חפש בבלוג זה
שולחן קטן עגול
סיפור לידה - טיוטה ראשונה
אבל עכשיו
בספה
כשאת נוגעת לי בלחי
כשאת מספרת לי סיפור עלייך
כשאת מכסה אותי כשאני נרדמת בספה
כשאת מתקשרת כשראית משהו שהזכיר לך אותי
כשאת שואלת "איך הוא פגע בך"
כשאני נטרפת מגעגועים אלייך
כשאני רואה מישהי דומה לך ברחוב והלב נופל
כשאני מעזה להיות אני כשאני איתך
כשאני לא מפחדת לטעות
כשאני מספרת לך איך הוא פגע בי.
אין מקום לאהבה
אמונה
ואם כאן כן
סוהר יקר
לברוח
תיבת אוצר
זה הבית
שוב בוקר
עלה
זיכרון
את מעבירה את ידך על לחיי, במגע שמשרטט את עורי, ופלומות המגן הילדותיות נענות אליו בחדווה.
את מטמיעה אותי בגופך בהתאמה מושלמת, כל שקע וקימור מתאחים לחיבוק מתוק מתחת לשמיכה.
את שותלת בי רכות ומכסה בתלולית עפר ודשן. הרכות צומחת ומתלווה לכל תנועה שלי, משמנת את מפרקי נשימתי.
את מערסלת את פחדיי ומתגאה בהם כמו בילוד מקומט - תראי כמה הוא חמוד, הברנש, כזה ברור, אי אפשר שלא להתאהב בו. ואני מסכימה להביט בעיניו הפוזלות ורואה שצדקת. הוא אמנם מכוער וצורח, ועושה פרצופים של מפלצת, אבל כשמסתכלים בו באמת, הוא קטן וחסר אונים, ומוציא ממך ישר אוווווו של חמידות. קחי, תחזיקי.
את לוחשת באזני חרוזי כישוף, להיות שונה ממך, וזהה לעצמי.
את נשבעת שאת מחזיקה את המקל שמחובר לאופניים, ואני מאמינה לך, אפילו שעברתי כבר לשכונה אחרת.
את תמיד קשובה.
את תמיד מריחה טוב ויש לך שמלות מבד נעים, ואף לא סוודר אחד דוקר.
את תמיד עסוקה, אבל מפנה לי מקום לידך. מקום למבט, לדף צחור ולעפרון מחודד.
בבקרים את אוספת במיומנות בוטחת את שיערי לצמה מהודקת, ומכניסה לי לתיק כריך טעים עם פתק הפתעה.
בצהריים את שמחה שחזרתי, שואלת איך עבר היום, וחוזרת לענינייך, מתירה אותי לעצמי.
את שולחת אותי להביא לחם טרי מהמכולת מעבר לכביש, ובלי שאדע את צופה בכל צעד ותנועה שלי, בדאגה ובגאווה. את לא מפסיקה לספר עלי לחברות, וכשאני מגיעה לאיזור אתן מיד מחליפות נושא.
בלילות את נושקת על מצחי ומריחה את שיערי לקרבך לפני שאת נכנסת למיטה שלך.
בזיכרון בתי אני אהיה האמא הזאת.
יש
ערב חג
ריחות
וממטרת הזיכרון מפזרת רסיסים שמלחלחים את פני בדמעות קטנטנות של תודה
כמה לא היה
וכמה יש עכשיו.
כל יום צורתי מתאספת לי לעטיפת אני מהודקת יותר. האפורים מקבלים דרגות גוון. מדי פעם קבלה מרימה את ראשה וקורצת לי - מבטיחה שתשוב. שמעתי שמועה שסליחה גם בסביבה.
אני ממתינה.
משתדלת לנשום ולהניח את גופי מרווח, כדי שמכתבי הבשורות לא יפספסו את יעדם. כבר נוכחתי שכשמתחבאים הדואר לא פועל היטב.
ילדיי בסלון מהופנטים למסכים, לא מודעים לפלא קיומם. הם מתעדי החיים שלי. העבר ההוה העתיד וההוכחה לקיומי. כל אחד גרסת ילדות אחרת שלי. אני תופרת לביטנותיהם תיקונים וגאה כשנפשם לא דוחה את השתל. הם נותנים לי בתמורה שפע מטבעות שאני משקיעה בבנק ההוכחות לטוב בעולם הזה. לקסם. לחיים. לאמת. לאהבה. כל המילים המצונזרות בעברי.
ערב חג, ריחות, ואני נזכרת בבתים הזרים שהפיצו אותם וכל כך רציתי להיות חלק מהם. היום אאפה חלה כזאת בביתי.
תרגיל כתיבה - טקטס עלי בארבעה חלקים
ידיעה על אירוע
עשר שנים אחרי - ראיות חדשות בתיק החקירה של הנעדרת מאיזור השרון. בתוך דלי באתר בניה סמוך לאיזור החיפושים, נמצאו חפצים אישיים של הנעדרת, מסודרים בקפידה. ממקור בכיר במשטרה נמסר כי גילוי זה די בו כדי להסיק שאין חשד בפלילים, כל החשודים בפרשה שוחררו והודעה על סגירת התיק נמסרה למשפחה.
מהמשפחה נמסר - אנו זועמים על החלטת המשטרה להפסיק בחיפושים, לעולם לא נפסיק לקוות, אמא חזרי אלינו בבקשה.
ערך בוויקיפדיה
דורי די (נ) 1978-?
פסיכותרפיסטית פורצת דרך שנולדה בשלהי המאה ה-20, מייסדת זרם תרפיית פעמון הנפש. זרם זה מבוסס על תקשורת סמי תלפטית לא מילולית בין מטפל ומטופל, ואפקטיבית במיוחד בקרב האוכלוסיה האוטיסטית.
נולדה ברמת גן, לאם שמנהלת בעיקר חשבונות ואב שחוקר רק היסטוריה. אחות לאיילה נכה, אישה לאחד שיו(א)הב לנצח, ואם לשלושה. מתגוררת במושב בשרון.
הספד
אמא שלנו הלכה, והשאירה אותנו כאן להתמודד עם הריקנות הנושכת הזאת, שמושכת את הלב כמו צמות. אמא שלי תמיד היה לה משהו בשלוף כשהיה צריך למלא איזה בור, ואם לא היה לה, היא מיד המציאה משהו. היא הגתה פלסטרים, שייפה קצוות חדים של חיצים פוגעים ותפרה לנו שמיכת טלאים לעולם. ועכשיו אני מבקש, אמא, תכסי אותי.
בשנים האחרונות לחייה, גיליתי אותה מחדש. אם כשהייתי ילד, חשבתי שאין כמו אמא שלי בעולם, כבוגר גיליתי שאין אישה כזאת בעולם. ולא רק בפן הנותן והאימהי. בדרך שבה התמודדה עם דברים שבאו לפיתחה, עוצמות החיים שלה, התושיה, האותנטיות, הענווה הזאת העדינה שלא הגיוני שתתקיים ביצור כזה. אישה חזקה ומחזקת, שגם במותה היתה מסוגלת לחייך חיוך שליו ושלם. היא העניקה לנו חווית פרידה שלמה, ללא פחד, ללא מורא, נקיה מרגשות אשם או חרטות, פשוט כי שכנה בה הידיעה שהגיע זמנה ושהשלימה את מסעה בעולם.
ועם כל הצער על לכתה, וכל הכאב, אני יכול לומר - אמא, אני מוכן. כל השנים הללו אני התבוננתי ולמדתי כל תנועה ונשימה שלה כשעסקה במלאכת הקודש הזאת של לתווך לנו את העולם. אני יודע את הכשפים והלחשים, מאיפה לקטוף את צמחי המרפא, ואת האלכימיה הזאת של האהבה שלה. אמנם קצת שונה, אבל אני יודע. ואני מוכן. אני נפרד ממך בשמחה, אמא, עופי גבוה, משוחררת וחופשיה, את יכולה לסמוך עלי. אני אטפל בהכל.
ממואר
סבתא רבתא שלי היתה אישה מיוחדת, ככה סבא סיפר, היא ידעה הכל וידעה איך לא לדעת כלום, היא ראתה הכל וידעה גם לא להיראות. אמא אמרה שהיה לה תמיד כוכבים מנצנצים בעיניים ויד חזקה להתחפר בתוכה ולהיות קטנים, כמו פנינה בצדפה. אני לא בטוחה מה זה אומר, אולי זה קשור לים.
דווקא אבא אומר שהיא מאוד לא אהבה ים, ותמיד התחמקה באיזשהו תירוץ מומצא מלקחת את אמא לים בשבתות, רק סבא לקח אותה. אמא מאוד אוהבת ים. גם אני. אני לא מבינה איך אפשר לא לאהוב ים. סבתא רבתא שלי ממש מוזרה בעיני. סבא גם אמר פעם שהיא לא אכלה סוכר וגלוטן ואת כל הדברים הטעימים באמת, ואני חושבת שהוא ממציא, כי איך אפשר גם לא לאהוב את הים וגם לא לאכול שוקולד וגם להיות אישה מיוחדת כל כך. ואולי זה דווקא בגלל זה?
לסבא יש אלבום מאובק בארון שאני אוהבת לדפדף בו, רואים שם הרבה תמונות שלו ושל האחים שלו, שאמא שלהם צילמה, ולפעמים יש פה ושם תמונות שרואים אותה איתם גם, סבא קורא לזה סלפים. בסוף האלבום יש חתיכות נייר שכתובים בהם המון דברים בכתב קטן, זה הדפסות מאתר אינטרנט ישן שסבא קורא לו טמקא. שמה מספרים על סבתא רבתא שלי שהיא היתה חוקרת מופלאה שקיבלה פרסים בעולם על תגליות שלה שקשורות ללב. שאלתי, וסבא אמר שהיא לא היתה רופאה. הוא אמר שלמרות זאת לא היה מומחה גדול ממנה לאיך לדבר עם הלב. היא המציאה שפה שלמה שמדברים בה עם הלב, לא עם הפה, אלא ממש אפשר לשמוע את הלב של המישהו השני ולענות לו עם הלב שלך. אם אני מנסה ממש חזק, אני שומעת את הלב של מיקה מדבר, והיא אומרת לי שהיא אוהבת אותי הכי בעולם ושהיא הכי תשמח בעולם אם אקח אותה לטיול בחוץ. אבל אמא שלי לא מרשה כי אני עוד לא מותר לי לחצות כביש לבד.
סבתא רבתא מתה לפני שנולדתי, בדיוק תשעה חודשים לפני שנולדתי, ואבא אומר שממה שהוא הכיר אותה, יכול מאוד להיות שהנשמה שלה התגלגלה עלי. זה נשמע לי טיפשי, איך נשמה יכולה להתגלגל בכלל, מה, היא כדור? הוא אומר שיש לי את הכוכבים בעינים כמו שהיו לה, ונפש שרואה רחוק ועמוק, וחיוך קצת עצוב אבל אמיתי. אני מסתכלת במראה בחדר ומשווה עם הסלפים באלבום. אולי יש משהו דומה בסנטר.
שיר ספריה
יש ילדים זיגזג, חצי אח, ומוות לסירוגין.
הכלב היהודי והנסיכה הקסומה
לבד בברלין.
אלוהים יודע
בעיקר על אהבה.
אמא בואי - טיוטה ראשונה
***
פרפרי השיגוע
סופ"ש ראשון בבקתה ביער
השמירה נכשלה
בא לי
בן-לו-היה-לי
פגישה
על קו החוף **טיוטה ראשונה**
על היאוש
מכתב אהבה ברוח סופהעולם
אחרי הכל
אחרי הכל נסחפתי למקום לא מוכר לי ונשביתי צמאה בין הנקיקים, חשופה להדים של קצות האבנים.
אחרי הכל עוד הרגשתי את פעימות היאוש שחרטו בי, כאילו לא נרגעו מעולם, והמשיכו ללוש בקצב אחיד.
אחרי הכל הרמתי את עיני לכיוון שממנו חשבתי שתבוא תקוה, אבל השמש סינוורה ולא שמעתי דבר פרט לקולות העורבים האורבים וצעדי הסרטנים על החול.
אחרי הכל ליקקתי את שפתי המלוחות ונזכרתי בחלב אמי שצורב כל שריטה. אם זה שורף זה עובד.
אחרי הכל נגעתי בלחיי ולא היה דם, לא היה דם בשום מקום, החול היה צח ונקי וצהוב ובהיר וזוהר וחף.
אחרי הכל שאלתי לְמה אני אמורה לצפות עכשיו.
אחרי הכל חסרתי כוחות לקום.
אחרי הכל לא רציתי יותר לזוז.
אחרי הכל לא רציתי לרצות דבר לא העזתי לרצות דבר.
אבל המחשבות לא הלכו, הן סירבו להשאיר אותי לבד בַּשקט. הן פחדו שאמות, ולא ישאר להן אף אחד בעולם.
אחרי הגלים.