אני זוכרת רק את המנורה, מפזרת אורות וצללים על משיכות המברשת הלא מקצועית שסיידה את התקרה. פסי המברשת הולכים לכל כיוון, זוחלים ומסתחררים על התקרה, והכל מסתובב סביבם. הקול של אמי מזמזם ברקע, מתפרק למולקולות רעל שחודרות לי לזרם הדם ומזינות את תאי הילדיים. אין לי אפשרות להתגונן, ואין לאן לברוח, זאת רק אני שכובה פשוקת נשמה על המיטה, והמנורה מביטה בי מביטה בה מלמטה.
אני מתאמנת בלהתאים. להיות נכונה לכל אחד. אני קוראת את מי שבא מולי, את אופן הליכתו, מבט עיניו, זוויות פיו, תגובותיו, וכותבת את דמותי לפי צרכיו. מרכיבה זהות חדשה מטלאים שאני מוצאת מסביב, מעתיקה לי צחוק ששמעתי במסדרון, הטיית ראש שרוכשת אמון, תנוחה נוחה להקשבה.
אבל לאמי כלום לא מתאים. לאמי אני צריכה להיות ריקה, כדי שהגרורות שהיא שולחת בי יחליקו בגרון מעדנות עד אין סוף, ואהיה לשקיק המרירות שלה, חגור על מתניה לאן שתלך. ואם אני קמה - היא נוקמת. חודרת, משתילה, מנביטה ומגדלת בי להבות אשמה. אני מרשה לה, לא נלחמת. אני מקריבה את כל מה שנשאר לי כדי לפייס אותה, שלא תלך ותעזוב אותי לא אהובה. אני פוסעת בשדה הקרב בפנים חתומות, מסיטה מבטי מעיניו המתות של הקורבן שהעלתי. להמשיך ללכת לכיוון האור, אני מצווה על רגלי, להמשיך ללכת, אולי בסוף זה יעבור. אולי זה לא תמיד יהיה ככה. ואם לא יעבור, ממילא אני מתה, אז אין מה להפסיד. או שאולי בעצם זה יותר קל ככה, להפסיק לקוות. אני מתכרבלת בייאוש ומניחה ראש בחיק הבור. האפילה מקבלת אותי, בלי ראיון מקדים. בעלטה אני יכולה לחייך בלי לחשוש שיראו. יש המון גוונים בשחור, אני אומרת לעצמי, מספיק בהחלט לצללית שכמוני. אני מכבה את המנורה, מפשילה מטה את השמיכה ועוצמת עיניים.
אני מתאמנת בלהתאים. להיות נכונה לכל אחד. אני קוראת את מי שבא מולי, את אופן הליכתו, מבט עיניו, זוויות פיו, תגובותיו, וכותבת את דמותי לפי צרכיו. מרכיבה זהות חדשה מטלאים שאני מוצאת מסביב, מעתיקה לי צחוק ששמעתי במסדרון, הטיית ראש שרוכשת אמון, תנוחה נוחה להקשבה.
אבל לאמי כלום לא מתאים. לאמי אני צריכה להיות ריקה, כדי שהגרורות שהיא שולחת בי יחליקו בגרון מעדנות עד אין סוף, ואהיה לשקיק המרירות שלה, חגור על מתניה לאן שתלך. ואם אני קמה - היא נוקמת. חודרת, משתילה, מנביטה ומגדלת בי להבות אשמה. אני מרשה לה, לא נלחמת. אני מקריבה את כל מה שנשאר לי כדי לפייס אותה, שלא תלך ותעזוב אותי לא אהובה. אני פוסעת בשדה הקרב בפנים חתומות, מסיטה מבטי מעיניו המתות של הקורבן שהעלתי. להמשיך ללכת לכיוון האור, אני מצווה על רגלי, להמשיך ללכת, אולי בסוף זה יעבור. אולי זה לא תמיד יהיה ככה. ואם לא יעבור, ממילא אני מתה, אז אין מה להפסיד. או שאולי בעצם זה יותר קל ככה, להפסיק לקוות. אני מתכרבלת בייאוש ומניחה ראש בחיק הבור. האפילה מקבלת אותי, בלי ראיון מקדים. בעלטה אני יכולה לחייך בלי לחשוש שיראו. יש המון גוונים בשחור, אני אומרת לעצמי, מספיק בהחלט לצללית שכמוני. אני מכבה את המנורה, מפשילה מטה את השמיכה ועוצמת עיניים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה