חפש בבלוג זה

***

הלכתי בשביל המוביל מהבית אל שפת האגם. היה קר ולח, ושמחתי על חיבוק הצעיף לגופי. על רקע המים ראיתי את צלליתה הנערית, מהודקת בעורה, קשובה לקולות שלקחו אותה הלאה משם, עיניה מופנות פנימה ורחוק יותר. כשהתקרבתי, ראיתי שהיא משחקת באבנים החדות שעל החוף בהיסח הדעת, ומהקמיצה הימנית יורדות טיפות של דם שצובעות צדף שנקלע לשם בצבע אדום. חשבתי - איך תמיד את כאן גם כשאת בכלל לא, איך תמיד יש שאריות פיזיות מבאסות שקושרות את הרוח שלך לאדמה.
נעמדתי לצידה, מקפידה לא לעמוד בקו המבט שלה כדי לא להסתיר את הדרך, והנחתי יד רכה על כתפה. "כולם הלכו", אמרתי לה בעדינות, "הם אינם, רק אני ואת פה עכשיו". היא לא הגיבה, נראה שלא שמעה, ולא חשה בנוכחותי. המבט שלה היה עדיין תלוי במקום עלום בין כאן לשם.
לקחתי כמה צעדים אחורה והתיישבתי על האבנים, מקפידה לפרוש את החצאית מתחתי לכמה שיותר הגנה. סידרתי את הצעיף שיעטוף גם את הצוואר וגם את הכתפיים. גם אני לא רציתי להיות פה. גם אני רציתי לברוח למקום אחר בדיוק עכשיו. לא רציתי להיות שם איתה, להתמודד עם תחושת האחריות שלי כלפיה ולנסות לנחש איך להגיע אליה, ולהיכשל. להרגיש קטנה ומטומטמת, ומובסת, על שהתיימרתי להבין מה עובר עליה ולנסות להושיט יד.
ישבנו שם שותקות, כל אחת בשתיקה שונה. ניסיתי להישאר במחשבות איך להגיע אליה, אבל אני מודה שלפעמים נדדתי לדמיין אח בוערת ואיזו סנגריה חמה.
בערך שעה אחרי שהחשיך לגמרי, היא פתאום נעמדה והלכה לכיוון הבית השחור. הופתעתי מהמהירות ומהגמישות שבה היא נעה, כאילו לא ישבה עכשיו חצי יום על אבנים קשות בקור הזה. היא אפילו לא התמתחה, פיהקה או אפילו מצמצה. אני לעומת זאת, חיפשתי מקום עם אבנים פחות חדות להניח עליו את היד, להישען עליה לקימה. הכל כאב לי והייתי קפואה, דידיתי אחרי על רגל רדומה תוך שליפת אבנים וצדפים מהחצאית.
כשהגעתי לבית, היא כבר היתה בפנים, בגופיה שחורה רעננה. היא טיאטאה ביעילות את האפר מליד הספות הישנות. לו לא הייתי יודעת אחרת, הייתי יכולה להישבע שהיתה סיגריה בקצה הפה שלה, עד כדי כך מפוקסת ופעלתנית היא נראתה, למרות שהיתה רק בת תשע.
נשענתי על כסא בפינת האוכל המרופטת, ונורא רציתי לעזור לה, לתפוס איזה מגב להעביר פה או משהו. אבל הבנתי שזה קריטי שלא אכנס לה באמצע. שבשבילה לנקות את כל המקומות האלה זה לתפוס בעלות בחזרה, להחזיר לעצמה שליטה על כל מרצפת, להניח את הקרקע חזרה אל מתחת לרגליים ולנקז משם את כל האויר שהפריד ביניהן.
למרות שהבית היה די פרוץ, היה מספיק חמים בפנים כדי להוריד את הצעיף. כשהיא עברה עם המטאטא מאיזור הספות אל המטבח, התיישבתי בספה, כידררתי אותו לכדור והנחתי עליו את הראש. היה לו ריח של בית, של מרכך הכביסה שאני שמה. תוך שניות נרדמתי.
כשהתעוררתי אחרי כמה שעות, נוכחתי לדעת שהיא יושבת בספה לידי. הקרניים הראשונות של השמש נורו לכל עבר בחדר, ונבלעו בעיניה. היא החזיקה משהו בידיה, איזה בד או בובה ישנה, לא הייתי בדיוק סגורה מה. אצבעותיה סגרו ומעכו אותו בחוזקה, והיא הביטה בו במבט לא ברור. חישבתי שעבר בערך שבוע וחצי מהפעם האחרונה שישנה.
התיישבתי באיטיות, מושכת כמה שיערות שנדבקו לקצה הפה. מביך כל פעם שאני קמה ומגלה את שלולית הרוק שנקווית על הכר, מין עדות חצופה לעד כמה טובה השינה שלי, שאני מאבדת שליטה על הגוף. תמיד צוחקים עלי, שאפילו בטנדר ישן בלי קפיצים, אני יכולה להרדם בקלות. כן, אני מודה, אני ישנה טוב. אבל האמת היא שזה לא תמיד היה ככה.
בעבר פחדתי לישון, כי החלומות היו יותר גרועים ויותר ממשיים מהמציאות. הייתי מתעוררת מבועתת, מכוסה זיעה וקפואה, ולפעמים לקח כמה שעות עד שהייתי מבינה שזה היה רק חלום, ושהמציאות לא חודרת לעצמות כמוהו. אבל יותר מהחלומות, פחדתי מאיזור הדמדומים הזה שבין הערות לשינה. המרחב הזה שמשתלבים בו הגיון בריא והגיון חולמני, חוקי כבידה מתהפכים, והמציאות והחלום מתנשקים חזק ועמוק, מחליפים ביניהם רוק גועלי. אני זוכרת שבלימבו הזה הסתחררתי על נדנדה חורקת בין העולמות, לא מצליחה להבדיל בין החול לבין השמיים. הדרך היחידה לעבור מהערות לשינה היתה לקפוץ מהנדנדה ולהתמסר לכאוס הרוחש של החלומות, שניסו בכל הכוח לתקן את המציאות בהזיה. העדפתי כבר לא ללכת לישון כדי לא לעבור את מסע היסורים הזה בכל יום מחדש.
אז באמת לא ישנתי. היה מתישהו שנדמה לי שהחזקתי ערה איזה שבועיים. זה היה אחרי השריפה, להירדם כאב לי כל כך, שהחלטתי פשוט לא לעשות את זה. בכל פעם שהרחתי את הגופרית הזאת מתחילה להתקרב, קמתי והעסקתי את עצמי במשהו, קירצפתי כלים, צבעתי קירות, מיינתי ערימות של שרופים ושל שורדים. היו רגעים שהגיעו קרוב קרוב, ואז הדרך היחידה להעיר את עצמי חזרה היתה בכאב כלשהו, לתת לעצמי סטירה, לצבוט, לחתוך. בלילות הייתי הולכת לאגם ליד הבית, נכנסת כולי ואז יוצאת ויושבת על האבנים, מוגנת על ידי הקור.
ככה היה עד שבאיזה מיון אחד מצאתי דובי כחול צמרירי שאחותי הגדולה נתנה לי כמה חודשים לפני שהכל קרה. נזכרתי כמה מאושרת הייתי כשהעניקה לי אותו, הדובי הזקן הזה שהיה שלה כל השנים. הרגשתי כל כך גאה ומיוחדת, שהיא בחרה בי מכולם לשמור עליו, ובו מכולם להגן עלי. גזרתי את החלקים החרוכים ושמרתי לעצמי חתיכה שורדת מהבטן שלו. התיישבתי בספה ומיששתי ומיששתי את הבטן הזאת, עד שהיא גדלה מספיק כדי שאוכל להיכנס אליה, להתכרבל ולהרדם בביטחון.

שיפשפתי את העיניים ועשיתי קוקו חדש, ואז בדקתי מה שלומה. היא נרדמה. קמתי וכיסיתי אותה בצעיף שלי, הצעיף הלבן שבמרכזו בטן כחולה של דובי. עכשיו יכולתי לחזור הביתה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה