חפש בבלוג זה

זה הבית

זה הבית.
זה הבית
שלה.
בית בצלמה ובדמותה, ואני צללית דוממת בו.
יחפה וזהירה, אני ממששת בעינים כָּלות זהרורים מתערבלים מכריות הספה הלבנה, מצטמררת ממגע השטיח הנעים מדי. תרה אחרי פינות שולחן שיעירו אותי מהחלום הזה, אבל השולחן עגול. מנסה לנחש את מקומי בין הכריות ומתיישבת, מתביישת בכיעורי הנמרח על הבדים.
היא ניגשת, אצילית ונרגשת, מניחה תחתית צחורה על השולחן, ומעליה כוס מזיעה מים. אני מזיעה דם לא לפגוש את עיניה. אני כל כך רוצה להיות שם וכל כך רוצה להיעלם בַּמָקום. אני לא ראויה.
היא מתיישבת לידי, במרחק סביר. השמלה שלה מסתדרת סביבה, ריח מלאכי נושר מגופה לחיקי, ואני מושכת עוד כרית להסתתר מאחוריה.
הכל נוזל מידע.
הזווית שבה אור השמש נח על ארון המטבח מספרת לי על הזמן האהוב עליה ביום, קערה עם ערימה של מילים חרוטות על אבנים מפרטת על משאלותיה. כלים על מתקן היבוש מגלים לי סודות על תוכן קיבתה, מסדר הנעליים ליד הדלת על חוקי היום והלילה. מגבת אחת קטנה ואחת גדולה תלויות באמבטיה, תואמות ובודדות ביחד. נייר הטואלט מתגלגל מלמטה. חבל הכביסה מקושט בחולצות מסודרות לפי צבע. תוכים צבעוניים בכלוב סגור מתלוננים על כמה נקי להם. מדף תמונות מציג קורות חיים לראווה. אני תוהה על תמונה גדולה מכוערת על הקיר היפה, והיא נפגעת, זה ציור שהקדיש לה הגרוש. קמט במפה מפריע לה, היא מנסה להסתיר אותו בפסלון חמוד של צב. ספרים מונחים במיקומים אסטרטגיים, היא רוצה שיראו אותם. היא משאירה שביל פירורים אליה גם בתוך מבצרה. האם זה יתכן, אני שואלת, שהמוצאת היא אבודה בעצמה?
זה לא יגמר טוב, לוחשת לי הסרעפת. משהו פה לא מסתדר. אבל הפיתוי חזק בהרבה, והריח משכר. אני כורעת ברך ומציעה לה אותי. זה לא הרבה, אני שומעת אותי אומרת. ילדת משאלות, יד שניה מבית טוב, בבלעדיות. אספי אותי אלייך, עשי לי בית תחת כנפך. היי לי מקלט, עשי בי כרצונך.
לזמן מה, הוכתרתי אסופית. ברווחים בין המרצפות המצוירות שתלתי מכתבי אהבה, ובמראת האמבטיה חתמתי את שמי באדים.
כך, כשסיימה להשתמש בי, 
הבית שלה 
היה גם 
קצת
שלי.




אין תגובות:

פרסום תגובה