חפש בבלוג זה

זיכרון


את מעבירה את ידך על לחיי, במגע שמשרטט את עורי, ופלומות המגן הילדותיות נענות אליו בחדווה.
את מטמיעה אותי בגופך בהתאמה מושלמת, כל שקע וקימור מתאחים לחיבוק מתוק מתחת לשמיכה.
את שותלת בי רכות ומכסה בתלולית עפר ודשן. הרכות צומחת ומתלווה לכל תנועה שלי, משמנת את מפרקי נשימתי.
את מערסלת את פחדיי ומתגאה בהם כמו בילוד מקומט - תראי כמה הוא חמוד, הברנש, כזה ברור, אי אפשר שלא להתאהב בו. ואני מסכימה להביט בעיניו הפוזלות ורואה שצדקת. הוא אמנם מכוער וצורח, ועושה פרצופים של מפלצת, אבל כשמסתכלים בו באמת, הוא קטן וחסר אונים, ומוציא ממך ישר אוווווו של חמידות. קחי, תחזיקי.
את לוחשת באזני חרוזי כישוף, להיות שונה ממך, וזהה לעצמי.
את נשבעת שאת מחזיקה את המקל שמחובר לאופניים, ואני מאמינה לך, אפילו שעברתי כבר לשכונה אחרת.
את תמיד קשובה.
את תמיד מריחה טוב ויש לך שמלות מבד נעים, ואף לא סוודר אחד דוקר.
את תמיד עסוקה, אבל מפנה לי מקום לידך. מקום למבט, לדף צחור ולעפרון מחודד.
בבקרים את אוספת במיומנות בוטחת את שיערי לצמה מהודקת, ומכניסה לי לתיק כריך טעים עם פתק הפתעה.
בצהריים את שמחה שחזרתי, שואלת איך עבר היום, וחוזרת לענינייך, מתירה אותי לעצמי.
את שולחת אותי להביא לחם טרי מהמכולת מעבר לכביש, ובלי שאדע את צופה בכל צעד ותנועה שלי, בדאגה ובגאווה. את לא מפסיקה לספר עלי לחברות, וכשאני מגיעה לאיזור אתן מיד מחליפות נושא.
בלילות את נושקת על מצחי ומריחה את שיערי לקרבך לפני שאת נכנסת למיטה שלך.

בזיכרון מומצא את אמא שלי.
בזיכרון בתי אני אהיה האמא הזאת.




אין תגובות:

פרסום תגובה