לצחוק.
לצחוק זה בריא. לצחוק זה חשוב. לצחוק זה בחינם. לצחוק זה חייבים. חייבים לצחוק. מוכרחים להיות שמייח. העולם עצוב אז צוחקים. רק לצחוק נשאר לנו. ואם זה לא היה כל כך עצוב הייתי צוחקת.
הבדיחה שהכי הצחיקה אותי אי פעם היתה ב 1992, כשמטוס של אל על התרסק לתוך בנייני מגורים באמסטרדם. והבדיחה הלכה ככה: "מה היה הדבר האחרון שעבר לטיים בראש?" "מוט ההיגוי". כששמעתי את הבדיחה הזאת צחקתי כמו שלא צחקתי בחיים, לא כל כך יודעת למה, אבל זה היה לצחוק כזה עד שכואב, עד שבוכים ומתפתלים ויוצא פיפי ונחנקים, עד הקצה של הצחוק, ויש קצה כזה, יש קצה לצחוק.
אני די טובה בלהצחיק, זה מין משחק כזה שאמא שלי לימדה אותי. היא קראה לזה "לשבור את האנשים". תמיד כשהיינו נכנסות למקום, היא היתה מאתרת את הבנאדם הכי רציני וסגור וננעלת עליו, ומשימת חייה היתה לגרום לו לצחוק, או לפחות לחייך. היא סרקה אותו מכף רגל עד ראש, חיפשה מה נקודות התורפה, וניגשה לתקוף, בלי רחמים. כל האמצעים היו כשרים, כולל להשאיר פצועים בשטח.
חשבתי שהייתי תלמידה טובה, שהבנתי את הקטע איך לשבור אנשים, ש I got this.
אבל כשהתחלתי ללכת לטיפול פסיכולוגי, המטפלת שלי היתה נורא רצינית. רצינית מוות. לא צחקה, לא משנה כמה ניסיתי. וניסיתי הרבה. היא היתה קהל קשה, אין ספק. יום אחד, כשהכישלון שרף לי כל כך, התפרצתי עליה בעלבון ושאלתי - למה את לא צוחקת??? היא קצת הופתעה מעוצמת ההאשמה, ואמרה את הדבר הראשון שעלה לה לראש - "כי שום דבר פה לא מצחיק, הכל נורא עצוב וקשה ופוגע, איך אפשר לצחוק במצב שאת נמצאת?" היא הסתכלה עלי והבינה שעשתה טעות, אין סיכוי שאני יכולה להתמודד עם המציאות הזאת ולשרוד. אז היא מיד תיקנה וריככה, אמרה - "את עוד לא מכירה אותי, אני בנאדם שמאוד אוהב לצחוק. אני מבטיחה לך שהזמן יעבור ואני אצחק המון, וגם את".
בצבא היתה לי חברה, אתי. היה לה פרצוף רוסי ירחי כזה, היא היתה רזה וגמלונית, עם משקפיים ענקיים וחיוך עקום, וקצת התנהגות של פעם. בהתחלה קינאתי בה איך שהמדים הבז' האלה ישבו עליה, בלי שהשומנים נשפכים מכל כיוון כמו אצלי. אחר כך התוודעתי לחוש ההומור שלה, והוא היה שחור משחור. לא פגשתי כזה מימי. שמעתי דברים על הומור שחור, אבל מולה הייתי אחוזת פליאה. היא היתה וירטואוזית, אכזרית, חדה, מדוייקת, היא נכנסה לי לקרביים בדיגדוגים מייסרים, כזה שאי אפשר לנשום אבל את עדיין מתחננת לעוד.
יום אחד היא היתה נסערת, לא הצלחתי להבין בטוב או ברע, ושאלתי מה קורה. היא לקחה אותי לחדר צדדי ואמרה - "התביעה שלי התקבלה, ויהיה משפט". אמרתי, אוקיי, על מה את מדברת. אז היא סיפרה לי איך אמא שלה היתה אישה מוכה, ואיך הם ברחו למעון לנשים מוכות וחיו שם כמה שנים, ואיך דוד שלה אנס אותה מגיל 9 עד 14, והנה, עכשיו התביעה שלה התקבלה סוף סוף, והיא עומדת להעיד במשפט נגד דוד שלה, ואולי יכניסו אותו לכלא בסוף. היא סיפרה לי הכל בצורה מפורטת, בקרירות ובהומור הרגיל שלה, וכשהרימה את העיניים שלה אליי בסוף הסיפור, העיפה בי מבט והתפוצצה מצחוק. התבלבלתי לגמרי, שאלתי מה מצחיק. אז היא אמרה - "הפרצוף שלך! באנה נגמר לך כל הדם מהפנים, את לבנה כאילו את רוח רפאים, זה היסטרי!" גימגמתי לחפש איזו הגנה עצמית מחורבנת, וזה רק גרם לה לצחוק עוד. הסתכלתי עליה ולא הבנתי איך היא לא נראית לי שונה ממי שהיתה לפני חצי שעה. שנאתי את עצמי שלא יכולתי לצחוק איתה. הרגשתי שנכשלתי כחברה. שאני כלום.
אחרי זה היא הצליחה להשיג העברה מהבסיס שלנו לתפקיד פקידותי קרוב לבית. הבסיס שלנו היה ידוע בזה שאפשר לצאת ממנו או עם ארון או בארון, והיא עשתה היסטוריה בלצאת מהארון. כתבנו מכתבים אחת לשניה, בדואר צבאי, אבל הקשר הלך ודעך.
שנתיים אחר כך, נודע לי שאחיה נרצח בפיגוע ליד הבית בחיפה. מיד נכנסתי לרכב, תפסתי כמה בנות שהיו איתנו בצבא, ונסעתי אליה לשבעה. היא נראתה בסדר, לא רצתה לשבת בבית אז לקחה אותנו לטיול בשכונה. היא עשתה לנו הופעה שלמה, סיפרה על איך היה בתפקיד הפקידותי שעברה אליו, איך כשהשתחררה עברה לגור עם בן הזוג שלה, איך היחסים איתו, כמה שאח שלה היה יקר לה, איך שהמשפט עדיין בדיונים, מה היא רוצה ללמוד, במה היא עובדת. היא אמרה - החיים שלי כל כך שחורים, שהדבר היחידי שאני יכולה לעשות זה לצחוק. השתדלתי הפעם להיות חברה טובה ולצחוק מכל מה שאמרה. בסוף חיבקתי אותה אבל היא לא נכנעה לחיבוק.
היום בבוקר קמנו משבעה. היום לפני שבוע, שרוליק, חמי, נפרד מאיתנו והלך למקום שאני מקווה שאין בו סרטן. אהבתי אותו מאוד מאוד. הוא היה "משלנו", אהב לחיות, אהב לחשוב, אהב להרגיש, אהב לצחוק. בלויה שלו קראנו הספדים מרגשים מבעד למסך של דמעות, ושרנו שירים ספוגים בטישו, ובין לבין התפוצצנו מצחוק מכל בדיחה פנימית, ומחומרת המעמד. האנשים שאלו אחר כך, ממה צחקתם כל כך. מה כל כך מצחיק. וככה עבר השבוע, כל בכי שזור בצחוק, ואנחנו צוחקים על עצמנו שאנחנו בוכים, ובוכים שצחקנו. אפילו שרוליק, המילים האחרונות שלו היו - "זה יעשה שמייח", והיו מופנות לאחות שבאה להזריק לו את המורפין הזה, שהפריד אותו מהעולם שלנו.
לצחוק זאת הדרך שלנו לשלוט על מוט ההיגוי כשהחיים שלנו מתרסקים לתוך בניין מגורים. לשלוט על עצמת הכאב שאנחנו מסוגלים להכיל באותו הרגע. הדרך שלנו לגרש את הפחד, להבריא את החולי, לברא את המציאות הטובה. לצחוק זה לסרב למות.
לצחוק זה לחיות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה