חפש בבלוג זה

אבל עכשיו

ליטפת את הרך בתוך האוזן של הכלבה שהייתי, כזאת עם עיניים צמאות וחלל אינסופי, לקחת אותי ביד לרחף בין הפרחים. היינו אבקניות קלילות מחוברות בחוט הטבור הדקיק שלך, צוחקות ובוכות ומלטפות את פני הקרקע. קראת לי ילדת מלאכים, ואת היית המלאכית האם. ברווח שבינינו גידלנו שפת סתרים, של מבטים ניחוחות ונגיעות, ולא נתנּו למילים לדרוך בה. וגם לא למציאות. לשנו זו לזו את חומר החלומות, כל פעם קצת ומכיוון אחר, תועות בין דפי אטלס הפנטזיות ועיוורות לאיפה אחת נגמרת והשניה מתחילה.
אבל עכשיו נגמר לנו הזמן. אני כבר לא גורה ואת כבר לא מלאך. כאבי הגדילה פקחו אותנו לרווחה ומשכו מקירבנו את הוולד המת הזה, אהבת ילדות שלא יודעת שובע. אנחנו מביטות עליו בערגה, מסרבות להיפרד. אבל המציאות הזאת מתייצבת, כוח המשיכה שלה גדול מזה שלנו. היא מסננת לי מתחת לשפם - "תביני כבר, את לא את אם את היא", וממשיכה ללכת. ואני לבד. אבל אני אני. ועדיין קושרת שרוכים איך שלימדת אותי.



אין תגובות:

פרסום תגובה