חפש בבלוג זה

שדה צהוב מלוח



כשנולדה, הרופאים לא אמרו לאִמהּ שהיא מתה.
הם לא ראו בצילומים את את מֵחַ הכְּלָיָה שנשתל בעצמותיה, 
הם לא שמעו בסטטוסקופ את שריטות הציפורניים בכלוב הצלעות, 
הם לא מיששו בבטנהּ הרכה את השדים הצוחקים.
הותירו אותה חיה.

איבריה צמחו, והיא הכליבה אותם לגופה בחוטי רוק שקופים.

את שדיה שילשלה מעצמות בריח,
את שפתיה הדביקה בגילדי שרף,
ואת השאר הפקירה לעיטים, הרוכבים על הרוח.
לא צריך כל כך הרבה.

בימים הם באו וניקרו אותה, מזגו את נוזליהם בה ועפו,
ובלילות הקרירים הכל צמח חזרה למקומו.
הדם הוביל את הקרישים החוצה, טייח הקירות,
כדור או שניים שלחו לשיכחה.
עבד חלק, בלי בעיות.

כשהלכו כולם ולא חזרו עוד, היא שכבה לישון
בשדה צהוב מלוח, תחת שמיים ושמש דולקת.
היא רצתה כמו חשופית, להתמוסס, לרתוח, לא לדעת,
התחננה לנקיקים שיעזרו לה לחדול. אבל הם באדישותם,
עזבוה לנפשה.

כשהשקט מסביב נהיה בלתי נסבל כבר, היא התחילה להרגיש.
הצמא הכה בה, ואז היובש, ואז הריק, ואז הכעס.
העצב שטף את הכל בדמעות ישנות.
היא מיששה את הצלקת במקום שפעם שכן בּו ליבה,
ומשהו שם זז.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה