חפש בבלוג זה

כריעת נסמכים

נשענת על כיור בזמן ציחצוח השיניים
כמו חתול על בעליו בעת רחצתו



תמונה -
https://www.instagram.com/maria.svarbova/

מתחת

7.2.20

נשימות אחרונות זה עכשיו. הגיע הזמן. יופי, זה טוב. כבר נגמר לה הכוח, כל האיברים שלה מונחים בבלגן סביבה והיא לא מרגישה אותם. היא נקברה מתחת להריסות כבר לפני שנים, היא לא זוכרת מתי, ואבק בניינים מעוטר בנחלים קטנים של זיעה יבשה מכסה את הכל. אפור על אפור, והפה יבש. כמה מטרים מעליה רץ ילד עם כדור, ותחת משקלם אבנים קטנות לוחצות על לחייה הימנית. היא לא מרגישה את זה, היא מרוכזת עכשיו בנשימה. כאילו רק עכשיו למדה לרקוד, היא ממלמלת לעצמה - עכשיו פנימה, עכשיו החוצה, חת שתיים שלוש חת שתיים שלוש. בשאיפה, היא עומדת בפתח, מברכת כל חלקיק אויר ב"ברוך הבא" לבבי, ומכוונת אותו לאיבר שהכי זקוק לו באותו הרגע. בנשיפה, היא נפרדת מכל אחד שיוצא, "תודה שבאתם", ומנופפת לו עד שנעלם באופק, משהו בעולם שהיה פעם חלק ממנה, והלך. היא מחשבת עוד כמה נשאר, ומגיעה לבערך עשר. יופי, זה מספיק בדיוק. בעודה מלווה, היא חושבת על כל מה שהיה, ואיך יהיה מעכשיו. היא מחייכת ומלטפת את הזכרונות על הראש, גם הטובים וגם הרעים (הראש של הרעים קצת יותר מחודד, אז היא עדינה איתם). היא משחררת אותם לחבור לסיפור של מישהו אחר, מישהו שחי. עם כל נשימה היא יותר שלמה, סולחת, שלווה. הלשון נפרדת אישית מכל אחת מהשיניים, האוזניים מהקפלים, הנחיריים מהאף, כולם אומרים שלום במין הימהום שליו, חיבוק מרפרף, ושוקעים בשינה. הנה מגיעה הנשימה העשירית. היא מתרגשת, ודמעה חמה מציירת נחל חדש על הלחי השחורה. העיניים נעצמות מבפנים, והיא מוכנה.
רגע, מה קורה? יש פה עוד נשימה? אחת עשרה… היא לא חישבה נכון? שתים עשרה… משהו מאוד מוזר קורה. אולי הילד הפך שם איזו אבן לא נכונה, ואוויר לא מתוכנן נכנס לקבר. היא נחרדת באחת. מה לעזאזל אני עושה עכשיו???



הבמה


4.2.20

הִנֵּה אַתְּ שָׁם עַל הַבָּמָה, יַלְדֹּנֶת. הַתְּאוּרָה מְצַיֶּרֶת אֶת הַשִּׂמְלָה שֶׁלָּקַח לָךְ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה זְמַן לִבְחֹר הָעֶרֶב, וְהָאוֹר חוֹזֵר מִמֶּנָּה וּמֵאִיר אֶת פָּנַיִךְ. אַתְּ מִסְתַּכֶּלֶת מִסָּבִיב וְיוֹדַעַת שֶׁיֵּשׁ קָהָל, אַתְּ שׁוֹמַעַת אוֹתָם אֲבָל לֹא רוֹאָה, כִּי אַתְּ מְסֻנְוֶרֶת. גַּם מֵהַפָּנָסִים וְגַם מֵהַהִתְרַגְּשׁוּת, וְהַצִּפִּיָּה, וְהַחֲרָדָה, וּמָה לֹא.
אַתְּ רוֹצָה לְרַגֵּשׁ אוֹתָם, אַתְּ רוֹצָה לְהִכָּנֵס לָהֶם לַלֵּב וּלְדַגְדֵּג, לַעֲשׂוֹת נָעִימִים וְקִיצִי קִיצִי, וְשֶׁיְּחַיְּכוּ, חִיּוּךְ אֲמִתִּי, שׁוֹפֵעַ, צוֹחֵק. אַתְּ רוֹצָה לְהָאִיר, לְשַׁנּוֹת, לְעוֹדֵד, לְהָרִים. לְהַצְלִיחַ לְדַיֵּק בַּמִּלִּים וּבַגּוּף כְּדֵי לַעֲבֹר אֶת כָּל הַבֶּטּוֹנָדוֹת שֶׁל הַצִּינִיּוּת וְהַיְּהִירוּת, לִירוֹת קֶרֶן אוֹר שֶׁתַּחְדֹּר וְתִשָּׁבֵר בִּפְנִים לִרְסִיסִים שֶׁל טוּב מְרַעֲנֵן, שֶׁיָּעִיר אֶת כָּל הַשֵּׁדִים וימיס אוֹתָם לִשְׁלוּלִית שֶׁל טוֹפִי מָתוֹק.
אַתְּ רוֹצָה שֶׁיֹּאהֲבוּ אוֹתָךְ, שֶׁיִּרְאוּ, שֶׁיַּכִּירוּ, שֶׁיּוֹקִירוּ, שֶׁיַּעֲרִיכוּ, שֶׁיְּחַבְּקוּ, שֶׁיִּתְפַּלְּאוּ, שֶׁיּוֹדוּ. שֶׁיַּגִּידוּ שֶׁאַתְּ מַדְהִימָה, מַקְסִימָה, פִּלְאִית, שֶׁיֵּשׁ לָךְ נֶפֶשׁ עֲשִׁירָה וּמְתוּקָה וְאַתְּ אוֹצָר וְאַתְּ גָּאוֹן וְאַתְּ לֹא מֵהָעוֹלָם הַזֶּה בִּכְלָל, ו-וּוָאו! רִגַּשְׁתָּ. בֶּאֱמֶת הִצְלַחְתְּ לַגַּעַת, וְעוֹד בְּמָקוֹם שֶׁאַף אֶחָד אַחֵר לֹא הִצְלִיחַ. יְקָרָה שֶׁאַתְּ.
אֲבָל חַכִּי רֶגַע. תַּגִּידִי לִי מַשֶּׁהוּ. תַּעֲנִי לִי רַק עַל הַשְּׁאֵלָה הַזֹּאת. אִם הֵם בֶּאֱמֶת יִתְּנוּ לְךָ אֶת זֶה, הַאִם תּוּכְלִי לְהַאֲמִין לָהֶם? אֵיךְ תּוּכְלִי, אִם אַתְּ לֹא מַאֲמִינָה בָּזֶה בְּעַצְמֵךְ? וְאִם אַתְּ כֵּן יוֹדַעַת שֶׁאַתְּ מַדְהִימָה וּמֻפְלָאָה כָּל כָּךְ, מָה הָעֵרֶךְ שֶׁמִּישֶׁהוּ אַחֵר יְאַשֵּׁר לְךָ אֶת זֶה, וְעוֹד אִם הוּא בִּכְלָל לֹא מַכִּיר אוֹתָךְ? וְהָאַהֲבָה שֶׁלָּהֶם, הַאִם הִיא הָאַהֲבָה הַנְּכוֹנָה לְךָ? הַאִם הִיא יְכוֹלָה לְהַתְאִים לְמִדּוֹתַיִךְ? הַאִם יֵשׁ לָךְ אֶת הָרֵצֶפְּטוֹרִים הַמַּתְאִימִים לְהַכְנִיס אוֹתָהּ אֵלַיִךְ לַלֵּב? לְפָרֵק אוֹתָהּ בַּגּוּף לְמוֹלֵקוּלוֹת מְזִינוֹת נְשָׁמָה? סֻכָּרִיּוֹת לֵב קְטַנּוֹת, שֶׁנִּכְנָסוֹת בּוּל לְחֹר בַּשֵּׁן? כִּי אִם הֵן לֹא מַתְאִימוֹת לִסְתֹּם אוֹתוֹ, הוּא רַק הוֹלֵךְ וּמַעֲמִיק הַחֹר הַזֶּה, עוֹבֵר דֶּרֶךְ הַשָּׁרָשִׁים, וְאֵין לוֹ סוֹף.
תְּנִי לִי לוֹמַר לָךְ מַשֶּׁהוּ, מֵהַנִּסָּיוֹן שֶׁלִּי.
גַּם אֲנִי רָצִיתִי פַּעַם אֶת הָאַהֲבָה הַזֹּאת. עָמַדְתִּי עַל הַבָּמָה וּמָכַרְתִּי אֶת עַצְמִי. שַׁרְתִּי וְרָקַדְתִּי וְהִקְסַמְתִּי. אֲבָל הֵם לֹא נָתְנוּ לִי אֶת מָה שֶׁרָצִיתִי. לְאַט לְאַט מָכַרְתִּי לָהֶם אֶת כָּל מָה שֶׁהָיָה לִי. וּכְשֶׁהֵם עֲדַיִן לֹא נָתְנוּ, הִגְדַּלְתִּי וְהִרְחַבְתִּי אֶת הַבָּמָה, עַל חֶשְׁבּוֹן מֵאֲחוֹרֵי הַקְּלָעִים. וּכְשֶׁזֶּה לֹא הִסְפִּיק לָהֶם, הִזְמַנְתִּי אוֹתָם לְהִכָּנֵס לְחֲדַר הַהַלְבָּשָׁה מֵאֲחוֹרֵי הַקְּלָעִים, כְּזֶה עִם טְלָאֵי שֶׁל כּוֹכָב עַל הַדֶּלֶת. נָתַתִּי לָהֶם לִבְחֹר מָה הֵם רוֹצִים לִקְנוֹת. מָכַרְתִּי אֶת הַסַּפָּה עִם הָרִפּוּד שֶׁל הַנָּסִיךְ הַקָּטָן, אֶת הַמְנוֹרַת טִיפַנִי וִינְטָג'. אֶת הַפּוּדְרָה, אֶת הַמַּאֲפֵרָה, אֶת הַשְּׁטָר הַמְּמֻסְגָּר שֶׁל הָעֶשֶׂר שֶׁקֶל, עִם הַגּוֹלְדָהּ עָלָיו, הָרִאשׁוֹן שֶׁהִרְוַחְתִּי בְּעַצְמִי. וְלֹא הָיְתָה לִי תַּחְתִּית כְּפוּלָה בִּמְגֵרַת הָאִפּוּר לְהַסְתִּיר שָׁם מַשֶּׁהוּ. בּוֹאוּ בּוֹאוּ, קָרָאתִי לָהֶם, רַק הַיּוֹם, מֵעַיִם טְרִיִּים, כָּבֵד, כְּלָיוֹת, יָד רִאשׁוֹנָה, יָד שְׁנִיָּה... הֵם לָקְחוּ הַכֹּל, חַיְּכוּ בַּחֲצִי נִימוּס, וְלֹא הִשְׁאִירוּ אֲפִלּוּ טִיפּ.
כִּי תָּבִינִי, הֵם לֹא שָׁם בִּשְׁבִילך. הֵם שָׁם בִּשְׁבִיל עַצְמָם. אֵין בַּקָּהָל מִישֶׁהוּ שֶׁרוֹאֶה אוֹתָךְ.
אַתְּ עוֹמֶדֶת שָׁם עַל תֶּקֶן פִּתָּיוֹן, תְּמִימָה, לֹא מוּדַעַת לַזִּקְפָּה שֶׁלָּהֶם עָלַיִךְ. אֶת מִתְעַרְטֶלֶת עַל הַבָּמָה, חוֹשֶׂפֶת אֶת צִפּוֹר הַנֶּפֶשׁ שֶׁלָּךְ, כָּכָה עִם כָּל הַדְּרָקוֹנִים וְהָאֵשׁ שֶׁלָּךְ בַּחוּץ, בַּקֹּר. וְכֹל מָה שֶׁשֶּׁלך מֻפְקָע לְנַחֲלַת הַצִּבּוּר. מֻנָּח שָׁם, עַל מַחְצֶלֶת מְטֻנֶּפֶת, מֻצָּע לְשִׁמּוּשׁ חוֹזֵר. וְהֵם עוֹבְרִים עַל מַרְכֻּלְתֵּךְ, מִסְתַּכְּלִים עָלַיִךְ וְרוֹאִים לָךְ אֶת הַלּוֹלִיטָה. הֵם מְגַחֲכִים לַיֻּמְרָה שֶׁלָּךְ לַגַּעַת בָּהֶם, כִּי אַתְּ לֹא מְבִינָה - הֵם לֹא בָּאוּ לְקַבֵּל, הֵם בָּאוּ לָקַחַת. הֵם לֹא אוֹהֲבִים אוֹתָךְ. הֵם יוֹשְׁבִים בַּחֹשֶׁךְ וּמֵאוֹנְנִים, מִסְתַּכְּלִים אֵיזֶה חֵלֶק בַּגּוּף שֶׁלָּךְ הֵם הָיוּ רוֹצִים לְזַיֵּן, לְמַשְׁמֵשׁ, לֶאֱכֹל, לִבְלֹעַ, לְהַכְנִיס אֲלֵיהֶם לַבֶּטֶן כְּדֵי לְהַרְגִּישׁ יוֹתֵר טוֹב עִם עַצְמָם. לָקַחַת בַּעֲלוּת עַל הַחִיּוּךְ שֶׁלָּךְ, עַל חֲתִיכוֹת סֶקְסִיּוֹת מֵהַנְּשָׁמָה, לְכַרְסֵם אֶת הַיֹּפִי, לְמַלֵּא אֶת עַצְמָם בַּטּוֹב שֶׁלָּךְ וְאָז לְהִסְתַּכֵּל בַּמַּרְאָה וְלִרְאוֹת אֶת הָעוֹר שֶׁלָּהֶם זֹהַר, כִּי הַדָּם שֶׁלָּךְ טוֹב לְעוֹר הַפְּנִים.
הַבָּמָה זֶה לֹא מָקוֹם לַאֲנָשִׁים תְּמִימִים כָּמוֹךְ יַלְדֹּנֶת, זֶה מָקוֹם לְסוֹחֲרִים מְמֻלָּחִים שֶׁיּוֹדְעִים לִשְׁמֹר עַל עַצְמָם. בּוֹאִי כַּנְּסִי חֲזָרָה לַפּוּךְ אִתִּי, אֲנִי אֲחַמֵּם אוֹתָךְ. עִם הַזַּיִן שֶׁלִּי.


למנקה בקמפוס

2.2.20

יצאת כּחולת מדים שפופת מבט
אבודה ומתנצלת, הרצון שלך מושבת
ביד אחת כפפה ובשניה שיחה שלא נענתה
חזרת פנימה מכונסת, בבלבול ואכזבה

אבל תדעי לך שראיתי אותך, הבּוקר בטיילת,
צועדת בשיער זוהר וחברָה
צחקתן על הילדים, על הסקס ועל הסרט
ומאחורייך כּלבלבון נאבק להשיג אותך, אהובה.