חפש בבלוג זה

זיכרון


את מעבירה את ידך על לחיי, במגע שמשרטט את עורי, ופלומות המגן הילדותיות נענות אליו בחדווה.
את מטמיעה אותי בגופך בהתאמה מושלמת, כל שקע וקימור מתאחים לחיבוק מתוק מתחת לשמיכה.
את שותלת בי רכות ומכסה בתלולית עפר ודשן. הרכות צומחת ומתלווה לכל תנועה שלי, משמנת את מפרקי נשימתי.
את מערסלת את פחדיי ומתגאה בהם כמו בילוד מקומט - תראי כמה הוא חמוד, הברנש, כזה ברור, אי אפשר שלא להתאהב בו. ואני מסכימה להביט בעיניו הפוזלות ורואה שצדקת. הוא אמנם מכוער וצורח, ועושה פרצופים של מפלצת, אבל כשמסתכלים בו באמת, הוא קטן וחסר אונים, ומוציא ממך ישר אוווווו של חמידות. קחי, תחזיקי.
את לוחשת באזני חרוזי כישוף, להיות שונה ממך, וזהה לעצמי.
את נשבעת שאת מחזיקה את המקל שמחובר לאופניים, ואני מאמינה לך, אפילו שעברתי כבר לשכונה אחרת.
את תמיד קשובה.
את תמיד מריחה טוב ויש לך שמלות מבד נעים, ואף לא סוודר אחד דוקר.
את תמיד עסוקה, אבל מפנה לי מקום לידך. מקום למבט, לדף צחור ולעפרון מחודד.
בבקרים את אוספת במיומנות בוטחת את שיערי לצמה מהודקת, ומכניסה לי לתיק כריך טעים עם פתק הפתעה.
בצהריים את שמחה שחזרתי, שואלת איך עבר היום, וחוזרת לענינייך, מתירה אותי לעצמי.
את שולחת אותי להביא לחם טרי מהמכולת מעבר לכביש, ובלי שאדע את צופה בכל צעד ותנועה שלי, בדאגה ובגאווה. את לא מפסיקה לספר עלי לחברות, וכשאני מגיעה לאיזור אתן מיד מחליפות נושא.
בלילות את נושקת על מצחי ומריחה את שיערי לקרבך לפני שאת נכנסת למיטה שלך.

בזיכרון מומצא את אמא שלי.
בזיכרון בתי אני אהיה האמא הזאת.




מדרגות סודיות (עריכה מחודשת)

הרדמה כללית. 
נקודה קבועה בתקרה. 
הכל זז ומסתחרר לו מסביבה.
הצללית שלה רוכנת מעלי ומזריקה לי את תוכנה, אין לי נוגדנים, רק נקודה.
שיירי רגשות צפים בשלולית אקונומיקה, פשוקי רגליים, מאבדים צבע לאיטם.
כואבת לי הבטן.
אני מוחקת וכותבת מחדש. מוחקת את עצמי וכותבת אותה מחדש. נו, תתאימי כבר. עושה פו לשאריות המחק, לוקחת דף חדש. מעתיקה טיוטות אמת של אחרים. מילים שייקראו נכון. שיתקבלו.
אבל הכל יוצא חרבנה. הצללית לא מרחמת, רק שולחת גרורות לצווארי.
אני מתחילה לכתוב בכתב סתרים. בשתי פנים. לשמור כמה קלפים גלויים רק לי. ומשגרת החוצה כתבים עם גרגיר חול בלתי נראה, שיציק בזוית העין, שאולי יוביל חזרה אלי בסוף. אולי. שלחלחמך. לוקחת סיכון מחושב.
אני פוסעת לאט בשדה הקרב בפנים חתומות, הלילה צונן והאוויר רווי בדם מתיי. שביל פירורי החול שהותרתי למושיעיי נחשף, וקורבן הועלה כדי לפייס את רוחו של הסוהר. איני מביטה בעיניו המתות של השה. רק בנקודה הרחוקה, הבלויה, להמשיך ללכת לעברה, אולי בסוף זה יעבור. אולי זה לא תמיד יהיה ככה. ואם לא יעבור, ממילא אני מתה, אז לא קרה כלום. 
והימים עוברים והחושך פושה ואני מתעוורת. הנקודה היטשטשה והלכה לה, וזה יותר קל ככה. מתכרבלת ביאוש ומניחה ראש בחיק הבור. האפילה מקבלת אותי, בלי ראיון מקדים. בעלטה אני יכולה לחייך בלי לחשוש שיראו. יש המון גוונים בשחור, אני אומרת לעצמי, מספיק בהחלט לצללית שכמוני. צללית נוחה שלא תופסת מקום. חוץ מזה, שחור זה מרזה. הנה, נכנעתי. אני מתאימה. קחי אותי אלייך. אין לי יעד אחר.
מה קורה? 
מה זה השקט העקר הזה? 
למה האורות דולקים? 
למה אני לא בזרועותייך?
מי זאת האישה הזרה הזאת שמתבוננת בחמלה בשייריי העירומים, ועיניה נקודה זוהרת?

יש



ערב חג
ריחות
וממטרת הזיכרון מפזרת רסיסים שמלחלחים את פני בדמעות קטנטנות של תודה
כמה לא היה
וכמה יש עכשיו.
כל יום צורתי מתאספת לי לעטיפת אני מהודקת יותר. האפורים מקבלים דרגות גוון. מדי פעם קבלה מרימה את ראשה וקורצת לי - מבטיחה שתשוב. שמעתי שמועה שסליחה גם בסביבה.
אני ממתינה.
משתדלת לנשום ולהניח את גופי מרווח, כדי שמכתבי הבשורות לא יפספסו את יעדם. כבר נוכחתי שכשמתחבאים הדואר לא פועל היטב.
ילדיי בסלון מהופנטים למסכים, לא מודעים לפלא קיומם. הם מתעדי החיים שלי. העבר ההוה העתיד וההוכחה לקיומי. כל אחד גרסת ילדות אחרת שלי. אני תופרת לביטנותיהם תיקונים וגאה כשנפשם לא דוחה את השתל. הם נותנים לי בתמורה שפע מטבעות שאני משקיעה בבנק ההוכחות לטוב בעולם הזה. לקסם. לחיים. לאמת. לאהבה. כל המילים המצונזרות בעברי.
ערב חג, ריחות, ואני נזכרת בבתים הזרים שהפיצו אותם וכל כך רציתי להיות חלק מהם. היום אאפה חלה כזאת בביתי.