בהתחלה הוא היה ארוז בה מכל הכיוונים כמו אתרוג שמור. היא היתה מבחוץ לו וגם מבפנוכו, זרמה בעורקיו ולשה את אזניו במקצבי ליבה. היה לו את הטעם שלה בפה כל הזמן, והוא גילגל את חלקיקי הוויתה בלשונו והיה מסופק. כל כך מסופק.
בהתחלה היא היתה מפוחדת, נרגשת ונפעמת מהנס הזה, שלקח לו כל כך הרבה זמן לקרות. היא הרגישה מוזר, הגוף משתנה לה, וגם דעתה משתנה כל הזמן, האם כל זה שווה את זה? אין חרטות? זה מעכשיו ולתמיד? למה זה כל כך קטן וכל כך ענק?
כמה זמן עבר הוא לא יודע, אבל בשלב מסויים התחיל להיות לו קצת צפוף. משהו השתנה. משהו העיק. לא יודע. הוא ניסה להרגע ולהתאים, אבל דברים מסביבו התחילו לזוז. בהתחלה לאט, ממש לאט, שבקושי היה אפשר להבחין, ואחר כך יותר מהר ויותר מהר. אחרי כמה זמן, המקצבים נהיו פרועים, פתאום שקט פתאום מצוקה, פתאום למעלה פתאום למטה. גלים גלים של בחילה ומערבולת. הוא זז ונחבט בדברים, הרגיש שהוא נמעך ממש, שזהו, שנגמר, שאין יותר.
כמה זמן עבר? ארבעים ושניים שבועות ויומיים וחמש שעות, עד הרגע הזה שהכל יצא משליטתה סופית. שדברים כואבים קרו מעצמם, בלי אפשרות לחסד ולנחמה. כל הטיפים והטכניקות, כל ההכנה והעצות, הכל התמוסס בפני האימה שהנה מגיע עוד גל והיא טובעת בו לבדה, חסרת נשימה, ואין מי שיציל.
ואז הוא היה אין. אין אין אין. לא היה לו קר, לא היה חם, לא היה בפנים לא היה בחוץ. לא היה אותה בשום מקום. הכל נעצר. חדל. אבל כן קרו דברים, קרו דברים, הוא לא יודע מה זה קוראים לזה, לא יודע, לא יודע מה היה. היה כלום והיה משהו. פתאום הוא שמע מרחוק את הפעימות המוכרות, את שעון החיים שלו. התגנבה לו תקווה והוא נזכר בטעם. אני חייב, אני חייב, הוא התעורר, אני חייב למצא אותה, עכשיו. הוא נמתח וזז חזק ככל שיכל, בפראות, ביאוש, בתקוה, ופתאום משהו חדר אליו, מאיזה קצה, משהו נכנס. זה לא היה לא נעים, זה היה מוזר וחדש. אבל הריח הרגיע אותו, ואז הגיע הטעם… סילון טעם. מתוק, חם, מחייה. הטעם הזה, המשכר, המנחם, הקיומי. הוא הרפה, וגילגל את חלקיקי הוויתה בלשונו, והיה מנוחם.
ואז היא נהייתה ריקה. מתבוססת, קרועה, מובסת וריקה. היא ידעה שהיא צריכה לשחק עכשיו תפקיד חדש על הבמה, היא לא היתה טיפשה להיענות לקולות המשחיתים של הרצון לחדול. היה שם רגע קסום, היא לא מכחישה, היתה את הדקה הזאת שהוא הונח עליה שמנמן ומכוסה בדם אדום ושומן לבן, והיא נפלה שדודה בידי ההורמונים שסיחררו אותה מדעתה האיתנה הקשוחה השומרת, ודמעות זלגו והלב דפק והחלב זרם וכל השיט הזה. אבל אז לקחו אותו ממנה והיא שמחה ששיחררו אותה לבינתיים מהנטל הזה. מהלהרגיש.
הדברים שאחרי זה כבר היו מסובכים יותר. הוא קיבל עטיפת גוף דקיקה מבד, שלא שלחה אחיזתה פנימה, ותמיד היה שם האין. גם כשהיא כן היתה, והוא היה חבוק ומוגן והטעם חזר ומילא, זה לא היה אותו הדבר. הוא כבר למד שהאין ישנו, ונשא אותו עימו כל הזמן. הוא למד לפחד. הוא למד להכין את עצמו, כדי שהפעם הבאה תהיה פחות כואבת. הוא המציא דרכים לעמעם את המעברים, אולי להתמסר פחות לעונג, אולי להתיידד עם האין. אולי להשתיק כדי לשרוד, אולי לאבד כדי למצא. אבל הכל כבר היה לא ברור. הוא לא מצא כלום. רק איבד דברים כל הזמן. הטעם נהיה חלול וחמוץ, והסיפוק לא הגיע. הוא התרגל לאחיזה הנרפית של הבד, והחיבוקים שלה מאוד הרגיעו אותו, אבל הוא ידע שהם זמניים ובני חלוף, אז לא התבלבל ולא התמסר.
הימים שאחרי זה היו קשים מנשא. כֶּאֶב בכל מקום. כאב הגוף הנבגד והבוגד, כאב על מי שהיתה ואיננה עוד, כאב על מי שמצוּוָה להיות מעכשיו. כאב הלב מהבדידות הזאת עם הטעם המתכתי. כאב הנפש כשהיצור הזר הזה צורח ואין לה תשובה בשבילו. כאב יאוש הדקות הארוכות עד שיבוא מישהו להושיע, ואף אחד לא בא. כנראה שלא יגיע לעולם. כאב האם שלא אוהבת את בנה.
אחרי עוד זמן ועוד קצת היא חזרה. הוא הביט בה ודרש כפרה. הוא ראה שהיא שונה, יותר חלשה ולעיתים מנותקת, לא מצליחה למלא שוב את כל העולם, אבל הוא לא היה מוכן לאבד אותה שוב. הוא נלחם עליה איתה. חייו היו תלויים בזה. הוא נאחז בה בכעס וביאוש, והיא נענתה לו, בכעסה וביאושה. לא רק היא, גם הוא היה שונה עכשיו. הזיכרון היטשטש והאין היה יותר גדול, יותר גדול ממנה. גם לו היה בולע את כולה, היה נשאר רעב.
אחרי מאה חמישים ושמונה ימים ולילות של אימה ודחיה, היא מסרה אותו בהקלה למאמא מרוקאית, וחזרה לעבודתה. הגוף החלים, הנפש מצאה מקום לברוח אליו. היא היתה מלאה בכעס באשמה ובבושה, והרגישה כל כך חלשה ונידפת, השליטה במחשבות נעשתה בלתי אפשרית והיא קרסה על הספה. הוא קפץ עליה בפראות וזרק את גופו הקטן והמצחיק במעוף קמיקזה לזרועותיה. כאילו אמר להיות או לחדול. גופה היה מהיר ממחשבותיה וקלט אותו לחיבוק שהציל את שניהם מטביעה.
ההתחלה.
ההתחלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה