חפש בבלוג זה

מנורת הירח

אני זוכרת רק את המנורה, מנורת ירח כזאת, מפזרת אורות וצללים על משיכות המברשת הלא מקצועית שסיידה את התקרה. קווי המברשת הולכים לכל כיוון, זוחלים ומסתחררים על התקרה, והכל מסתובב סביבם. הקול של אמי מזמזם ברקע, מתפרק למולקולות רעל שחודרות לי לזרם הדם ומזינות את תאי הילדיים. אין לי אפשרות להתגונן, ואין לאן לברוח, זאת רק אני שכובה פשוקת נשמה על המיטה, והמנורה מביטה בי מביטה בה מלמטה.
בחוץ אני מתאמנת בלהתאים. להיות נכונה לכל אחד. אני קוראת את מי שבא מולי, את אופן הליכתו, מבט עיניו, זויות פיו, תגובותיו, וכותבת את דמותי לפי צרכיו. מרכיבה זהות חדשה מטלאים שאני מוצאת מסביב, מעתיקה לי צחוק ששמעתי במסדרון, הטיית ראש שרוכשת אמון, תנוחה נוחה להקשבה.
אבל לאמי כלום לא מתאים. לאמי אני צריכה להיות ריקה, כדי שהגרורות שהיא שולחת בי יחליקו בגרון מעדנות עד אין סוף, ואהיה לשקיק המרירות שלה, חגור על מתניה לאן שתלך.
בדיוק כשנגמר לי האויר, המנורה מאותתת שאולי יש נתיב בריחה. היא מצביעה לי על המגרעות בתקרה שמוגנות מהאור שהיא שופכת עליהן, מכוונת אותי לחפש נקודות עיוורות של האויב בשדה הקרב, מרחב שלא חדיר לעין הרואה-כל, מרחב להתקיים בו. אני מתחפרת בשוחות ושולחת מסרים מקוּדדים לחילוץ. מציירת שלדים במחברות אנגלית, שותקת למורות בעיניים פעורות, מעטרת את הגוף בשריטות וחולמת על דם חמים שמקיף ומחבק אותי.
אבל בסוף היא מגלה. מישהו אמר לה. והיא נוקמת. אני מקריבה את כל מה שנשאר לי כדי לפייס אותה, שלא תלך ותעזוב אותי לא אהובה. אני פוסעת בשדה הקרב בפנים חתומות, מסיטה מבטי מעיניו המתות של הקרבן שהעליתי ומחפשת את מנורת הירח. להמשיך ללכת לכיוון האור, אני מצווה על רגלי, להמשיך ללכת, אולי בסוף זה יעבור. אולי זה לא תמיד יהיה ככה. ואם לא יעבור, ממילא אני מתה, אז אין מה להפסיד.
הירח מתכסה בעבים שחורים, והמנורה איננה. אני חושבת - אולי בעצם זה יותר קל ככה, להפסיק לקוות. אני מתכרבלת ביאוש ומניחה ראש בחיק הבור. האפילה מקבלת אותי, בלי ראיון מקדים. בעלטה אני יכולה לחייך בלי לחשוש שיראו. יש המון גוונים בשחור, אני אומרת לעצמי, מספיק בהחלט לצללית שכמוני. צללית נוחה שלא תופסת מקום. הנה, אמא, נכנעתי. אני מתאימה. קחי אותי אלייך. אין לי יעד אחר.

אין תגובות:

פרסום תגובה