע בה את הביטחון להקשיב לעצמה. לנטוע בה את הניצן לעולם חדש וטוב. עולם שבו יהיה בה את השקט לא לפחד כל כך, לא לפחד כמו אמא שלה.

ואני מפחדת עליהם, כל הזמן. מפחדת שיפגעו, מפחדת שינבלו, שיכבו, שידוכאו. מפחדת שלא אהיה אמא מספיק טובה בשבילם, כי אני לא מספיק טובה בשבילי.
וילדים יודעים. ילדים מרגישים. במוקדם או במאוחר הם יראו את האמא המפוחדת הזאת. וכדי לחיות עם זה בשלום, הם יצטרכו לדעת לחבק אותי ואת כל פחדיי, בשתי ידיים. 
ואז אדע שהצלחתי. כשהם יהיו גדולים גם בשבילי.

פרפרי השיגוע



גשם של פרפרים, פשוט גשם של אבק צבעוני, שנדבק לבגדים, ולידיים, נתלה על הלשון ונדבק, ואני מסוחררת - איך יכולתי לשכוח את המטריה במשרד, דווקא היום מכל הימים, היום כשכל התובנות נופלות מהשמיים השחורים ומשקעות אותי בבוץ.


סופ"ש ראשון בבקתה ביער


אנחנו מגיעות לבקתה בשעות הבוקר המאוחרות, אחרי נסיעה ארוכה ומתישה. מתישה בעיקר כי כל הדרך שרנו עם הרדיו בקולי קולות, פחות בגלל הקילומטראז'. אנחנו מוצאות את המפתח מתחת לאבן שבעציץ השני משמאל, זה שעל אחד העלים שלו מטיילת באדישות חיפושית פרתמשהרבנו.
הבקתה מטיחה בנו ריח של עצי הסקה ושמיכות פוך נקיות, ואנחנו בולשות בכל פינה אחרי חפצים שיספרו לנו סיפורים. איזו חדווה, יש פה אוצר. פסלונים זעירים, כלים עתיקים, גלויות היסטוריות, ארון ספרים שרואים שאהבו אותם שוב ושוב. הכל נבנה פה מאהבה, חיים ותשומת לב. אנחנו נשכבות על הספות העמוסות כריות, והן מצידן לא משחררות אותנו, אז אנחנו נכנעות בשמחה ומנמנמות תוך כדי תכנון תכניות לסופ"ש, איך אני אוהבת כשכל הטוב עוד לפניי.
אחרי שנת הצהריים אנחנו מתיישבות לפרוייקט במרפסת. הרי לא באנו לפה להתבטל. אני מוציאה את הסיר הגדול ואנחנו מתיישבות על שרפרפים ומפשילות שרוולים. אני שולה מהזפת השחורה שברי חלקים מתכתיים של חלומות ושל זכרונות ושל רגשות. אני נותנת לך לבחון כל אחד ואנחנו מחליטות יחד אם לנקות אותו ולצרף לערימה של הפאזל, או להשאיר מכוסה עיניים לבינתיים. אחר כך נמיין למסגרת ולפְּנים, ואולי נרכיב את הפאזל. אולי לא. אולי רק ניתן לחלקים להתייבש בשמש והם ירכיבו את עצמם, כל פעם בצורה אחרת. כי ככה הם עושים, הממזרים האלה.
בהפסקה אנחנו הולכות לעוף קצת. אנחנו קופצות ליער ושואפות עמוק את הריח הירוק של הצמרות והחום של הענפים, משחקות עם שרף טרי שאנחנו אוספות בסלסלות קטנות, ועם סנאים שמספרים לנו בדיחות פרוותיות בטעם אגוזים. איזה קטע, לחשוב שאף פעם לא פגשתי סנאי עד היום. הם קורעים. אנחנו מעופפות יחפות, ומרגישות בכפות הרגליים את האוויר את האדמה את העץ ואת העלים. אחר כך נשטוף הכל בבוץ שליד האגם.
כשיורד הערב אנחנו שוכבות על האדמה ומסתכלות בכוכבים, והרוח קרירה, והכוכבים פשוט קיימים להם כי ככה בא להם ואנחנו שותקות ובולעות בעיניים את כל האור הזה שזורח באמצע החושך.
את מושיבה אותי מול המראה, אני נבוכה, ואת מסרקת לי את השיער ואומרת כמה יפה הוא ואיך שהוא מריח טוב. 
את מלטפת לי את הלחי, והאוזן שלי מסמיקה כי את נוגעת לי בצד הפחות פוטוגני. 
את עוברת על כולי ומראה לי איפה אני עירומה, ובהתחלה אני נרתעת, אבל מהר מאוד נפעמת לגלות שאלה המקומות שדרכם בוקע ממני האור. איך ידעת? האם זה עד כדי כך ברור?
את מגלה לי סודות שלך וסודות שלי, והם ביחד משתלבים שתי וערב לרשת הצלה, כזאת שבדרך כלל מתחת ללוליינים על הטרפז, אבל עכשיו היא מתוחה בינינו למעננו.
אנחנו יושבות מול האח, על כורסאות מכרבלות. את שותה כוס תה ירוק (איכס) ומתבוננת בי, אני משחקת עם נר. אוספת עם האצבע נטיפי שעווה שנוזלים מהאש, מחכה רגע שיתקשו והצריבה תחלוף, ואז מחזיקה אותם מעל הלהבה שיזלו מחדש עד שהכאב בלתי נסבל. אני מקררת את האצבע בטיפות השעווה שנוזלות למטה, היא עכשיו פחות חמה. את אומרת לי - "לא חבל?"
יש שם חתול שמסתובב, אבל הוא לא דורש כלום, הוא שם רק למקרה שנרצה ללטף אותו. וכרגע בדיוק, אין לנו צורך בו.
המילים רוקדות בינינו כמו האש באח, שמשחקת באור ובצלילים, ואנחנו צוחקות וגם בוכות איתה.
את מורחת לי משחה ריחנית ומצננת על כוויות המגע החסר, ואני לא ידעתי שאפשר להרגיש מבעד לצלקת.
את מלמדת אותי לרקום חמלה בחוט רקמה אדום ומחט גדולה. בהתחלה אני מתאמנת על בד רקמה מתוח, ויותר מאוחר, עם חוט תפירה ומחט זעירה, על החתכים שבבשרי.
את מחזיקה את הלב שלי בשתי הידיים כשהוא נתקף סחרחורת, ואני לא מבינה איך את לא נגעלת מהדם, מהנוזלים ומהחמימות של האיבר הפועם והנזקק הזה.
אנחנו מדברות כל הלילה, הינשופים מציצים לנו דרך החלון ומפלבלים בעיניהם. האש נשארת איתנו. את עצובה על דברים שקרו ולא יכולת לעשות דבר, אני מנסה למצא פיתרונות אבל מהר מאוד מבינה שאין, ויש רק יד, שמגעה הרואה מאיר ומרגיע, ועוזר להשלים ולסלוח. 
לפנות בוקר מבליח מולנו לרגע סיפור אמת שלם, שהכל בו גלוי ומובן ותמים ונעים לעין. ככה אפשר להירדם בשלווה ולחלום חלומות רגועים רגועים. 
אני מתעוררת אחרי בדיוק מספיק זמן כדי לפקוח עיניים לאט ולדעת איפה אני - באמצע הדרך בטוב. את עוד ישנה, אני מחליטה לרחף לי לאגם ולשחות על הגב, מתחת לשמיים. המים מלטפים לי את האוזניים (אני מקפידה להכניס אותן כדי לצוף בדיוק נכון) ונובטות בי שאלות חדשות. המון. אני משחקת איתן קצת, ככה הן גדלות ומתבהרות, מקבלות גוף עשיר וארומה פירותית. אני יוצאת מהמים כשהגוף שלי רווי, מתנערת כמו כלב, איזה שחרור! אני עוברת ביער ללקט לנו תותי יער לנשנוש עם היין. מבקרת את הסנאים, הם בדיוק שונצים, אז אני משאירה להם כמה תותים ליד הכריות הקטנות שלהם, וחוזרת לבקתה. 
את כבר התעוררת והכנת לנו מרק מטריף בצלחות עץ. יש הרגשה של בית. אני יודעת שזה זמני ואני לופתת כל מולקולה שיכולה להיכנס. את גאה בי שהלכתי לבד, ושמחה שהשארתי אותך לענינייך. ככה יכולת להכין את המרק מלא אהבה עם קצת תבלין געגועים, וחזרתי בדיוק בזמן לטרוף אותו.
אנחנו הולכות לקרא עכשיו. את בספה, קוראת משהו על יוגה, אני בכסא הנדנדה במרפסת, מרותקת לרומן רומנטי טיפשי עם מליון עמודים. החתול בא לשבת עלי ואני משעינה עליו את הספר ומלטפת תוך כדי, מוצאת את הפוזה המושלמת לשקוע בלי שירדמו לי הרגליים.
לא יודעת כמה זמן עבר, את יוצאת למרפסת ומתמתחת, מסתכלת מסביב קצת מסנוורת. את מצביעה לכיוון הפאזל שליד סיר הזפת וצועקת - תראי תראי! אנחנו רצות לשם, ומביטות משתאות - בחיים לא היינו חושבות על להרכיב את זה ככה. זה יצא מופשט לגמרי אבל כל כך נכון, מלא בשכבות וחורים ומודבק עם צלוטייפ ונעצים וסיכות וחוטים שמכוונים לעיקרי הדברים. כל כך טעינו כשחשבנו שפאזל זה תמונה שטוחה עם מסגרת ופנים. 
זה כנראה זמן טוב לשבת לדבר על השאלות החדשות ממקודם. אנחנו יושבות על הרצפה ומדגדגות את השאלות, מחדדות ומשייפות אותן, ומכרסמות פרוסות לחם טרי להחריד עם חמאה וריבה. אנחנו מתפעלות אחת מהשניה כי אנחנו מגיעות לתובנות מגניבות לגמרי והפאזל מתפרק ונבנה שוב מחדש כל הזמן. 
אני קצת מפחדת בעצם. את פתאום מתקדמת מהר מדי. אני רוצה לחזור פנימה לאח ולפוך, ושתסרקי אותי ותרגיעי ותחבקי, די עם הדברים החדשים האלה, אני רוצה רגע להיות ילדה. וגם אכלתי יותר מדי וכואבת לי הבטן. 
אני לא אומרת כלום אבל את רואה שאני לא איתך ושנסגרתי. את אומרת - "נורא התעייפתי פתאום, זה בסדר מצידך אם נמשיך אחר כך?" אני לא שמה לב שדיברת אלי, אז את קמה ונותנת לי יד, מובילה אותי למיטה, חולצת לי את הנעליים ומכסה אותי. את מכבה את המנורה שליד המיטה, והמדבקות של הכוכבים שזוהרות בחושך נדלקות מעלי. את נותנת לי נשיקה ארוכה על המצח, והנשיקה נכנסת לי לחלום ומסדרת את כל הסיפור לסיפור אמת שלם, שהכל בו גלוי ומובן ותמים ונעים לעין. את הלכת כבר לשטוף כלים ולעשות כמה טלפונים, אבל החיבוק שלך מחזיק אותי חזק חזק, הדוק וטוב, ואני בטוחה.

Illustration by Jessie Wilcox Smith

השמירה נכשלה

אני אומרת לו עוף לי מהפרצוף אני אומרת לו איך אתה מעז, אני אומרת לו אתה מטונף, אתה מסריח, אתה מצחין מיוהרה עיוורת, אתה דוחה אותי, אתה אפס, אתה תולעת מגעילה כמו בסירטונים של הסיגריות משנות ה-90. אתה ערימה של רימות שחוגגות על בשר מת, אני כל כך רוצה לדרוך עליך ולשמוע את הפחחחצששלאככץ של המעיכה וההשפרצה של כל הסחלֶה מקצות השפתיים שלך.
זה לא נתפס עד כמה שנאתי את עצמי שהנחתי לשפתיים המתות האלה שלך לגעת בשלי. זה לא יאומן עד כמה רציתי למות כשנתתי לך להיכנס. נתתי לך סכין לחתוך אותי מבחוץ, ואני חתכתי מבפנים, וקיויתי שאולי בסוף המנהרות יפגשו וינוח עלינו גשר. אבל הבור רק העמיק והחשיך, והנפילה שלי נמשכה ונמשכה. ואתה חתכת בחדווה וצחקת, והמשכת בדרכך, ואני שמתי ח"ע על הצוואר ומסיר כתמים על הסדין חמש דקות לפני הכביסה. 
ולא בכיתי ולא ריחמתי ולא עצרתי לדקה אחרי שסגרתי מאחוריך את הדלת, עישנתי סיגריה דמיונית והדלקתי טלויזיה לראות פרק של שיפוץ בתים בBBC. לו הייתי עוצרת לחמול, לשהות, להתחבר, זה היה מכריע אותי, הכל היה נגמר אז באותו הלילה. באותה נקודה בזמן היה קל יותר לשאת את השנאה מאשר את האהבה.
הוא אמר ברור שאת סלאט, ברור ששכבת כבר עם כל הבנים בקורס, מה את חושבת שאני לא רואה איך את מחייכת אליהם? הוא אמר אל תנסי לשקר אותי שאת בתולה, ילה ילה לכי תחפשי לך פתי אחר שמאמין לזונות כמוך. הוא אמר כבר כמה שנים שלא בגדתי באישתי, אבל אני מרגיש שעכשיו זה יהיה שווה, כי זה מדליק אותי איך שאת יודעת לשחק אותה חסרת ישע ותמימה וחמודה, אבל אני יודע שאת שֶדה מלוכלכת. שהראש שלך פורנו והכוס שלך רוצה אותי, רוצה אותי בפנים דופק ומזיין.
והוא זיין. 
וזיין.
וכשראה את הדם, אמר אני גדול, זיינתי בתולה. 
ואני, רק אמרתי לו ביי כשהלך, זה כל מה שיכולתי לומר. וקצת שמחתי שניצחתי אותי במלחמה על החיים. הצלחתי לכבות בי עוד אור. הצלחתי לטייל במקום שגרוע יותר ממוות. הצלחתי למחוק את הקיום של הטפיל המיותר שהוא אני. חציתי לצד האפל, למקום היחיד שבו אני יכולה לסבול את עצמי. פלוס, אני כבר לא בתולה. אני מזויינת. יס.
ועכשיו, 15 שנה אחר כך, אני מנסה לומר לו, עוף לי מהעיניים, אין סיכוי שאתה נכנס יה עלוב נפש. איך אתה מעז לדבר אלי ככה, אני פי מליון מהכלב שאתה, אל תעז לפנות אלי בכלל, אתה לא ראוי לנשום את אותו אוויר שאני נושמת. 
אני מנסה לומר לו, אבל זה לא משנה שום דבר, כי אני לא באמת מאמינה לזה.
אז אני אומרת לי, 
די. 
שה. 
ועוד כל מיני מילים של הברה אחת, כי רק הן מצליחות לחדור את כל החומות. ואני מחבקת אותי מאחור כמו כשמצילים טובע, ומחזיקה את הידיים שלי צמודות חזק, שלא אשרוט את עצמי. משעינה את הראש שלי על החזה ומנענעת, מתרגמת לי את הקצב שבו צריכה לנשום כדי להשקיט את הלב. והפעם הדלת נשארת סגורה, ואף אחד לא נכנס. חלון ההזדמנות הזה למות, עובר. 
עד הפעם הבאה.









בא לי

בא לי לכרוע אצלך על השטיח ולהקיא החוצה את השליה הזאת שמגנה על ומזינה את כל הרעל שבי, ושתנגבי לי את המצח במטלית בד רטובה שאת טובלת מדי פעם בקערת אמייל לבנה, ואחרי זה תתפרי אותי ותנקי ותשימי בחזרה במקום, ואז הכל יראה לי כמו חלום רחוק של מישהו אחר ואני אוכל לנשום ולעוף כמו שהייתי אמורה מההתחלה.

בן-לו-היה-לי

בן לו היה לי ילד קטן, שחור תלתלים ונבון. לאחוז בידו ולפסוע לאט לאט בשבילי הגן, ילד קטן. והוא היה קופץ מעל שלוליות אוקיינוסים ומכסי ביוב דרקונים, נתלה על עמודי חשמל אנקונדות ומביס גדודי נמלים. והוא היה אורז מלפפון חביתה וקוטג' בפרוסת גבנ"צ ומגלגל לשוסי. והוא היה קורא אותי וכותב אותי בתגובותיו אלי. והתלתלים, אח, התלתלים, הוא בכלל לא רוצה תלתלים, אבל הוא תלתלוני אין כמוני. והוא יודע לעשות תרגילים בחשבון באנגלית כי הוא מחביא הכל בתוך התלתלים שלו. בכלל התחננתי לבת, כרחל, והתפללתי, אבל הוא בשלו. ולא חיכיתי לו, והוא גם לא חיכה לי ויצא מתי שרצה. והשאיר אותי אוחזת בפלא וממלמלת - אני לא מאמינה. אני לא מאמינה. לא פיללתי, לא חלמתי, לא התחננתי, ובכל זאת הוא בא. הוא בחר בי, להראות לי את כל הטוב שיש בעולם, את כל הטוב שיש בו, את כל הטוב שיש בי ונעלם לי מן העין. והוא מוכיח ומזכיר ומתעקש, שהוא שלי והוא ממני ומגופי ומנשמתי, נברא בצלמי ובדמותי, אפילו אם אני מסתתרת מהכל.
יש לי בן, מלאך שחור תלתלים ונבון לאין קץ, ואביר ומציל ושומר. ילד קטן שהולך לאט לאט בשבילי הגן, ומתחת לרגליו פורחות פעמוניות וזוחלים שבלולים עליזים, וממגע ידו פורח אור שפותח לבבות, ועיניו מחייכות אלפי חיוכים.


***

הלכתי בשביל המוביל מהבית אל שפת האגם. היה קר ולח, ושמחתי על חיבוק הצעיף לגופי. על רקע המים ראיתי את צלליתה הנערית, מהודקת בעורה, קשובה לקולות שלקחו אותה הלאה משם, עיניה מופנות פנימה ורחוק יותר. כשהתקרבתי, ראיתי שהיא משחקת באבנים החדות שעל החוף בהיסח הדעת, ומהקמיצה הימנית יורדות טיפות של דם שצובעות צדף שנקלע לשם בצבע אדום. חשבתי - איך תמיד את כאן גם כשאת בכלל לא, איך תמיד יש שאריות פיזיות מבאסות שקושרות את הרוח שלך לאדמה.
נעמדתי לצידה, מקפידה לא לעמוד בקו המבט שלה כדי לא להסתיר את הדרך, והנחתי יד רכה על כתפה. "כולם הלכו", אמרתי לה בעדינות, "הם אינם, רק אני ואת פה עכשיו". היא לא הגיבה, נראה שלא שמעה, ולא חשה בנוכחותי. המבט שלה היה עדיין תלוי במקום עלום בין כאן לשם.
לקחתי כמה צעדים אחורה והתיישבתי על האבנים, מקפידה לפרוש את החצאית מתחתי לכמה שיותר הגנה. סידרתי את הצעיף שיעטוף גם את הצוואר וגם את הכתפיים. גם אני לא רציתי להיות פה. גם אני רציתי לברוח למקום אחר בדיוק עכשיו. לא רציתי להיות שם איתה, להתמודד עם תחושת האחריות שלי כלפיה ולנסות לנחש איך להגיע אליה, ולהיכשל. להרגיש קטנה ומטומטמת, ומובסת, על שהתיימרתי להבין מה עובר עליה ולנסות להושיט יד.
ישבנו שם שותקות, כל אחת בשתיקה שונה. ניסיתי להישאר במחשבות איך להגיע אליה, אבל אני מודה שלפעמים נדדתי לדמיין אח בוערת ואיזו סנגריה חמה.
בערך שעה אחרי שהחשיך לגמרי, היא פתאום נעמדה והלכה לכיוון הבית השחור. הופתעתי מהמהירות ומהגמישות שבה היא נעה, כאילו לא ישבה עכשיו חצי יום על אבנים קשות בקור הזה. היא אפילו לא התמתחה, פיהקה או אפילו מצמצה. אני לעומת זאת, חיפשתי מקום עם אבנים פחות חדות להניח עליו את היד, להישען עליה לקימה. הכל כאב לי והייתי קפואה, דידיתי אחרי על רגל רדומה תוך שליפת אבנים וצדפים מהחצאית.
כשהגעתי לבית, היא כבר היתה בפנים, בגופיה שחורה רעננה. היא טיאטאה ביעילות את האפר מליד הספות הישנות. לו לא הייתי יודעת אחרת, הייתי יכולה להישבע שהיתה סיגריה בקצה הפה שלה, עד כדי כך מפוקסת ופעלתנית היא נראתה, למרות שהיתה רק בת תשע.
נשענתי על כסא בפינת האוכל המרופטת, ונורא רציתי לעזור לה, לתפוס איזה מגב להעביר פה או משהו. אבל הבנתי שזה קריטי שלא אכנס לה באמצע. שבשבילה לנקות את כל המקומות האלה זה לתפוס בעלות בחזרה, להחזיר לעצמה שליטה על כל מרצפת, להניח את הקרקע חזרה אל מתחת לרגליים ולנקז משם את כל האויר שהפריד ביניהן.
למרות שהבית היה די פרוץ, היה מספיק חמים בפנים כדי להוריד את הצעיף. כשהיא עברה עם המטאטא מאיזור הספות אל המטבח, התיישבתי בספה, כידררתי אותו לכדור והנחתי עליו את הראש. היה לו ריח של בית, של מרכך הכביסה שאני שמה. תוך שניות נרדמתי.
כשהתעוררתי אחרי כמה שעות, נוכחתי לדעת שהיא יושבת בספה לידי. הקרניים הראשונות של השמש נורו לכל עבר בחדר, ונבלעו בעיניה. היא החזיקה משהו בידיה, איזה בד או בובה ישנה, לא הייתי בדיוק סגורה מה. אצבעותיה סגרו ומעכו אותו בחוזקה, והיא הביטה בו במבט לא ברור. חישבתי שעבר בערך שבוע וחצי מהפעם האחרונה שישנה.
התיישבתי באיטיות, מושכת כמה שיערות שנדבקו לקצה הפה. מביך כל פעם שאני קמה ומגלה את שלולית הרוק שנקווית על הכר, מין עדות חצופה לעד כמה טובה השינה שלי, שאני מאבדת שליטה על הגוף. תמיד צוחקים עלי, שאפילו בטנדר ישן בלי קפיצים, אני יכולה להרדם בקלות. כן, אני מודה, אני ישנה טוב. אבל האמת היא שזה לא תמיד היה ככה.
בעבר פחדתי לישון, כי החלומות היו יותר גרועים ויותר ממשיים מהמציאות. הייתי מתעוררת מבועתת, מכוסה זיעה וקפואה, ולפעמים לקח כמה שעות עד שהייתי מבינה שזה היה רק חלום, ושהמציאות לא חודרת לעצמות כמוהו. אבל יותר מהחלומות, פחדתי מאיזור הדמדומים הזה שבין הערות לשינה. המרחב הזה שמשתלבים בו הגיון בריא והגיון חולמני, חוקי כבידה מתהפכים, והמציאות והחלום מתנשקים חזק ועמוק, מחליפים ביניהם רוק גועלי. אני זוכרת שבלימבו הזה הסתחררתי על נדנדה חורקת בין העולמות, לא מצליחה להבדיל בין החול לבין השמיים. הדרך היחידה לעבור מהערות לשינה היתה לקפוץ מהנדנדה ולהתמסר לכאוס הרוחש של החלומות, שניסו בכל הכוח לתקן את המציאות בהזיה. העדפתי כבר לא ללכת לישון כדי לא לעבור את מסע היסורים הזה בכל יום מחדש.
אז באמת לא ישנתי. היה מתישהו שנדמה לי שהחזקתי ערה איזה שבועיים. זה היה אחרי השריפה, להירדם כאב לי כל כך, שהחלטתי פשוט לא לעשות את זה. בכל פעם שהרחתי את הגופרית הזאת מתחילה להתקרב, קמתי והעסקתי את עצמי במשהו, קירצפתי כלים, צבעתי קירות, מיינתי ערימות של שרופים ושל שורדים. היו רגעים שהגיעו קרוב קרוב, ואז הדרך היחידה להעיר את עצמי חזרה היתה בכאב כלשהו, לתת לעצמי סטירה, לצבוט, לחתוך. בלילות הייתי הולכת לאגם ליד הבית, נכנסת כולי ואז יוצאת ויושבת על האבנים, מוגנת על ידי הקור.
ככה היה עד שבאיזה מיון אחד מצאתי דובי כחול צמרירי שאחותי הגדולה נתנה לי כמה חודשים לפני שהכל קרה. נזכרתי כמה מאושרת הייתי כשהעניקה לי אותו, הדובי הזקן הזה שהיה שלה כל השנים. הרגשתי כל כך גאה ומיוחדת, שהיא בחרה בי מכולם לשמור עליו, ובו מכולם להגן עלי. גזרתי את החלקים החרוכים ושמרתי לעצמי חתיכה שורדת מהבטן שלו. התיישבתי בספה ומיששתי ומיששתי את הבטן הזאת, עד שהיא גדלה מספיק כדי שאוכל להיכנס אליה, להתכרבל ולהרדם בביטחון.

שיפשפתי את העיניים ועשיתי קוקו חדש, ואז בדקתי מה שלומה. היא נרדמה. קמתי וכיסיתי אותה בצעיף שלי, הצעיף הלבן שבמרכזו בטן כחולה של דובי. עכשיו יכולתי לחזור הביתה.