שוב עוצמת עיניים ונפש, מחנה את הרכב ברחוב ועולה אליו כדי שיהרוג אותי.
כי אין לי כוח לעשות את זה בעצמי.
הוא פותח את הדלת המטונפת. הוא שמח לראות אותי, מסובב את הגוף הזה ונכנס מאחור בברכת שלום לבבית. צובט איברים, מזדיין בהם ומספר לי כמה בזויה אני, יורק, גומר, שופך, נובח, מיילל, נאנח.
אני ממתינה.
הוא משכיב את זה על המיטה, ראש משתלשל מטה. הראש רואה במראה חיה מזוקנת עם עיניים חולות, מתנועעת בריקוד מחליא מעל גופה קרה בריח זרע. נו כבר.
אני ממתינה.
הוא מושיב את זה על ברכיו ומכריז שהוא אבא של זה, שזה היה ילדה רעה, שיתחנן על חייו. מותח חגורה. הפה שלי פולט מילים שאני לא שומעת, כנראה תחינה מזויפת שהפוכה לרצוני.
הוא מתחיל, והוא אבא כועס, והוא אבא שורט והוא אבא חודר והוא אבא חותך והוא אבא משחית.
סוף סוף אני מריחה את ריח הברזל המתוק המוכר הרצוי המבשר המגשים הטהור של המוות.
הוא נבהל וזורק את זה ואת הבגדים שלו למעלית וטורק את הדלת.
זה צולע לאוטו ונוסע.
בבית זה אומר -
די.
שה.
ועוד כל מיני מילים של הברה אחת, כי רק הן מצליחות לחדור את כל החומות.
זה מחבק אותי מאחור כמו כשמצילים טובע, ומחזיק את הידיים שלי צמודות חזק, שלא אשרוט את עצמי. משעין את הראש שלי על החזה שלו ומנענע, מתרגם לי את הקצב שבו צריכה לנשום כדי להשקיט את הלב. אני פוקחת עיניים לאט ורואה שהסערה שככה. הדלת סגורה. חלון ההזדמנות הזה למות, עובר.
עד הפעם הבאה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה