חפש בבלוג זה

מדרגות סודיות (עריכה מחודשת)

הרדמה כללית. 
נקודה קבועה בתקרה. 
הכל זז ומסתחרר לו מסביבה.
הצללית שלה רוכנת מעלי ומזריקה לי את תוכנה, אין לי נוגדנים, רק נקודה.
שיירי רגשות צפים בשלולית אקונומיקה, פשוקי רגליים, מאבדים צבע לאיטם.
כואבת לי הבטן.
אני מוחקת וכותבת מחדש. מוחקת את עצמי וכותבת אותה מחדש. נו, תתאימי כבר. עושה פו לשאריות המחק, לוקחת דף חדש. מעתיקה טיוטות אמת של אחרים. מילים שייקראו נכון. שיתקבלו.
אבל הכל יוצא חרבנה. הצללית לא מרחמת, רק שולחת גרורות לצווארי.
אני מתחילה לכתוב בכתב סתרים. בשתי פנים. לשמור כמה קלפים גלויים רק לי. ומשגרת החוצה כתבים עם גרגיר חול בלתי נראה, שיציק בזוית העין, שאולי יוביל חזרה אלי בסוף. אולי. שלחלחמך. לוקחת סיכון מחושב.
אני פוסעת לאט בשדה הקרב בפנים חתומות, הלילה צונן והאוויר רווי בדם מתיי. שביל פירורי החול שהותרתי למושיעיי נחשף, וקורבן הועלה כדי לפייס את רוחו של הסוהר. איני מביטה בעיניו המתות של השה. רק בנקודה הרחוקה, הבלויה, להמשיך ללכת לעברה, אולי בסוף זה יעבור. אולי זה לא תמיד יהיה ככה. ואם לא יעבור, ממילא אני מתה, אז לא קרה כלום. 
והימים עוברים והחושך פושה ואני מתעוורת. הנקודה היטשטשה והלכה לה, וזה יותר קל ככה. מתכרבלת ביאוש ומניחה ראש בחיק הבור. האפילה מקבלת אותי, בלי ראיון מקדים. בעלטה אני יכולה לחייך בלי לחשוש שיראו. יש המון גוונים בשחור, אני אומרת לעצמי, מספיק בהחלט לצללית שכמוני. צללית נוחה שלא תופסת מקום. חוץ מזה, שחור זה מרזה. הנה, נכנעתי. אני מתאימה. קחי אותי אלייך. אין לי יעד אחר.
מה קורה? 
מה זה השקט העקר הזה? 
למה האורות דולקים? 
למה אני לא בזרועותייך?
מי זאת האישה הזרה הזאת שמתבוננת בחמלה בשייריי העירומים, ועיניה נקודה זוהרת?

אין תגובות:

פרסום תגובה