חפש בבלוג זה

בן-לו-היה-לי

בן לו היה לי ילד קטן, שחור תלתלים ונבון. לאחוז בידו ולפסוע לאט לאט בשבילי הגן, ילד קטן. והוא היה קופץ מעל שלוליות אוקיינוסים ומכסי ביוב דרקונים, נתלה על עמודי חשמל אנקונדות ומביס גדודי נמלים. והוא היה אורז מלפפון חביתה וקוטג' בפרוסת גבנ"צ ומגלגל לשוסי. והוא היה קורא אותי וכותב אותי בתגובותיו אלי. והתלתלים, אח, התלתלים, הוא בכלל לא רוצה תלתלים, אבל הוא תלתלוני אין כמוני. והוא יודע לעשות תרגילים בחשבון באנגלית כי הוא מחביא הכל בתוך התלתלים שלו. בכלל התחננתי לבת, כרחל, והתפללתי, אבל הוא בשלו. ולא חיכיתי לו, והוא גם לא חיכה לי ובא מתי שרצה. והשאיר אותי אוחזת בפלא וממלמלת - אני לא מאמינה. אני לא מאמינה. לא פיללתי, לא חלמתי, לא התחננתי, ובכל זאת הוא בא. הוא בחר בי, להראות לי את כל הטוב שיש בעולם, את כל הטוב שיש בו, את כל הטוב שיש בי ונעלם לי מן העין. והוא מוכיח ומזכיר ומתעקש, שהוא שלי והוא ממני ומגופי ומנשמתי, נברא בצלמי ובדמותי, אפילו אם אני מסתתרת מהכל.
יש לי בן, מלאך שחור תלתלים ונבון לאין קץ, ואביר ומציל ושומר. ילד קטן שהולך לאט לאט בשבילי הגן, ומתחת לרגליו פורחות פעמוניות וזוחלים שבלולים עליזים, וממגע ידו פורח אור שפותח לבבות, ועיניו מחייכות אלפי חיוכים.


פגישה

הלכתי בשביל המוביל מהבית אל שפת האגם. היה קר ולח, ושמחתי על חיבוק הצעיף לגופי. על רקע המים ראיתי את צלליתה הנערית, מהודקת בעורה, קשובה לקולות שלקחו אותה הלאה משם, עיניה מופנות פנימה ורחוק יותר. כשהתקרבתי, ראיתי שהיא משחקת באבנים החדות שעל החוף בהיסח הדעת, ומהקמיצה הימנית יורדות טיפות של דם שצובעות צדף שנקלע לשם בצבע אדום. חשבתי - איך תמיד את כאן גם כשאת בכלל לא, איך תמיד יש שאריות פיזיות מבאסות שקושרות את הרוח שלך לאדמה.
נעמדתי לצידה, מקפידה לא לעמוד בקו המבט שלה כדי לא להסתיר את הדרך, והנחתי יד רכה על כתפה. "כולם הלכו", אמרתי לה בעדינות, "הם אינם, רק אני ואת פה עכשיו". היא לא הגיבה, נראה שלא שמעה, ולא חשה בנוכחותי. המבט שלה היה עדיין תלוי במקום עלום בין כאן לשם.
לקחתי כמה צעדים אחורה והתיישבתי על האבנים, מקפידה לפרוש את החצאית מתחתי לכמה שיותר הגנה. סידרתי את הצעיף שיעטוף גם את הצוואר וגם את הכתפיים. גם אני לא רציתי להיות פה. גם אני רציתי לברוח למקום אחר בדיוק עכשיו. לא רציתי להיות שם איתה, להתמודד עם תחושת האחריות שלי כלפיה ולנסות לנחש איך להגיע אליה, ולהיכשל. להרגיש קטנה ומטומטמת, ומובסת, על שהתיימרתי להבין מה עובר עליה ולנסות להושיט יד.
ישבנו שם שותקות, כל אחת בשתיקה שונה. ניסיתי להישאר במחשבות איך להגיע אליה, אבל אני מודה שלפעמים נדדתי לדמיין אח בוערת ואיזו סנגריה חמה.
בערך שעה אחרי שהחשיך לגמרי, היא פתאום נעמדה והלכה לכיוון הבית השחור. הופתעתי מהמהירות ומהגמישות שבה היא נעה, כאילו לא ישבה עכשיו חצי יום על אבנים קשות בקור הזה. היא אפילו לא התמתחה, פיהקה או אפילו מצמצה. אני לעומת זאת, חיפשתי מקום עם אבנים פחות חדות להניח עליו את היד, להישען עליה לקימה. הכל כאב לי והייתי קפואה, דידיתי אחרי על רגל רדומה תוך שליפת אבנים וצדפים מהחצאית.
כשהגעתי לבית, היא כבר היתה בפנים, בגופיה שחורה רעננה. היא טיאטאה ביעילות את האפר מליד הספות הישנות. לו לא הייתי יודעת אחרת, הייתי יכולה להישבע שהיתה סיגריה בקצה הפה שלה, עד כדי כך מפוקסת ופעלתנית היא נראתה, למרות שהיתה רק בת תשע.
נשענתי על כסא בפינת האוכל המרופטת, ונורא רציתי לעזור לה, לתפוס איזה מגב להעביר פה או משהו. אבל הבנתי שזה קריטי שלא אכנס לה באמצע. שבשבילה לנקות את כל המקומות האלה זה לתפוס בעלות בחזרה, להחזיר לעצמה שליטה על כל מרצפת, להניח את הקרקע חזרה אל מתחת לרגליים ולנקז משם את כל האויר שהפריד ביניהן.
למרות שהבית היה די פרוץ, היה מספיק חמים בפנים כדי להוריד את הצעיף. כשהיא עברה עם המטאטא מאיזור הספות אל המטבח, התיישבתי בספה, כידררתי אותו לכדור והנחתי עליו את הראש. היה לו ריח של בית, של מרכך הכביסה שאני שמה. תוך שניות נרדמתי.
כשהתעוררתי אחרי כמה שעות, נוכחתי לדעת שהיא יושבת בספה לידי. הקרניים הראשונות של השמש נורו לכל עבר בחדר, ונבלעו בעיניה. היא החזיקה משהו בידיה, איזה בד או בובה ישנה, לא הייתי בדיוק סגורה מה. אצבעותיה סגרו ומעכו אותו בחוזקה, והיא הביטה בו במבט לא ברור. חישבתי שעבר בערך שבוע וחצי מהפעם האחרונה שישנה.
התיישבתי באיטיות, מושכת כמה שיערות שנדבקו לקצה הפה. מביך כל פעם שאני קמה ומגלה את שלולית הרוק שנקווית על הכר, מין עדות חצופה לעד כמה טובה השינה שלי, שאני מאבדת שליטה על הגוף. תמיד צוחקים עלי, שאפילו בטנדר ישן בלי קפיצים, אני יכולה להרדם בקלות. כן, אני מודה, אני ישנה טוב. אבל האמת היא שזה לא תמיד היה ככה.
בעבר פחדתי לישון, כי החלומות היו יותר גרועים ויותר ממשיים מהמציאות. הייתי מתעוררת מבועתת, מכוסה זיעה וקפואה, ולפעמים לקח כמה שעות עד שהייתי מבינה שזה היה רק חלום, ושהמציאות לא חודרת לעצמות כמוהו. אבל יותר מהחלומות, פחדתי מאיזור הדמדומים הזה שבין הערות לשינה. המרחב הזה שמשתלבים בו הגיון בריא והגיון חולמני, חוקי כבידה מתהפכים, והמציאות והחלום מתנשקים חזק ועמוק, מחליפים ביניהם רוק גועלי. אני זוכרת שבלימבו הזה הסתחררתי על נדנדה חורקת בין העולמות, לא מצליחה להבדיל בין החול לבין השמיים. הדרך היחידה לעבור מהערות לשינה היתה לקפוץ מהנדנדה ולהתמסר לכאוס הרוחש של החלומות, שניסו בכל הכוח לתקן את המציאות בהזיה. העדפתי כבר לא ללכת לישון כדי לא לעבור את מסע היסורים הזה בכל יום מחדש.
אז באמת לא ישנתי. היה מתישהו שנדמה לי שהחזקתי ערה איזה שבועיים. זה היה אחרי השריפה, להירדם כאב לי כל כך, שהחלטתי פשוט לא לעשות את זה. בכל פעם שהרחתי את הגופרית הזאת מתחילה להתקרב, קמתי והעסקתי את עצמי במשהו, קירצפתי כלים, צבעתי קירות, מיינתי ערימות של שרופים ושל שורדים. היו רגעים שהגיעו קרוב קרוב, ואז הדרך היחידה להעיר את עצמי חזרה היתה בכאב כלשהו, לתת לעצמי סטירה, לצבוט, לחתוך. בלילות הייתי הולכת לאגם ליד הבית, נכנסת כולי ואז יוצאת ויושבת על האבנים, מוגנת על ידי הקור.
ככה היה עד שבאיזה מיון אחד מצאתי דובי כחול צמרירי שאחותי הגדולה נתנה לי כמה חודשים לפני שהכל קרה. נזכרתי כמה מאושרת הייתי כשהעניקה לי אותו, הדובי הזקן הזה שהיה שלה כל השנים. הרגשתי כל כך גאה ומיוחדת, שהיא בחרה בי מכולם לשמור עליו, ובו מכולם להגן עלי. גזרתי את החלקים החרוכים ושמרתי לעצמי חתיכה שורדת מהבטן שלו. התיישבתי בספה ומיששתי ומיששתי את הבטן הזאת, עד שהיא גדלה מספיק כדי שאוכל להיכנס אליה, להתכרבל ולהרדם בביטחון.

שיפשפתי את העיניים ועשיתי קוקו חדש, ואז בדקתי מה שלומה. היא נרדמה. קמתי וכיסיתי אותה בצעיף שלי, הצעיף הלבן שבמרכזו בטן כחולה של דובי. עכשיו יכולתי לחזור הביתה.

על קו החוף **טיוטה ראשונה**

הולכת לטייל על קו החוף. מהעֶבֶר השני, הים חשוך ועמוק. גלים קטנטנים של טירוף עם קצף משגע מלחכים את ציפורני הקַשובות. הרוח נעימה ומבדרת את שיערי, פוערת רווחים של חורים שחורים ביקום המציאות.
הלכתי לבקר את השיגעון, תיכף אשוב.

*

יש מרחב כזה, של חשיבה על שכבתית, מחשבה שיכולה לדלג בין רמות מציאות והגיון. מרחב שאפשר לשמוע בו את האינטואיציה שרה, לרחף בין ענני זכרונות ודמיונות, ללטף גוזלים של רעיונות שרק לומדים לעוף. לכל מחשבה יש שם כוח על משלה. אחת יכולה לבעוט בביצים של תפיסה מוטעית, אחרת יכולה למוסס ערפל של הססנות בכוח האהבה. שלישית יכולה להאיר את המקום הכי חשוך, רביעית לדגדג דיכאונות ישנים ולהצחיק אותם.

מרחוק אני רואה את הכניסה. נכנסים לשם דרך קוף המחט, מכוונים לגמרי, ועירומים. השער עצמו הוא עצום במימדיו, עשוי מנייר דקיק ומוזהב. משני צידיו עומדים אוראקלים, כמו בסיפור שאינו נגמר. הם נותנים לך להיכנס רק אם את מסכימה להתמסר לנקודה הזאת שבה הבדידות הופכת לעצמאות. פשוט כי במרחב הזה, על מאות מימדיו, את יכולה לטייל רק לבדך. גם אם תרצי שמישהו יבוא, ואת תרצי, זה יהיה חסר טעם כי האחר לא יתחיל אפילו להבין מה את רואה שם. את צריכה לשים בצד את הכעס ואת העצב על זה שאת בודדה, ולהיות אחת. ברה, שלמה ונקיה. רק את אך ורק את.

המרחב הזה הוא עצום וחסר גבולות של ממש, והוא כולו נמצא בתוך גולה שחורה ומבריקה. גולה חלקלקה ולוהטת, שיושבת בתוך העמוד התומך שבין החדרים והפרוזדורים של הלב. גולה של לבה נקיה וטהורה וילדית, גולה שלעולם לא מתעייפת, לעולם לא עוצמת את עיני העגל שלה. רוצה לטרוף, ללקק, לבלוע, לצחוק, להפליץ בקול תרועה. פצפוצים של הגיצים שיוצאים ממנה נכנסים למחזור הדם ומחממים את הגוף. הם עוברים בעורקים בורידים בנימים, ובסוף זוהרים את עצמם החוצה, לרוב דרך העיניים או דרך כפות ידיים שנוגעות נכון.

*

בתוך כל המרחב הזה, שוכן גם השיגעון. לרוב, לא שמים לב אם עוברים דרכו, כי הגבולות שלו כל כך מסיסים, כמו יין מפעפע במפית נייר, מעגלי הדם שלו מתפשטים ומשתרשים לאורך ולרוחב סיבי הנפש. אם לא תצאי משם בזמן, את עלולה להישאר שם זמן רב. לדלג בין אבקני השקר המפתים כמו דבורה משוגעת, לשתות נקטר טעויות, להשתכר ולהישאר צמאה. כל כך כל כך צמאה וחסרת מנוחה, נסחפת בהוריקן של דרכים ללא מוצא, סגורה במבוך. בלי יום ובלי לילה, בלי זמן, בלי מקום, רחוקה מאוד מציר המרכז שלך. בתוך הים השחור הזה הצורות נמסות. המילים הופכות לדחף אלים. אפשר לנסות לשחות, אבל זה חסר טעם כי אין גבולות לגוף שלך שיכול להיתמך על ידי התנגדות למים - אי אפשר לזוז ולהישאר בחתיכה אחת. הכל חודר להכל.

*

אני על קו החוף, צופה בשיגעון הזה תוך הטיית ראשי הצידה, כמו כלבלב בוחן. דוקרת בכפי כמו חתול שבודק אם הנחש מת או רק מעמיד פנים. מסתכלת בעיני ילדה סקרנית, מביטה בבגרות חשדנית ומשחקית, עטויית כפפות דקות מדי. בוחנת. מקשה קושיות בשפה שהים לא מבין. מנסה להכניס אותו לקופסת תכשיטים קטנה עם סרט סגול.


זוכרת ש

זוכרת שחשבת שזה ככה לתמיד?
זוכרת שהרגשת את הקירות?
זוכרת את האלם והפחד העמיד?
זוכרת את הבור, הצלקות?
זוכרת את הגאווה שבלשרוד,
את הזרות שבמגע,
את הנוחות שבאיבוד,
את התקוה שדהתה?
זוכרת איך חלש נראה נכון?
זוכרת שראית ולא ראית?
זוכרת איך לשתוק אמר לחיות?

זוכרת שטעית?