חפש בבלוג זה

כשהיא תבוא

כשהיא תבוא
הרחם שלי יכווץ את עצמו וינזול וייקווה לשלולית מתחתי
הבהונות יתערבלו בין האצבעות
הטבור יישאב לתחתית הגרון
האזניים יכרסמו זו את תנוכה של זו
המרפקים יתלקקו
הריסים יתפרעו
השפתיים ייפרמו
אבל קולי לא יבגוד בי, ויאמר -
היי, איזה מזג אויר, הא.

מזכירה אלקטרונית

היי את, מה שלומך?
התוכים שמפטפטים ברקע של קולך במזכירה האלקטרונית מספרים שבסדר, שגרתי.
משהו קטן נשבר בין "אנא" ל"השאירו הודעה אחרי הביפ", אולי זה הפְּסיק המנומס, שמסגיר את המחבוא שלך מתחת לאיפור הכבד בעיניים.
את מאוהבת במשחק הזה שלך. אודם שפתייך ממתיק לרמקול מילות פיתוי, "אני פה", "אני מקשיבה", "תשאירו חתיכה מכם, אני אשמור", אבל את בכלל לא בבית. וכשאת כן בבית, את שומעת את עצמך מכריזה שאת לא, ומחייכת בסיפוק מהחופש שקיבלת מעצמך להתעלם מהעולם.
היי את, מה שלומך?
קולי מוקלט במכונה ומופקד שם עד שתבחרי לפרוע אותו - גוזל קטן ומפרפר, כנפיו מוצמדות לגופו הרטוב. את יוצאת מהמקלחת וחולפת על פני הטלפון, מהדקת לגופך את המגבת הרכה.
מה שלומך הוא מצפצף, מה שלומך. שלומי שלי איננו, אין שלום בקרבי, אולי ראית אותו, אולי הוא אצלך? מהו השלום שלך, איפה נח ליבך בשקט בינך לבינך? הראי לי אותו, עיטפי אותי בו, לחשי לי בסוד שקיים שלום כזה, שאפשר לדאות על זרמיו החמים ולעוף מפה, לארץ החיים.
אבל את כבר התאפרת, ויצאת, וסגרת את הדלת, והשארת אותי להצטייץ עם התוכים שבכלוב.

אמנם

הָאָמְנָם
אֵין כְּבָר דֶּרֶךְ חֲזָרָה
ולעָבָר כְּבָר אֵין טְפָרִים לְהַחֲזִיק בִּי בְּחֵיקוֹ
וּצְעָדַי בַּחוֹל נִמְחוּ בִּלְחִיכַת גַּלֵּי הַזְּמַן
וְהָאֲנִי שֶׁעַד עַכְשָׁו, הִיא כְּבָר מִזְּמַן הָלְכָה

הָאָמְנָם
הַכֹּל פָּתוּחַ לְפָנַי
וְהָאֹפֶק כָּךְ זוֹרֵחַ לִי בִּשְׁתֵּי גֻּמּוֹת עָנָן
וְיָדִי מְאֻבָּקוֹת אַבְקַת פֵיוֹת זוֹהֶרֶת
וַאֲנִי שָׁם מְחַכָּה לִי עִם הַדֻּבִּי הַיָּשָׁן.

הֶרֶף

הֶרֶף
כָּךְ נקראת הגלקסיה שנמצאת בּשבריר השניה שבה כל כוחות המשיכה מִתקזזים
שם אפשר לראות את הצמות של הילדה שקופצת בחבל יוצרות פְרָקטָל מדוייק בין מולקולות האוויר
שם אפשר לעבור ברווחה בקוף המחט של הביקורת, ולהציג אצבע משולשת מול עיניה המאבְּנות
שם אפשר לשמוע את האינטואיציה שרה אופרה שמצמיחה יערות אמת רעננים
שם גר הרגע הזה שאת מצליחה סוף סוף לעוף בחלום, כי הִרְפֵּית
הִרְפֵּית את הדריכות שבכתפיים, את הקשב לצירצור המצפון, את שרירי הצריך הכּה מפותחים שלך,
הִרְפֵּית את המִשמר על הלב ונתת לו רגע להִשתפך בצמיגים לא אסתטים מעל קו החגורה,
ואת צפה ברִפיון מְרַפֵּא נטוּל טִרדות רפאים,
בּהֶרֶף.